ויליאם אליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם אליס
William Ellis
לידה 29 באוגוסט 1794
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 ביוני 1872 (בגיל 77)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Abney Park Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קולג' הומרטון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Sarah Stickney Ellis (1837–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ויליאם אליסאנגלית: William Ellis; ‏29 באוגוסט 17949 ביוני 1872) היה מיסיונר וסופר ממוצא אנגלי. במסגרת תפקידו כמיסיונר ביקר אליס באיי החברה, איי הוואי ומדגסקר וכתב מספר ספרים המתארים את התנסויותיו.

תחילת חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליס נולד בלונדון להורים בני מעמד הפועלים ב-24 באוגוסט 1794[1]. אביו ואחיו הבכור (שנפטר זמן קצר לאחר שנולד) נקראו אף הם ויליאם. לא הרבה ידוע אודות אימו, מלבד שם נעוריה (בדבורו (Bedborough)), מקום לידתה (רדינג) ותאריך נישואיה (13 באוגוסט 1792). אליס פיתח בנעוריו אהבה לצמחים והפך לגנן, תחילה במזרח אנגליה, לאחר מכן עבד בחממה צפונית ללונדון ולבסוף הועסק בשירות משפחה עשירה בשהתגוררה ברובע סטוק ניואינגטון (חלק מרובע האקני של ימינו) שבלונדון. בשל אופיו הדתי הגיש אליס בקשה להתקבל ללימודים במסגרת אגודת המיסיונריות של לונדון והחל ללמוד בבית הספר של האגודה[2].

מיסיונריות בפולינזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מאת ויליאם אליס המתאר חורבות בהן סייר במהלך שליחותו באיי הוואי. 1822-1823 לערך

לאחר לימודיו בקולג' של הומרטון (Homerton) הוסמך אליס כמיסיונר ב-8 בנובמבר 1815 ולמחרת נשא לאישה את מרי מרסי מור (Mary Mercy Moor). אליס הוצב בפולינזיה יחד עם אשתו ועזב את אנגליה ב-23 בינואר 1816[1][3]. הזוג הגיע למוריאה שבאיי החברה דרך סידני, בחברת משפחות מיסיונרים נוספות, ב-13 בפברואר 1817, בנו באי כנסייה, הקימו בית דפוס ולמדו את השפה המקומית. במהלך שהייתם ביקרו באי מספר צ'יפים מאיים שכנים והזמינו את הזוג לביקור אצלם, יחד עם שני זוגות מיסיונרים נוספים. שלושת הזוגות הגיעו לאי הואהינה ב-20 ביוני 1818 ומשכו קהל רב מאיים שכנים, ביניהם מלך האי ראיטיאה[4].

אליס ועימו קבוצה קטנה הפליגו על גבי הסקונר מיירמייד אל איי הוואי שהיו מכונים באותה תקופה "איי סנדוויץ". למסע צורפה הסקונר פרינס רגנט החמושה בשישה תותחים כמתנה עבור המלך קמהאמהה השני[5]. האוניות הגיעו להונולולו ב-16 באפריל 1822 ואף על פי שהתוכנית הייתה להמשיך לאיי מרקיז שבה הקבוצה לטהיטי ב-27 באוגוסט. אליס הוזמן להישאר בהוואי, הביא לשם את משפחתו ב-5 בפברואר 1823 וביוני של אותה שנה הצטרף למיסיונרים האמריקאים אסה טורסטון, ארטמס בישופ וג'וזף גודריץ' לסיור באי הגדול של הוואי על מנת לחפש מקומות מתאימים להקמת מיסיונים. בדרכו עצר אליס במאווי ופגש את המלכה קאופולאני (Keōpūolani). תחנתם הראשונה באי הוואי הייתה בקאילואה-קונה (Kailua-Kona), שם פגשו את מושל האי קואקיני (Kuakini) שלאחר התנצרותו בחר בשם האמריקאי "ג'ון אדמס" על שמו של נשיא ארצות הברית באותה תקופה[6].

