זוויאד גמסחורדיה

זוויאד גמסחורדיה
ზვიად გამსახურდია

זוויאד גמסחורדיה, 1988
לידה	31 במרץ 1939 טביליסי, גאורגיה הסובייטית
התאבד	31 בדצמבר 1993 (בגיל 54) הכפר חיבולה בגאורגיה
שם לידה	ზვიად გამსახურდია
מדינה	גאורגיה
מקום קבורה	בתחילה בגרוזני בצ'צ'ניה לאחר מכן בפנתאון מתאצמינדה
השכלה	האוניברסיטה הממלכתית של טביליסי
מפלגה	Round Table—Free Georgia
בן או בת זוג	Manana Archvadze-Gamsakhurdia Dali Lolua
נשיא גאורגיה ה־1 14 באפריל 1991 – 6 בינואר 1992 (268 ימים) → העידן הסובייטי אדוארד שוורדנדזה ←
פרסים והוקרה
מסדר הגיבור הלאומי של גאורגיה
חתימה

זוויאד גָמסַחוּרדיָה (בגאורגית: ზვიად გამსახურდია;‏ 31 במרץ 1939 – 31 בדצמבר 1993) היה מתנגד משטר בברית המועצות, פעיל זכויות אדם וסופר אשר הפך, בשנת 1991 לנשיאה הראשון של גאורגיה, בעידן התפרקות ברית המועצות. גמסחורדיה הודח בהפיכה בדצמבר 1991, ומת בנסיבות לא ברורות בשנת 1993.

קריירה מוקדמת

זוויאד גמסחורדיה נולד בטביליסי בשנת 1939. אביו, קונסטנטין גמסחורדיה היה אחד הסופרים הגאורגים החשובים במאה ה-20. גמסחורדיה הוכשר בתחילה בפילולוגיה והחל קריירה מקצועית כמתרגם ומבקר ספרותי.

בשנות נעוריו נקטה ברית המועצות צעדים לדיכוי הביטוי התרבותי בשפה הגאורגית. ב-1955 ייסד קבוצת נוער לה קרא "גורגסליאני", על שם המלך וחטנג גורגסלי, שמטרתה להפיץ דו"חות על הפרות זכויות האדם בגאורגיה. ב-1956 נעצר בהפגנה כנגד מדיניות הרוסיפיקציה בגאורגיה, ושוב נעצר בשנת 1958 על כך שהפיץ ספרות אנטי-קומוניסטית. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי (עונש מקובל בברית המועצות באשר למתנגדי המשטר) למשך חצי שנה.

פעיל זכויות האדם

בשנת 1972 השיג גמסחורדיה תהודה רחבה למאבקו כנגד השחיתות הקשורה במינוי פטריארך (קתוליקוס) לכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, בה היה חבר. הוא ייסד קבוצה להגנת זכויות האדם בשנת 1973, ובשנת 1974 היה לחבר הגאורגי הראשון בארגון אמנסטי אינטרנשיונל. בשנת 1976 ייסד "משמרת הלסינקי" שתפקידה לשמור על הוראות אמנת הלסינקי בנוגע לניסויים בבני אדם. כן היה החבר הגאורגי הראשון של "החברה הבינלאומית לזכויות האדם" הוא היה פעיל מאוד בהפצת סאמיזדאט, ספרות מחתרתית, ותרם מכתיבתו למגוון של עיתוני מחתרת.

במקביל, פיתח גמסחורדיה בשנות ה-70 ולאחריהן קריירה אקדמית מכובדת. הוא היה עמית מחקר בכיר במכון לספרות גאורגית ובאקדמיה הגאורגית למדעים, פרופסור באוניברסיטת טביליסי, וחבר איגוד הסופרים הגאורגים. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור בפילולוגיה, ובשנת 1991 דוקטור במדעים. הוא כתב מספר עבודות חשובות בתחום הספרות, מונוגרפיות ותרגומים מן הספרות הבריטית, צרפתית והאמריקאית, לרבות יצירותיהם של ת"ס אליוט, שארל בודלייר, אוסקר ויילד וויליאם שייקספיר. כן היה מומחה ידוע ליצירתו של הסופר הלאומי הגאורגי שותא רוסתוולי, עוטה עור הנמר.

