הרמן גרבה

הרמן פרידריך גרבה
Hermann Friedrich Gräbe
לידה	19 ביוני 1900; גרפראת, ליד זולינגן בחבל הריין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	17 באפריל 1986 (בגיל 85); סן פרנסיסקו, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית, גרמניה
עיסוק	מהנדס אזרחי, מנהל ומפקח בנייה
מידע חסיד אומות העולם
פרסים והוקרה	חסיד אומות העולם
קישורים חיצוניים
יד ושם	הרמן גרבה

הרמן פרידריך גרבה (בגרמנית: Hermann Friedrich Gräbe; ‏19 ביוני 1900 – 17 באפריל 1986) היה מהנדס גרמני, חסיד אומות העולם, שבתקופת השואה ניהל חברת בנייה גרמנית באוקראינה ופעל להצלת יהודים, ולאחר המלחמה העיד במשפטי נירנברג על השמדת היהודים.

ביוגרפיה

הרמן פרידריך גרבה נולד בשנת 1900 בעיירה גרפראת (Gräfrath) שליד העיר זולינגן בחבל הריין בגרמניה. משפחתו הייתה דלת אמצעים. אביו היה אורג ואמו עבדה כעוזרת בית. המשפחה הייתה פרוטסטנטית בסביבה שרובה המכריע היה קתולי. בשנת 1924 נשא אישה ולאחר זמן קצר הוסמך כמהנדס.

בשנים 1931–1934 היה חבר במפלגה הנאצית. הוא התאכזב מהמפלגה ועזב אותה לאחר שבאסיפה פומבית, מתח בגלוי ביקורת על הצעדים שנקטו הנאצים, בימי ראשית שלטונם, נגד עסקים של יהודים. פעולתו זו הביאה למעצרו על ידי הגסטפו ולכליאתו למשך 6 חודשים ללא משפט.

כמהנדס, עבד גרבה בחברת בנייה בשם "יוזף יונג" בזולינגן. בשנים 1938–1941 שלחה אותו החברה לפקח על בניית ביצורים בגבול המערבי של גרמניה. את המשך דרכו עשה גרבה בחבל ווהלין במערב אוקראינה.

פעולות ההצלה של גרבה

בחודש אוגוסט 1941, לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות, נשלח גרבה מטעם החברה בה עבד לעיר לבוב במערב אוקראינה על מנת לגייס ולפקח על קבוצות עובדים שיבצעו עבודות בנייה ושיפוץ מבנים, שהיו חיוניים לאחזקת מסילות הברזל באזור, עבור הנהלת רכבות הרייך - ה"דויטשה רייכסבאן".

בספטמבר 1941 הגיע גרבה לעיר זדולבונוב בחבל ווהלין במערב אוקראינה, שם הקים את המשרד הראשי של החברה, ומשם ניהל רשת של סניפים ברחבי ווהלין. בכל סניפי החברה בווהלין העסיק יהודים, גברים ונשים, שמספרם הגיע ל-5,000. במשרדו הראשי בזדולבונוב העסיק כ-30 פקידות יהודיות. יחסו לעובדיו היהודים היה יחס טוב ותומך. בהשפעתו גילו גם מנהלי העבודה הגרמנים והפולנים בסניפיו יחס דומה לעובדים היהודים.

ככל שהתרבו הרדיפות, ההתעללויות והרציחות של היהודים, הפך יחסו של גרבה לעובדיו היהודים וליתר יהודי ווהלין, ליחס מגונן והוא החל בפעולות שתדלנות והצלה. בווהלין, אשר עד לפלישת הנאצים לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נכללה בתחומי פולין, חי מיעוט פולני של אנשי מִנהל ועסקים. יחס האוקראינים לפולנים היה שלילי. הרמן גרבה התייחס גם לפולנים באהדה ולכן הורתה מפקדת תנועת המחתרת הפולנית, ארמייה קריובה (צבא המולדת), אשר ככלל לא גילתה יחס חיובי ליהודים, להגן על גרבה ולסייע לו בפעולותיו להצלת יהודים. באופן זה נעזרו עובדיו של גרבה בקבלת תעודות "אריות" של פולנים כביכול והודות לכך ניצלו חייהם.