הקבוצה סיירה במפרץ קלאקאוקה (Kealakekua) ובמקומות היסטוריים נוספים, הגיעו להר הגעש מאונה לואה והיו בין המערביים הראשונים לחזות בקלדרה של הר הגעש קילוואה, אשר היה פעיל באותה תקופה. בצידו המזרחי של האי סיירה הקבוצה בעמק ואיפיאו (Waipio) וחלק המשיך אל פסגתו המושלגת של המאונה קיאה. על בסיס הנתיב של סיור זה נוסדו כמה מהמיסיונים החשובים בהוואי[7].

בשובו להונלולו למד אליס את השפה המקומית, תעתק את צליליה לאלפבית לטיני וסייע בהקמתו של בית דפוס.

באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטרט מתוך הביוגרפיה של מרי אליס. 1836

בספטמבר 1824 עזבו אליס ומשפחתו את הוואי בשל בריאותה הרופפת של מרי ושבו ללונדון דרך ארצות הברית[8]. אליס פרסם בלונדון את תיאור מסעותיו באיים בהם ביקר, סייר והרצה עליהם ברחבי האיים הבריטיים ובמסגרת תפקידו שימש גם כמטיף בשם אגודת המיסיונריות של לונדון[9]. ב-1831 נקרא לשוב ללונדון ממסעותיו והתמנה לעוזרו של המזכיר הזמני לענייני חוץ של האגודה ובמאי 1833 התמנה למזכיר[10]. מרי אליס מתה ב-11 בינואר 1835 לאחר שילדה ארבעה ילדים[1] ואליס כתב ופרסם ביוגרפיה לזכרה[11].

לאחר כשנתיים נישא אליס מחדש לשרה סטיקני (Sarah Stickney), שגדלה כקווייקרית ומאוחר יותר בחרה להצטרף לכנסייה עצמאית או קהילתית, זאת בדומה לרבים באגודת המסיונריות של לונדון אשר לא השתייכו לזרם דתי מסוים. בנוסף, חלקה שרה גם את אהבתו של בעלה לספרים ולכתיבה. אליס החל בינתיים להתפרסם כסופר מצליח כאשר כתב על הטופוגרפיה, ההיסטוריה, הבוטניקה והאתנוגרפיה של אזור פולינזיה מאז חזר משליחותו באזור ושרה הייתה גם היא סופרת מצליחה בזכות ספרים שכתבה על תפקידן של נשים בחברה. על אף מחלתה של מרי, ביתו הבכורה של אליס, נערך טקס נישואין צנוע ב-23 במאי 1837 בכנסייה כפרית. מרי מתה ממחלתה זמן קצר לאחר מכן, בגיל 21[12].

עבודתו החשובה ביותר של אליס הייתה "חוקרים פולינזיים" (Polynesian Researches) אשר ביססה את המוניטין שלו כסופר אתנוגרף וגאוגרף מוכשר. הספר ופרסומי אחרים זכו לתשבחות שתרמו להפחתת יחסם העוין של משקיעים במיסיונרים ובעיקר בנציגי אגודת המיסיונריות של לונדון, אשר תוארו לרוב כמעלים בצורה נאיבית את הציפיות לרמת החינוך, החירות ושיפור מצבם של עבדים ושל עמים ילידים במקום לקיים את הגישה השמרנית והלא מתפשרת של עסקים ומסחר[13].