על אף שלעיתים קרובות נעצר והוטרד על ידי המשטר, לא נענש באופן חמור, כפי הנראה בשל המוניטין שיצא לאביו וקשריה הפוליטיים של משפחתו. בשנת 1977 גם אלו לא סייעו לו, כאשר הפכה פעילות קבוצות הלסינקי בברית המועצות למביכה עבור משטרו של ליאוניד ברז'נייב. כחלק ממסע ארצי כנגד פעילי זכויות אזרח, נעצרו גמסחורדיה וחברו מרב קוסטבה בהוראת אדוארד שוורדנדזה, שהיה אז המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית. גמסחורדיה וקוסטובה נידונו לשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך, ושלוש שנות גלות. מאסרם לווה בתשומת לב בינלאומית, והוביל את הקונגרס של ארצות הברית להציע אותם כמועמדים לקבלת פרס נובל לשלום לשנת 1978. קוסטבה הוגלה לסיביר ואילו גמסחורדיה נשלח לרפובליקה של דאגסטן.

בסוף יוני 1979 קיבל חנינה בנסיבות מעוררות מחלוקת (קוסטבה נותר במאסר עד לשנת 1987). שלטונות ברית המועצות טענו כי "התוודה על פשעיו וחזר בו מדבריו". בטלוויזיה הסובייטית הוקרן סרט שאישר, לכאורה, טענות אלו. תומכיו, משפחתו, ומרב קוסטבה טענו כי המדובר בווידוי שנכפה על גמסחורדיה על ידי ה-KGB, ועל אף שהוא הודה בפומבי שחלק מפעילותו כנגד ברית המועצות הייתה שגויה, מעולם לא חזר בו מהנהגתו את מתנגדי המשטר בגאורגיה, ובווידוי הבטיח כי תנועה זו תוכל להישאר פעילה. במכתב פתוח לשוורדנדזה בשנת 1992 טען כי הווידוי היה דרוש כי בלעדיו לא היה משתחרר מהכלא, ומנהיג את התנועה הלאומית.

לאחר שחרורו המשיך בהנהגת תנועת מתנגדי המשטר ובהפצת ספרות מחתרתית. בשנת 1981 היה לדובר תנועת הסטודנטים שהפגינו כנגד האיום הסובייטי על המסורת התרבותית הגאורגית והשפה הגאורגית. באירוע רשמי, מפגש הסופרים בשפה הגאורגית, במרץ 1981 הגיש לשוורדנדזה "רשימת דרישות של העם הגאורגי". בשל מעשה זה נאסר שוב לתקופה קצרה.

לקראת עצמאות גאורגיה

כשנשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב יזם את מדיניות הגלזנוסט, החל גמסחורדיה בארגון עצרות המונים שקראו לעצמאות גאורגיה, בין השנים 1987 ל-1990. לאחר שחרורו מהכלא של קוסטבה, בשנת 1987 ייסד עמו את אגודת איליה הקדוש הצדיק, שילוב של אגודה דתית ומפלגה פוליטית, ששימשה כבסיס לפעילותם. באפריל 1989 אירעה "הטרגדיה של 9 באפריל", טבח במפגינים כנגד המשטר הסובייטי, שהפך לאירוע מכונן בלאומיות הגאורגית החדשה, לקראת עצמאות המדינה. התקדמות הרפורמות הדמוקרטיות הואצה, והובילה לבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו בגאורגיה ב-28 באוקטובר 1990. מפלגתו של גמסחורדיה הצטרפה לארגוני אופוזיציה שונים ליצירת קואליציה בכינוי "שולחן עגול - גאורגיה החופשית". קואליציה זו זכתה ל-64% מהקולות, לעומת 29.6% להם זכתה המפלגה הקומוניסטית של גאורגיה. ב-14 בנובמבר 1990 נבחר ברוב קולות הפרלמנט להיות ליושב ראש של המועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה, הפרלמנט הלאומי הראשון של גאורגיה בעידן הפוסט-סובייטי.