גרבה הצליח ליצור לעצמו מעמד רב השפעה אצל גאורג מרשל (Georg Marschall), מפקד המחוז הנאצי (גר') של זדולבונוב וכן בחוגי השלטון הנאצי בעיר רובנו, ששימשה כבירה המנהלית של אוקראינה הכבושה ובה שכן מטהו של המושל הנאצי (אנ') אריך קוך. הוא הציג עצמו כמבצע עבודות חיוניות עבור הוורמכט ובכך תורם לניצחון גרמניה במלחמה. את השפעתו ניצל להתערבות לטובת היהודים. הוא הצליח לבטל מס גולגולת וכופר מזון שהוטלו על יהודי זדולבונוב וגם להקטין קנסות רבים שהוטלו על הציבור היהודי.

השמדת יהודי ווהלין החלה במאי 1942. בשלב הראשון חוסלו ונרצחו האנשים שהוגדרו על ידי הנאצים כבלתי מועילים. בשלב השני, שהחל באמצע יולי, חוסל הגטו של הבירה המנהלית רובנו.

ב-11 ביולי 1942 ביקר את גרבה במשרדו, מנהלו הגרמני מרובנו ומסר לו כי ב-13 ביולי תתבצע ה"אקציה" - הובלתם של יהודי רובנו להשמדה. לגרבה היו 112 עובדים יהודים שהתגוררו בגטו רובנו. הוא הורה להם לצאת מיד לחופשה ולשוב ב-13 בחודש. מפיהם של עובדים אלה נודע ליודנראט של רובנו דבר האקציה המתקרבת, ובגטו פשטה בהלה. אנשי היודנראט פנו למפקד האס דה (מנגנון המודיעין של האס אס) ברובנו, והלה הכחיש בתוקף כי עומדת להתקיים אקציה, אך חשדו התעורר והוא החל לחקור מאין דלף הסוד. העקבות הובילו לגרבה, וכתגמול אסר הנאצי את עובדיו הפולנים של גרבה. עקב ההכחשה התקיפה של הנאצי כי עומדת להתחולל אקציה, החזיר גרבה לעבודה את עובדיו היהודים מרובנו ועובדיו הפולנים שוחררו. ב-13 לחודש, אך הגיע גרבה למשרדו, התקשר אליו מפקד המחוז הנאצי של רובנו וגילה לו כי האקציה תתחולל באותו יום בשעה 10 בלילה. גרבה דרש ממנו תעודה בכתב המגינה על עובדיו היהודים מפני החיסול. בתעודה נאמר:

"כוחות העבודה היהודים המועסקים על ידי חברתך אינם נתונים לאקציה. עליהם להתייצב למקום עבודה חדש."

מצויד בתעודה זו, חש גרבה באותו ערב לרובנו ונכנס ללוע הארי. כשאקדח שלוף בידו נעמד לשמור על עובדיו מפני התנכלות אנשי המיליציה האוקראינים שעסקו בריכוז היהודים כדי להובילם להשמדה. גרבה היה עד ראייה למתרחש. היות שנודע ליהודי רובנו מראש על החיסול הקרב, היו בגטו גילויי התנגדות נואשים.

לימים, כשהעיד על חיסול הגטו בפני בית הדין הבינלאומי בנירנברג, תיאר את האירוע:

"יחידות אס אס ומיליציה (אוקראינית), בקבוצות של 4 - 6 אנשים, חדרו או ניסו לחדור לבתים. במקומות שבהם הדלתות והחלונות היו סגורים והתושבים לא פתחו לקול הדפיקות, שברו אנשי האס אס או המיליציה את הדלתות והחלונות בקורות ובמוטת ברזל וחדרו לבתים ... משפחות אחדות או קבוצות הסתגרו בבתים חזקים, הקימו בריקדות וחסמו את הפתחים, כך שאי אפשר היה לפרוץ בעזרת קורות או מוטות ברזל, אזי השתמשו ברימוני יד כדי לפתוח".

התנגדות נואשת זו באה לאחר שיהודי רובנו הבינו, בזכותו של גרבה, כי האקציה מתקרבת ולכן יכלו לנקוט בצעדי התנגדות, דלים ככל שהיו.