אליס נתבקש על ידי מועצת חבר המנהלים של האגודה לכתוב ולערוך ספר על ההיסטוריה של מדגסקר, לצורך זה ביצע תחקיר מעמיק ונעזר במידע שהביא עמו אחד מעמיתיו מביקור באי, והספר יצא לאור ב-1838. בנוסף כתב את הכרך הראשון של ההיסטוריה של האגודה[14]. אליס החל סובל מלחץ נפשי במהלך עבודתו וכתוצאה מכך החל מצב בריאותו להדרדר. בהמלצת רופאיו ובהסכמת עמיתיו באגודה יצא לחופשה בצרפת, מינואר 1840 ועד סוף 1841, אך גם לאחר שובו התברר לו כי אין ביכולתו להמשיך בתפקידו. לפיכך התפטר ממשרתו באגודה, בילה את מרבית זמנו בחברת אשתו בביתם הכפרי בהודסדון (Hoddesdon) שבהרטפורדשייר, כ-32 ק"מ צפונית ללונדון, ובתקופה זו התרכז בכתיבה[15]. לאחר שובו להודסדון מטיול בן מספר חודשים באיטליה ב-1844 החל אליס לעסוק בנושאים חברתיים לטובת סביבת מגוריו, וב-1847 קיבל את משרת ראש הכנסייה הקהילתית של הכפר, עבורה רכש מבנה חדש, וכיהן בתפקיד עד סתיו 1852, מעט לפני נסיעתו למדגסקר[16].

שליחות במדגסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם אליס בתמונה מתקופת חייו המאוחרת

בריאותו של אליס השתפרה והוא קיבל את הצעת האגודה לנסיעה למדגסקר כשליחם הרשמי, והפליג ליעדו ב-14 באפריל 1853. עם הגיעו לנמל טאמאטאבה שבאי ב-18 ביולי של אותה שנה נדחתה שליחותו וכניסתו לעיר הבירה נאסרה על ידי המלכה רנבלונה הראשונה. אליס שהה במשך כשנה במאוריציוס הסמוכה, שהייתה בשליטה בריטית, שב לטאמאטאבה פעם נוספת ב-12 ביוני 1854 בניסיון להשיג אישור כניסה לאי ולבירתו ונדחה שוב. מאורציוס, שסבלה באותה תקופה ממגפת כולרה קשה, לא הייתה עוד מקום נוח לשהייה, ואליס הפליג למושבת הכף, אליה הגיע בתחילת 1855, ושב לאנגליה ב-18 ביולי של אותה שנה. בקשתו לאישור כניסה לאי התקבלה ב-1856, אך מלכת מדגסקר אישרה לו לשהות באי למשך חודש אחד בלבד ובקשתו להאריך את ביקורו בתשעה חודשים נוספים נדחתה והוא שב לאנגליה ב-20 במרץ 1857. על מסעותיו וחוויותיו בתקופה זו כתב אליס ספרו "שלושה ביקורים במדגסקר, 1858" לציון המאורע[17].

מותה של המלכה ב-16 באוגוסט 1861 ועלייתו לשלטון של רדמה השני הביא לשינוי במדיניות שלטונות האי כלפי זרים, וכלפי הנצרות הפרט, ואליס קיבל הזמנה רשמית לביקור נוסף והגיע למדגסקר ב-22 במאי 1862. ייתכן שהסיבה לכל העיכובים אותם חווה בעבר נבעו ממאבקי הכוחות בין בריטניה לצרפת והשפעתה של האחרונה באזור. בזמן שהותו באי קיבל את הידיעה על מותה של ביתו האחרונה ב-10 בספטמבר 1862. אליס נשאר במדגסקר עד 1865, ייסד כנסיות ובהדרגה סייע להרחיב את השפעת הנצרות באי. עם שובו לאנגליה ב-14 באוקטובר של אותה שנה זכה לקבלת פנים מרשימה והוזמן להרצות במקומות רבים אודות מסעותיו וההשפעה הדתית שהשאיר מאחור. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1869, המירו המלכה רנבלונה השנייה (Ranavalona) ואנשי חצרה את דתם לנצרות[18].

אליס כתב שני ספרים נוספים על חוויותיו במדגסקר ועל ההיסטוריה והגאוגרפיה של האי: "ביקור חוזר במדגסקר, 1867" (Madagascar Revisited, 1867) ו"הכנסייה הקדושה המעונה של מדגסקר, 1870" (Martyr Church of Madagascar, 1870)[19].