ב-31 במרץ 1991 נערך בגאורגיה משאל עם ובו הצביע העם הגאורגי על השבת עצמאותו ברוב של 90%. הפרלמנט הגאורגי הכריז על עצמאות המדינה ב-9 באפריל 1991, יום השנה ל"טרגדיה של 9 באפריל", והחזיר לקדמותה את עצמאות גאורגיה. ברית המועצות לא הכירה במדינה החדשה, על אף שכמה ממדינות המערב מיהרו להכיר בה. גמסחורדיה נבחר לנשיא בבחירות כלליות שנערכו ב-26 במאי 1991 וזכה לרוב של 86% מהבחירות בהם השתתפו 83% מבעלי זכות הבחירה.

נשיא גאורגיה

עם כניסתו לתפקיד עמד גמסחורדיה בפני בעיות כלכליות ופוליטיות חמורות, במיוחד במישור יחסיה של גאורגיה עם ברית המועצות. הבעיה החשובה הייתה בעיית המיעוטים הלאומיים המהווים 30% מאוכלוסייתה של גאורגיה. על אף שבני מיעוטים אלו נתנו ידם לתנועה הלאומית הגאורגית וסייעו בהשגת עצמאות המדינה, הם סבלו מתת ייצוג בפרלמנט הגאורגי, ונציגים בני המיעוטים איישו 9 מתוך 245 המושבים בפרלמנט הגאורגי. גם לפני קבלת העצמאות היה מתח אתני רב בגאורגיה, ובאבחזיה פרצו מהומות על רקע זה בשנת 1989. כמה לאומנים גאורגים פתחו במסע תעמולה בכותרת "גאורגיה לגאורגים". התנועה הלאומית הגאורגית הביאה עמה לא רק את סוף מסע הרוסיפיקציה והקשר עם ברית המועצות, אלא גם את הסכנה לאובדן מעמדם המיוחד של המיעוטים הלאומיים, והאוטונומיה שניתנה להם.

מנהיגי המיעוטים האתניים בגאורגיה דרשו איחוד עם הרפובליקות בהן היו עמיהם רוב, בצידו הרוסי של הגבול, או פרישה ועצמאות. רפובליקות חדשות אחרות במרחב הפוסט-סובייטי עמדו בפני דרישות דומות, כדרישת המיעוט הרוסי במולדובה או המיעוט הארמני באזרבייג'ן, דרישות שהובילו למלחמת אזרחים. רבים האמינו כי מוסקבה עומדת מאחרי מנהיגי המיעוטים על מנת לפגוע בעצמאות המדינות החדשות שנפרדו מברית המועצות.

ב-1989 פרצו מהומות בדרום אוסטיה בין האוכלוסייה הגאורגית ובין אוסטים הנאמנים למוסקבה. הסובייט האזורי של דרום אוסטיה הכריז על ניתוק החבל מגאורגיה על מנת ליצור "רפובליקה סובייטית". בתגובה ביטל הסובייט העליון של גאורגיה את האוטונומיה של החבל במרץ 1990. באזור פרץ מאבק תלת צדדי בין הגאורגים, האוסטים, והצבא הסובייטי, ובמרץ 1991 נהרגו בו 51 אנשים, ו-25,000 הפכו לפליטים. לאחר בחירתו לנשיא המועצה העליונה, גינה גמסחורדיה את פעולות האוסטים כחלק ממזימה רוסית לפגוע בעצמאות גאורגיה, וטען כי הבדלנים האוסטים הם סוכני הקרמלין. בפברואר 1991 שלח מכתב לגורבצ'וב ובו דרש את נסיגת כוחות הצבא הסובייטיים מדרום אוסטיה.

מרכיב שנוי במחלוקת נוסף של התנהגותו של גמסחורדיה הייתה הכרתו במשטר הבדלני בצ'צ'ניה. ממשלתו של גמסחורדיה הייתה היחידה בעולם שהכירה במה שכונה על ידי הבדלנים הצ'צ'נים "הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה", המדינה העצמאית שהקמתה הייתה הרקע לפרוץ מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, מספר שנים לאחר מכן.