מאוחר בלילה ציווה מפקד ה-אס דה ברובנו על גרבה להוציא את עובדיו היהודים מן הגטו עד הבוקר. גרבה לא חיכה לבוקר והצעיד 150 יהודים ברגל בלילה לזדולבונוב, הרחוקה בכמעט 5 ק"מ מרובנו, כשהוא צועד בראשם ואקדחו השלוף בידו.

גרבה לא היה רק בבחינת צופה מן הצד ברציחות, אלא, ממניעים מצפוניים ומוסריים, נקט פעולות הצלה אקטיביות. הוא עשה מאמצים להעסיק בחברה מספר רב ככל האפשר של יהודים, בטענה כי הוא מבצע עבודות חיוניות למאמץ המלחמה הגרמני. גרבה קיבל לביצוע מספר רב יותר של משימות מזה שהיה נחוץ למעשה לחברה לבצע, והעסיק בביצוען מספר רב יותר מן הדרוש של עובדים יהודים. ככל שעשה מאמצים רבים יותר להציל את עובדיו היהודים ובני משפחותיהם, הוא לא היסס מלהשתמש לשם כך ברכושו ובהמשך אף לסכן את חייו.

בשלב השלישי של חיסול יהודי ווהלין, בחודשי אוגוסט - אוקטובר 1942, בוצע החיסול הרצוף והעיקרי של יהדות ווהלין בערים השונות במקביל.

ב-5 באוקטובר 1942 נוכח הרמן גרבה לראות במו עיניו את רציחתם, בירי לתוך בורות, של יהודי העיר דובנו. לימים ימסור על כך עדות מטעם התביעה במשפטם של הרוצחים.

יהודי זדולבונוב והערים הסמוכות לה, אוסטראה ומיזוץ', היו האחרונים לחיסול ונשארו בחיים עד אמצע אוקטובר וזאת הודות לגרבה, אשר ידע כבר על הגורל הצפוי להם, ויעץ לראשי היודנראט ביישובים אלה לשחד את הגרמנים, כשבמקביל גם השתדל למענם בפני הגרמנים בנימוק שעליו לבצע באמצעות היהודים עבודות בניין, החשובות להפעלת צומת הרכבות של זדולבונב, החיונית לוורמכט. פעולות אלו הצליחו לדחות את חיסול היהודים בשלושה יישובים אלה עד כמה שיכול, עד שנגמרו אפשרויותיו. שלושה יישובים אלה היו האחרונים לחיסול באמצע אוקטובר 1942.

כשהחל חיסול גטו זדולבונוב, צייד הרמן גרבה 25 מעובדיו בתעודות "אריות" והעביר אותם במכוניתו הפרטית, במספר דילוגים, תוך סכנת נפשות לו ולהם, לעיר פולטבה המרוחקת מאות קילומטרים מזרחה, בה הקים מכספו סניף לחברה, שלא הייתה לו כל תכלית מעשית מלבד לשמש מחסה לעובדיו היהודים, ועם התקדמות הצבא האדום מערבה הם שוחררו.

בעקבות פעולותיו של גרבה, החלו להתעורר שאלות בהנהלת החברה והוא נקרא לזולינגן כדי להעמידו לדין באשמת מעילה, אך בינתיים התמוטטו קווי הגרמנים באוקראינה וגרבה, עם צוות עובדי משרדו היהודים, פנה מערבה לוורשה ומשם לחבל הריין. בספטמבר 1944 ערק גרבה עם כעשרים בני חסותו היהודים, אל מעבר לקווי האמריקאים. גרבה, שעבד כמהנדס בבניית הביצורים בגבולה המערבי של גרמניה בשנים 1938 - 1941, סיפק לכוחות האמריקאים מידע חיוני עליהם.

לקראת סיום המלחמה בחורף 1945 ולאחר סיומה עד לסתיו 1946, הועסק גרבה על ידי התביעה הצבאית האמריקאית בהכנת האישומים לקראת פתיחת משפטם של פושעי המלחמה הנאצים בנירנברג.