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 ביוני 1872 לקה אליס בדלקת ריאות כאשר נסע בחזרה אל ביתו מפגישה עם הוועד המנהל של האגודה ומת ב-9 ביוני. שרה אליס מתה ב-16 ביוני של אותה שנה; לאחר 35 שנות נישואין מתו בני הזוג בהפרש של שבוע זה מזו[20].

אליס נקבר במיקום מכובד בבית הקברות של הכנסייה הקהילתית באבּני פארק (Abney Park Cemetery), בו קבורה גם ביתו הצעירה, שבלונדון[21]. על המצבה שעל קברו תגליפים מורכבים והיא נבנתה כך שתקביל בצורה מושלמת למבנה הכנסייה הסמוך. אשתו העצמאית בחרה להיקבר סמוך לביתם הכפרי. ביוגרפיה לזכרו, שנכתבה בידי בנו ג'ון והדוקטור לתאולוגיה הנרי אלון (Henry Allon), פורסמה זמן קצר לאחר מותו[22].

תאוריית גילוי איי הוואיי על ידי הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת תאוריה הגורסת כי איי הוואי נתגלו על ידי הספרדים לפני שהגיע אליהם ג'יימס קוק, מכיוון שהאיים ממוקמים לא הרחק מנתיבי הגליאון של מנילה אשר קישרו בין אקפולקו שבמקסיקו למנילה שבפיליפינים. תאוריה זו קיבלה חיזוק על פי אגדות עם בהן מסופר על ביקורי זרים בהוואי בתקופה שקדמה להגעתו של קוק, אשר אליס תיעד בספרו "Narrative of a tour through Hawaii" מ-1827. אליס עצמו מסביר בספר כי לדעתו, גם אם הבחינו הספרדים באחד האיים אין זה סביר שנחתו בהם, מכיוון שאירוע כה מסעיר לא היה נעלם מהמסורות המקומיות הנוטות להכיל אירועים הרבה פחות חשובים. בנוסף, קשה להניח שאם אכן גילו הספרדים את האיים לא היו מנסים לנצל את המשאבים המקומיים לצורכיהם[23].

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם אליס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Hawaiian Mission Children's Society. Portraits of American Protestant missionaries to Hawaii. 1901. Honolulu, Hawaiian gazette. עמוד 10
  2. ^ Ellis, John. עמודים 3–4, 6-8, 10-13, 16-22
  3. ^ Ellis, John. עמודים 22-26
  4. ^ Ellis, John. עמודים 41–51, 57-64
  5. ^ Ellis, John. עמודים 78-79
  6. ^ Ellis, John. עמודים 84–88, 91
  7. ^ Ellis, John. עמודים 94-
  8. ^ Ellis, John. עמודים 110-114
  9. ^ Ellis, John. עמודים 117-143
  10. ^ Ellis, John. עמודים 144-145
  11. ^ Ellis, John. עמודים 152-153
  12. ^ Ellis, John. עמודים 162–163, 167-168
  13. ^ Ellis, John. עמודים 133-134
  14. ^ Ellis, John. עמודים 156, 168, 178
  15. ^ Ellis, John. עמודים 168–174, 177
  16. ^ Ellis, John. עמודים 181–185, 190
  17. ^ Ellis, John. עמודים 215, 219, 222-225, 238, 241-242
  18. ^ Ellis, John. עמודים 244–248, 257-262, 265-266, 280-282, 285-286
  19. ^ Ellis, John. עמודים 254, 282
  20. ^ Ellis, John. עמודים 295-301
  21. ^ Ellis, John. עמודים 297-298
  22. ^ Ellis, John Eimeo. Allon, Henry. Life of William Ellis: Missionary to the South Seas and to Madagascar. J. Murray, 1873
  23. ^ Ellis, William. Narrative of a tour through Hawaii, or, Owhyhee; with remarks on the history, traditions, manners, customs and language of the Sandwich Islands. 1827. עמודים 448-450