מתחילת נשיאותו של גמסחורדיה צבר גמסחורדיה מתנגדים, שהצביעו על התנהגות דיקטטורית, ששורשיה עוד בתקופה בטרם נבחר לנשיא. ראש הממשלה הגאורגי תנגיז סיגואה ושני שרים אחרים, פרשו ב-19 באוגוסט 1991 במחאה כנגד מדיניותו. שלושת השרים הצטרפו לאופוזיציה וכינו את גמסחורדיה "דמגוג וטוטליטרי", כשהם מתלוננים כנגד הקצב האיטי של הרפורמות הדמוקרטיות. בשידור רגשני בטלוויזיה טען גמסחורדיה כי אויביו הם חבלנים ובוגדים.

באוגוסט 1991 אירעה במוסקבה הפיכת ינאייב, שהיוותה ניסיון מטעם גורמים שמרנים להשיב את גלגל הרפורמות בברית המועצות. התנהגותו של גמסחורדיה במהלך ההפיכה הייתה מקור לתמיהות נוספות. ב-19 באוגוסט פרסמו גמסחורדיה, הממשלה הגאורגית ונשיאות המועצה העליונה קריאה לאוכלוסייה הגאורגית להישאר שלווה ולהמשיך בעבודתה היום יומית. למחרת קרא גמסחורדיה לקהילה הבינלאומית להכיר ברפובליקות שפרשו מברית המועצות והכריזו על עצמאותן. ב-21 באוגוסט טען גמסחורדיה בפומבי כי גורבצ'וב עצמו עומד מאחורי ההפיכה על מנת להגביר את הפופולריות שלו לפני הבחירות לנשיאות ברית המועצות. נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, טען כי טענה זו היא "מגוחכת".

התפתחות שנויה במחלוקת נוספת הייתה הסכמתו של גמסחורדיה עם צבא ברית המועצות, עליה דיווחה סוכנות הידיעות הרוסית אינטרפקס כי המשמר הלאומי הגאורגי יפורק מנשקו, וכי משרת מפקד המשמר תבוטל, וכי הוא יהפוך לגורם פנימי הכפוף למשרד הפנים הגאורגי. מפקד המשמר המודח, תנגיז קיטובאני הוביל את כוחותיו אל מחוץ לטביליסי ב-24 באוגוסט. בתאריך זה היה ברור כי הפיכת יאנייב כשלה, וגמסחורדיה בירך באופן פומבי את נשיא רוסיה בוריס ילצין על הצלחתו. גאורגיה שרדה את האירועים ללא משבר אלים, אך מתנגדי גמסחורדיה טענו כי התנהגותו הייתה הפכפכה ולא החלטית.

גמסחורדיה הגיב לביקורת בזעם, והאשים כוחות אפלים במוסקבה הקושרים יחד עם אויביו מבית כנגד תנועת העצמאות הגאורגית. הוא סגר את עיתון האופוזיציה "מולודיוז' גרוזיי", שלטענתו פרסם קריאה למרוד כנגד משטרו. האופוזיציונר גיאורגי צ'נטוריה שמפלגתו "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" הייתה אחת מקבוצות האופוזיציה הפעילות באותו הזמן, נעצר, והואשם בקשר עם מוסקבה להדיח את הממשלה החוקית. ערוץ 2, תחנת שידור פופולרית, נסגר לאחר שחלק מעובדי הערוץ השתתפו בהפגנות כנגד הממשלה.