עדות מפי עד ראייה לרצח ההמוני

במסגרת משפטי נירנברג, נערך משפט האיינזצגרופן שנמשך מיולי 1947 עד אפריל 1948, בו הועמדו לדין מפקדי האיינזצגרופן. במהלך המשפט הציג התובע הכללי הבריטי תצהיר של הרמן גרבה, שהיה העד הגרמני היחיד שהסכים להעיד מרצון במשפטים אלו. בתצהירו, שנחתם ב-10 בנובמבר 1945, מסר גרבה עדות ראייה למעשה ההשמדה של כאלף מכלל רבבה ומעלה, מיהודי העיר דובנו שהושמדו, תוכנו היה מצמרר והיה בו גילוי של אמפתיה עזה וחמלה לקורבנות.

כשהוקרא התצהיר באולם בית הדין, הוטלה באולם דממת זעזוע. התצהיר נכלל ברבים מהספרים התיעודיים אודות השואה. בתצהיר סיפר גרבה כיצד במסגרת מסע ביקורת באתרי הבנייה של חברתו, הוא נקלע ב-5 באוקטובר 1942 לעיר דובנו, ושם סיפר לו מנהל העבודה שלו, גרמני בשם מניקס, כי בשדה התעופה של העיר, ליד אתר הבנייה שלהם, מבוצע רצח המוני של יהודי העיר בירי לבורות:

בלויית מניקס הגעתי לאתר הבנייה וראיתי בקרבתו ערימות אדמה באורך 30 מטרים ובגובה של שני מטרים. לפניהן עמדו כמה משאיות ומהן הריצו אנשי מליציה אוקראינים, בפיקוח איש אס אס, אנשים. אנשי המליציה שימשו משמר למשאיות והובילו את האנשים לבורות. לכל האנשים היה, בהתאם לתקנות לגבי יהודים, טלאי צהוב על בגדיהם מלפנים ומאחור, כך שיוכר כי הם יהודים.
מניקס ואני הלכנו ישר לבורות. לא עיכבו בעדנו. כעת שמעתי יריות רובים שבאו מאחורי אחת מערימות העפר. האנשים שירדו מן המשאיות - גברים, נשים וילדים מכל הגילים - היו חייבים להתפשט בפקודת איש אס אס שבידו פרגול. היה עליהם להניח בגדיהם במקומות קבועים, ממוינים לפי נעליים, מלבושים עליונים ותחתונים. ראיתי ערימת נעליים של שמונה מאות עד אלף זוגות, ערימות גדולות של תחתונים ומלבושים. בלי לבכות או לזעוק התפשטו האנשים האלה, עמדו סביב משפחות - משפחות, נישקו זה לזה, נפרדו לשלום והמתינו לסימן מאיש אס אס אחר שעמד ליד הבור וגם בידו פרגול.
עמדתי כרבע שעה ליד הבור ולא שמעתי שום קובלנה או בקשת רחמים. הסתכלתי על משפחה בת שמונה נפשות. איש ואשה בני חמישים וילדיהם בני שנה, שמונה ועשר ושתי בנות מבוגרות בנות עשרים - עשרים וארבע. אשה זקנה ושערותיה לבנות כשלג, החזיקה בזרועותיה את התינוק בן השנה, שרה לו משהו ודיגדגה אותו. התינוק היה הומה ומגרגר בהנאה. ההורים עמדו והביטו ודמעות בעיניהם. האב החזיק בידו הנער בן העשר, הרגיע אותו והילד השתדל לכבוש את דמעותיו. האב הצביע כלפי מרום, ליטף את ראשו וכנראה הסביר לו משהו.