פעולות הממשלה עוררו מחלוקת מבית וביקורת מבחוץ. משלחת של אנשי הקונגרס של ארצות הברית, אותה הנהיג סטני הוייר, דיווחה כי ישנן "בעיות זכויות אדם ניכרות בממשלה הנוכחית, והיא אינה מוכנה להכיר בהן או להודות כי יש לעשות בעניין זה דבר מה". משקיפים אמריקנים ציינו כי עניין זכויות האדם הוא אחת מהסיבות העיקריות לכשלונה של גאורגיה להשיג הכרה בינלאומית בעצמאותה. המדינה הוכרה כבר על ידי מספר מוגבל של מדינות (רומניה, טורקיה, קנדה, פינלנד, אוקראינה, המדינות הבלטיות, ואחרות), אך רק בחג המולד 1991, לאחר הדחת גמסחורדיה, הכירו בה ארצות הברית, צרפת, הודו ומדינות חשובות נוספות.

ב-2 בספטמבר הפך העימות הפנימי לאלים כאשר המשטרה פיזרה באלימות הפגנה בטביליסי. התוצאה של אלימות המשטרה הייתה כי המשמר הלאומי הגאורגי התפצל לסיעות בעד ונגד הממשלה, כאשר הסיעה שנגד הממשלה התרכזה במחנה חמוש מחוץ לבירה. עימותים אלימים בין שני הצדדים אירעו בטביליסי באוקטובר ונובמבר, וגבו מספר הרוגים. מיליציות צבאיות, הידועה מביניהן כונתה "מחדריוני" ("הפרשים", או "האבירים"), הציבו בריקדות מסביב לעיר.

הדחתו

ב-22 בדצמבר 1991 ביצעו קבוצות אופוזיציה חמושות הפיכה אלימה והתקיפו מספר בניינים ממשלתיים לרבות בניין הפרלמנט הגאורגי בו ניסה גמסחורדיה עצמו למצוא מקלט. נטען, אך לא הוכח מעולם, כי לקרמלין הייתה יד בהדחתו. הלחימה נמשכה בטביליסי עד ל-6 בינואר 1992, וגבתה חייהם של לפחות 113 לוחמים משני הצדדים.

גמסחורדיה וחברי ממשלתו הסתננו דרך קווי המורדים ומצאו את דרכם לאזרבייג'ן, שסירבה להעניק להם מקלט. ארמניה איפשרה לו לשהות בתחומה תקופה קצרה, וסירבה לדרישת הממשלה הגאורגית החדשה להסגירו לגאורגיה. על מנת שלא לסבך את יחסיהם עם גאורגיה הורו לו השלטונות הארמנים לצאת לצ'צ'ניה, היכן שקיבל מקלט מדיני ממנהיג ממשלת הבדלנים ג'וחר דודייב, שגמסחורדיה היה היחיד שהכיר בממשלתו.

גמסחורדיה הוחלף על ידי מועצה צבאית המורכבת ממתנגדיו, ראש הממשלה תנגיז סיגואה, מפקד המשמר הלאומי הגאורגי תנגיז קיטובאני ומפקד המיליציות ג'אבא יוסליאני. השלושה הקימו ממשלה זמנית והורו על הדחתו הרשמית מתפקיד הנשיא. הממשלה הזמנית הכריזה כי היא "מועצת המדינה" ומינתה את יריבו הוותיק אדוארד שוורדנדזה ליושב ראשה במרץ 1992. חילופי המשטר התבצעו ללא משאל עם או בחירות. שוורדנדזה שלט כנשיא דה פקטו עד לבחירות לנשיאות בנובמבר 1995. הדחתו של גמסחורדיה היוותה למעשה חלק ממלחמת האזרחים של גאורגיה, עימות אלים שנמשך עד לשנת 1993, וכלל, פרט לעימות בין הזוויאדיסטים, תומכי גמסחורדיה, ותומכי המשטר החדש, גם עימותים בין המשטר הגאורגי המרכזי ובין המיעוטים האתניים באבחזיה ובדרום אוסטיה שהביאו בסופו של דבר לפרישתם דה פקטו של שני המחוזות מגאורגיה.

גלות

לאחר הדחתו המשיך גמסחורדיה לטעון כי הוא הנשיא הלגיטימי של גאורגיה, וכי נבחר לתפקידו ברוב מכריע של אזרחי גאורגיה, ולא הודח כדין מעולם, שלא כשוורדנדזה שמינה עצמו לנשיא. כמה ממשלות וארגונים ברחבי העולם תמכו בטענתו זו, על אף שממשלת המורדים התקבלה באופן פרגמטי כגוף המושל במדינה. בשנת 1992 ביקר בפינלנד בהזמנת קבוצת ידידי גאורגיה בפרלמנט הפיני, ובאוסטריה לשם הוזמן על ידי האגודה הבינלאומית לזכויות האדם. בשתי הארצות נפגש עם פקידי ממשלה בכירים וחברי פרלמנט.

בגאורגיה נמשך העימות המזוין בין תומכי גמסחורדיה ומתנגדיו גם בשנים 1992 ו-1993. ב-24 ביוני 1992 תפסו תומכי גמסחורדיה את בניין הטלוויזיה הממשלתי, ושידרו תשדיר רדיו המצהיר כי "הממשלה הלגיטימית חזרה למשול. החונטה האדומה קרבה לסופה". בתוך כמה שעות גורשו תומכי גמסחורדיה מהבניין על ידי המשמר הלאומי. מטרתם הייתה כפי הנראה לעורר התקוממות מזוינת כנגד ממשלת שוורדנדזה, אך מטרה זו כשלה.

ממשלת שוורדנדזה נקטה בצעדים קשים לדיכוי הזוויאדיסטים, וכוחות הביטחון בשיתוף עם מיליציית המחדריוני ביצעו מעצרים והטרדות של תומכי גמסחורדיה. למרות הביקורת הבינלאומית שהביאו עמם צעדים אלו, יוקרתו האישית של שוורדנדזה, שזוהה עם צעדיו האמיצים של גורבצ'וב בתקופת הגלזנוסט והפרסטרויקה, הביאה לתמיכה בינלאומית בממשלתו. בספטמבר 1992 נכנסו חיילים גאורגים לאבחזיה על מנת לדכא שם התארגנויות של תומכי גמסחורדיה בין האוכלוסייה הגאורגית בחבל, דבר שהביא להחרפת היחסים האתניים המתוחים ממילא באבחזיה. בספטמבר 1993, פרצה מלחמה בין הכוחות הגאורגים והבדלנים האבחזים. המלחמה הסתיימה בתבוסת הכוחות הגאורגים, שנאלצו לסגת מאבחזיה כשבעקבותיהם 300,000 פליטים גאורגים. מעריכים כי המלחמה גבתה את חייהם של 10,000 הרוגים.

מלחמת האזרחים של 1993

גמסחורדיה ראה בכשלונה של הממשלה במשבר האבחזי משום הזדמנות להדיח את שוורדנדזה. ב-24 בספטמבר 1993 שב לגאורגיה, וייסד "ממשלה גולה" בעיר זוגדידי במערב גאורגיה. הוא הכריז כי הוא ממשיך את "המאבק בדרכי שלום כנגד החונטה הצבאית הבלתי חוקית" והתרכז ביצירת קואליציה כנגד שוורדנדזה. הוא השיג תמיכה באזורי סמגרלו (משם היה מוצא משפחתו של גמסחורדיה) ואבחזיה המורדת. כן בנה גמסחורדיה כוח צבאי חזק יחסית, שהיה יעיל כנגד כוחותיה הנחלשים של הרפובליקה הגאורגית. לאחר שדרש בחירות מיידיות, ניצל גמסחורדיה את חולשת הצבא הגאורגי על מנת להשתלט על כלי נשק רבים, שננטשו על ידי כוחות הממשלה הנסוגים. באוקטובר 1993 הייתה כבר מערב גאורגיה נתונה במלחמת אזרחים בקנה מידה מלא. כוחותיו של גמסחורדיה תפסו מספר ערי מפתח וצמתי תחבורה חשובים. כוחות הממשלה נסוגו בחופזה, והדרך לטביליסי נותרה פתוחה בפני גמסחורדיה.