באותו רגע צעק איש האס אס שליד הבור משהו לחבריו. אלה הפרידו עשרים איש והוליכו אותם אל מאחורי ערימת העפר. בקבוצה זאת הייתה המשפחה שעליה דיברתי. אני זוכר היטב נערה אחת, דקה וגבוהה שחורת שיער אשר בעוברה סמוך אלי הצביעה על עצמה ואמרה: "עשרים ושלוש שנים!".
הלכתי מסביב לערימה ועמדתי לפני הבור העצום. צפופים ולחוצים ישבו שם האנשים ורק ראשיהם נראו. מכל הראשים זרם הדם. חלק מן הירויים עדיין זעו. אחדים הרימו את ידיהם וסובבו את ראשיהם כדי להראות שהם עדיין בחיים. הבור היה מלא כדי שלושת רבעי. על פי הערכתי שכבו בו כבר אלף איש. חיפשתי את האיש שביצע את הירי. היה זה איש אס אס שישב על דופן קצהו הצר של הבור, רגליו משתלשלות אל תוך הבור והוא מעשן סיגריה.
האנשים העירומים ירדו כמה צעדים וטיפסו מעל ראשי הירויים אל המקום שלשם כיוון אותם איש האס אס ונשכבו על המתים. כמה מהם ליטפו את אלה שהיו עדיין בחיים. אז נשמעה סדרת יריות. הסתכלתי אל תוך הבור וראיתי את הגופות עדיין מפרפרות או את הראשים המוטלים ללא נוע מעל לגוויות שהיו מונחות מתחתם. דם זב מראשיהם. התפלאתי שלא גורשתי, אך ראיתי שניים או שלושה פקידי דואר במדיהם עומדים בקרבת מקום. הקבוצה הבאה של קורבנות כבר התקרבה למקום. הם ירדו לבור והסתדרו בשורה מלפני הקבוצה שכבר נורתה ונורו.
בדרכי חזרה, בעודני בסביבת הערימה, ראיתי משאית עמוסה נוספת שרק הגיעה. משאית זאת הובילה רק נכים וחולים. נשים שכבר היו ערומות, הפשיטו זקנה דלת בשר. רגליה דקות להפליא. היא הוחזקה על ידי שני אנשים ונראתה כמשותקת. האנשים העירומים הובילו אותה אל מאחורי הערימה. עזבתי את המקום עם מניקס וחזרנו לדובנו במכונית.
בבוקר שלמחרת חזרתי לאתר הבנייה. ראיתי כשלושים גוויות עירומות במרחק של שלושים - חמישים יארד מן הבור. חלקם היו עדיין בחיים; הם בהו לחלל במבט אטום, נראים כמי שאינם חשים בקור של אוויר הבוקר. ולא בפועלים שעמדו מסביב. נערה צעירה כבת עשרים דיברה אלי וביקשה ממני להביא לה בגדים ולעזור לה להימלט. ברגע זה שמענו קול של מכונית מתקרבת במלוא המהירות. היו אלה אנשי אס אס. חזרתי לעבודתי. עשר דקות לאחר מכן נשמע קול ירי של רובים נשמע מכיוון הבור. היהודים שהיו עדיין בחיים נצטוו לזרוק את הגופות אל תוך הבור ואז היה עליהם לשכב בעצמם כדי לקבל כדור בעורפם.