עם זאת, השתלטותו של גמסחורדיה על עיר הנמל פותי לחוף הים השחור, סיכנה את האינטרסים של רוסיה, ארמניה (מדינה לכודת יבשה התלויה בנמלי גאורגיה) ואזרבייג'ן. שלוש הממשלות הביעו את תמיכתן בממשלת שוורדנדזה, שבתמורה הביע את נכונותו להצטרף לחבר המדינות, התארגנות פוליטית של מדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות, אשר עד אז נמנעה גאורגיה מלהצטרף אליו. בעוד שתמיכת ארמניה ואזרבייג'ן נותרה במישור הפוליטי, שלחה רוסיה כוח של 2,000 חיילים לסייע לממשל שוורדנדזה. התערבות זו הכריעה את המלחמה, וב-6 בנובמבר נפלה זוגדידי לידי כוחות הממשלה.

מותו

ב-31 בדצמבר 1993 מת גמסחורדיה בנסיבות שעדיין לא הובררו דיין. ידוע שהוא מת בכפר חיבולה באזור סמגרלו במערב גאורגיה. לפי מקורות בריטים גופתו נמצאה כשבה נקב כדור אחד בראשה. יש המניחים שהמדובר בהתאבדות (כגרסת אלמנתו, שסיפרה שהתאבד כאשר הוקף בכוחות הממשלה ולא מצא דרך להימלט). ממשלת צ'צ'ניה פרסמה מכתב שאמור היה להיות מכתב ההתאבדות שלו, וממשלת רוסיה תומכת בגרסה זו. רוב המשקיפים מאמינים כי אכן נטל את חייו במו ידיו. על פי גרסאות אחרות, אותן הפיצה ממשלת גאורגיה, הוא נרצח על ידי תומכיו.

מותו הוכרז על ידי הממשלה הגאורגית ב-5 בינואר 1994. הוא נשלח לקבורה בגרוזני בירת צ'צ'ניה. ב-3 במרץ 2007 הודיע נשיא צ'צ'ניה, רמזן קדירוב כי קברו של גמסחורדיה, שאבד בין חורבות העיר גרוזני שנהרסה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה ובמלחמת צ'צ'ניה השנייה, אותר במרכז העיר. שרידיו זוהו על ידי מומחים, ונשלחו לגאורגיה, שם נטמנו בטקס ממלכתי, בו השתתפו אלפי בני אדם מרחבי גאורגיה, ב-1 באפריל 2007, לצד גדולי האומה הגאורגית בפנתאון מתאצמינדה. נשיא גאורגיה מיכאיל סאקשווילי כינה את ההחלטה לטמון אותו בפנתאון, "הוגנת ונכונה".

גמסחורדיה היה נשוי פעמיים. לו ולאשתו השנייה מנאנה שני בנים.

מורשתו

ב-26 בינואר 2004, בטקס שנערך בכנסיית כשוותי של גיאורגי הקדוש בטביליסי, הכריז נשיאה החדש של גאורגיה, מיכאיל סאקשווילי על "טיהורו" של גמסחורדיה, על מנת לסיים את האפקט המתמשך של הדחתו, ולאחד את החברה הגאורגית. הוא שיבח את תפקידו כ"מדינאי גדול ופטריוט", והכריז על מתן הרשות להחזיר את גופתו לאדמת אבותיו, וכי נטישת גופת נשיא גאורגיה באזור מלחמה בארץ זרה היא בושה וכלימה לאומה הגאורגית. סאקשווילי קרא לרחוב חשוב בטביליסי על שם גמסחורדיה, ושחרר 32 מתומכיו שנעצרו עוד בשנים 1993–1994 על ידי אנשי שוורדנדזה, והוכרזו על ידי ארגוני זכויות אדם כעצירים פוליטיים.

תומכי גמסחורדיה ממשיכים לקדם את רעיונותיו במספר התאגדויות ציבוריות מורשות. ב-1996 הוקמה אגודה חינוכית על שם גמסחורדיה בהולנד בעיר האג. כיום אגודה זו פעילה במספר ערים אירופיות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זוויאד גמסחורדיה בוויקישיתוף

• זוויאד גמסחורדיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הקודם: משטר סובייטי.

נשיא גאורגיה 1991–1992

הבא: אדוארד שוורדנדזה