משפטו של גאורג מרשל

עדות קודמת שמסר הרמן גרבה הייתה זו שמסר ב-17 בדצמבר 1945 במשפטו של גאורג מרשל, מי שהיה מפקד המחוז הנאצי של זדולבונוב ושותף ברציחתם של יהודי העיר. בתצהיר שמסר לאחר שנים, ב-3 באוקטובר 1965 במוסד יד ושם, תיאר גרבה את גישתו הרצחנית של מרשל כלפי היהודים ואת השותפות הפיזית והנפשית שלו בתהליך ההשמדה. גרבה סיפר בתצהירו כי בבואו אל מרשל כדי לבקש תוספת מזון לעובדיו היהודים, תוך דקות אחדות של שיחה גילה "איזה סוג של אדם הוא היה". גרבה תיאר את השיחה:

...אז שאל אותי מרשל איך זדולבונוב בעיני, והעיר שככל הנראה עמדתי על כך שהאוכלוסייה היהודית חיה בפחד מתמיד, ובצדק. "האם אתה מודע לכך שבראשית אוגוסט, 200 - 300 גברים יהודים (אינני זוכר את המספר המדויק) נורו במפעל המלט?" השבתי כי אין לי ידיעה על כך. הוא הסביר לי כי על כוח של אס אס היה לבצע את הירי. היה זה מבצע שיטתי לירות באחוז מסוים של האוכלוסייה היהודית - גברים בלבד. הוא הוסיף: "על מבצע זה לא ניתנה הדעת במלואה, והוא ברוטלי ולא אנושי. לא צריך לחזור עליו שוב". בשומעי זאת הסקתי שאני עוסק באדם הוגן ואחראי, והתכוונתי להשיב לו באותה הרוח, כשהוא המשיך: "בעתיד אנו ננהג אחרת, בדרך יותר אנושית - אנו נירה לא רק בגברים אלא גם בנשים ובילדים. זוהי הדרך הנאותה לנהוג בה. איננו יכולים להשאיר נשים, ילדים וזקנים בבתי חולים. זהו הפתרון הטוב ביותר לבעיה היהודית. עלינו לחסלם סופית".
בראותו את תגובת ההלם שלי, אמר: "כן מר גרבה, החיים הם קשים. עלינו לעשות מה שהנהגת המפלגה והיטלר רוצים". לכן שאלתי אותו האם מבצע דומה יערך שוב בזדולבונוב. הוא השיב בחיוב. על כן אמרתי שברצוני למחות מיד, מכיוון שהאנשים דרושים לי לעבודה. מפקד המחוז הביט בי נדהם קמעא והשיב שאינו חושב כי יש מה לעשות. אמרתי לו: "אתה יודע מר מרשל שאני נמצא תחת סמכותו של הוורמאכט ואני ממלא פקודות להשלים פרויקטים. אני אחראי לקיים את לוח הזמנים, ואם לא אשלים את העבודה בזמן, יעמידוני לדין צבאי". הוא השיב: "אין לי מה לומר לך כרגע, אך אודיע לך ואולי יהיה זה אפשרי שתוכל לשמור את הגברים ואנו נשמיד את הנשים והילדים".

על סמך עדותו במשפטו של גאורג מרשל הורשע מרשל ונדון לתקופת מאסר ארוכה.

הוקרה בירושלים, הוקעה בגרמניה

לאחר תום המלחמה, כששב הרמן גרבה לגרמניה, הייתה לו עדותו במשפטי נירנברג לרועץ; רבים מבני עמו רדפו אותו וכינו אותו בשמות בוגד ושקרן. הוא קיבל איומי מוות ואיש לא רצה להעסיקו. העוינות והרדיפות בגרמניה אילצו אותו להגר בשנת 1948 עם אשתו ובנו לארצות הברית, שם חי בסן פרנסיסקו עד מותו. בשנת 1953 הוענקה לו אזרחות אמריקאית. גם בארצות הברית המשיך גרבה במאמציו להביא למשפט פושעי מלחמה נאצים, בפני בתי המשפט של הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה. הדבר אך הגביר את העוינות כלפיו בגרמניה.

ב-23 במרץ 1965 הוכרז הרמן גרבה על ידי מוסד "יד ושם" כחסיד אומות העולם. בין העדויות שהובאו בפני "יד ושם" בדיון לקראת ההכרזה, הייתה עדותו של פולני בשם אלויס דוקובסקי, שהיה אחד מעובדיו של גרבה בווהלין. העד סיפר כי יחסם הראשוני של עובדיו הפולנים של גרבה כלפיו היה יחס של פחד וחשד, כפי שהיה כלפי כל הגרמנים, אך כשהחמיר היחס כלפי היהודים, הם נוכחו לראות כי היה אדם שונה ועזר ליהודים. העד המשיך וסיפר כי לחברה הגיעו הזמנות עבודה רבות מדי, וכשהביע בפני גרבה את חששו כי החברה לא תוכל לעמוד בכל ההזמנות, קרא לו גרבה לחדרו וחשף בפניו את כוונותיו – הגברת ההזמנות כרוכה בהעסקת עובדים נוספים, ותאפשר לו להעסיק יהודים נוספים ובזאת יוכל להצילם מהכנסה לגטו, או מגירושם לגרמניה, או מכליאתם במחנה ריכוז. גרבה ביקש ממנו לשמור את הדבר בסוד. כשנתמלאה מכסת הפועלים היהודים במרכז של החברה, פתח גרבה סניפים נוספים כדי שיוכל להעסיק עוד פועלים יהודים. הסניפים עבדו בהפסד כספי מאחר שלא הייתה להם תכלית כלכלית. גרבה סיפר לעד כי מדי פעם הוא נקרא למטה החברה בזולינגן כדי לתת הסברים על כך.

העד תיאר כיצד בשנת 1942, כאשר החל חיסולו של גטו רובנו, הגיע גרבה לגטו ונתברר לו כי ניתנה כבר הוראה לחסל את היהודים, אך בגלל תרומת החברה למאמץ המלחמתי, הוא הורשה להוציא מן הגטו 75 יהודים. בשובו אמר לעד: "קודם כל עלינו להצילם ורק לאחר מכן נראה מה נוכל לעשות בהם". כשהחל חיסולו של גטו זדולבונוב ועל האנשים היה להימלט, גרבה פתח סניף נוסף בפולטבה. הוא הגיע לפולטבה וקנה בכספו בגדים ותרופות. העד אמר על גרבה:

"הוא היה ער לחרפת העולם שהמיטו הנאצים על העם הגרמני. תמיד אמר כי פעולות ההצלה שלו נועדו לאזן, ולו במעט, את העוול שנגרם לנרצחים ולעם הגרמני. הוא הציל לא רק יהודים אלא גם פולנים. הוא לא היה אדם דתי. מניעיו היו הומניטריים. איזה אדם גדול".

לשם קבלת התואר חסיד אומות העולם ביקר הרמן גרבה בישראל ונטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם במוסד "יד ושם" בירושלים.

ב-29 בדצמבר 1965 פרסם שבועון החדשות הגרמני דר שפיגל כתבה מכפישה על גרבה, תיאר אותו כשקרן ואת עדותו כמפוקפקת. "דר שפיגל" אימץ את ההאשמה נגד גרבה ובכך חיזק את תדמיתו השלילית בגרמניה.

בשנת 1966 פתח גאורג מרשל, שהורשע במשפטי נירנברג על סמך עדותו של הרמן גרבה, דיון מחודש על הרשעתו, בעילה כי ההרשעה הושגה בעקבות עדות שקר של הרמן גרבה במשפטו. בית המשפט הגרמני קיבל חלקית טענה זו, אך הרשיע את מרשל על מקרה יחיד של עליית יהודי לגרדום ודן אותו לחמש שנות מאסר בלבד. עקב פסיקת בית המשפט כי גרבה העיד עדות שקר, נמנע גרבה מלהגיע לגרמניה מחשש למאסר.

טיהור שמו של הרמן גרבה בגרמניה נעשה רק בשנת 1990. בעיירת הולדתו גרפראת נחנך בית מרכז נוער על שמו. השבועון "דר שפיגל" מצא לנכון לפרסם עליו כתבה מתקנת רק בשנת 2001, אך גרבה לא זכה להגיע לכך. הוא נפטר בשנת 1986 והוא בן 86 במותו.

"משה מרובנו"

כומר פרסביטריאני אמריקאי כתב ספר לזכרו של הרמן גרבה, שראה אור בשנת 1985. המחבר, שקרא לגרבה בשם החיבה "פריץ", העניק לספר את השם "משה מרובנו" וכותרת המשנה שלו היא "סיפורו המרגש של פריץ גרבה, גרמני נוצרי שסיכן את חייו להוביל לביטחה מאות יהודים בזמן השואה".

סרט הקולנוע "בלתי רצוי בגרמניה"

בשנת 2000 יצא להקרנה סרט הקולנוע התיעודי In Deutschland Unerwunscht: Hermann Graebe (בלתי רצוי בגרמניה: הרמן גרבה). הסרט, שהופק בגרמניה, כולל ראיונות מצולמים עם הרמן גרבה ובני משפחתו, ועם ניצולים שניצלו הודות לו. הסרט גם כולל יומני קולנוע על פרויקט הבנייה שהשתתף בו באוקראינה ועל משפטי נירנברג. שמו של הסרט מדגיש את הנידוי של הרמן גרבה בגרמניה לאחר עדותו במשפטי נירנברג.

לקריאה נוספת

ויליאם שיירר עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1962. עמ' 793–794.
האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם, 1990, עמ' 279 - 280.
שמואל ספקטור, שואת יהודי ווהלין, הוצאת יד ושם, 1986.
יצחק ארד תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים. הוצאת יד ושם, 1984. עמ' 486–487

The Moses of Rovno: The Stirring Story of Fritz Graebe, a German Christian Who Risked His Life to Lead Hundreds of Jews to Safety During the Holocaus by Douglas K. Huneke, Publisher: Dodd Mead,1985

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרמן גרבה בוויקישיתוף