זלדה פופקין
 | |
| לידה |
5 ביולי 1898 ברוקלין, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
25 במאי 1983 (בגיל 84) סילבר ספרינג, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קולומביה, תיכון פליינפילד |
| שפות היצירה | אנגלית |
| תחום כתיבה | סיפורת |
| סוגה | ספרות בלשית, רומן היסטורי |
| תקופת הפעילות | 1938–1975 (כ־37 שנים) |
| בן זוג | לואיס פופקין |
| צאצאים | רוי וריצ'רד (אנ') |
| מספר צאצאים | 2 |
| פרסים והוקרה | הפרס הלאומי לספרים יהודיים (1952) |
  | |
זלדה פופקין (באנגלית: Zelda Popkin; 5 ביולי 1898 – 25 במאי 1983) הייתה עיתונאית, פובליציסטית וסופרת יהודייה-אמריקאית, שחיברה 14 ספרים. על ספרה Quiet Street ("רחוב שקט") זכתה בפרס הלאומי לספרים יהודיים.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה בברוקלין למשפחת פיינברג (Feinberg), משפחה יהודית אורתודוקסית.[2] בילדותה עברה עם משפחתה מספר מקומות מגורים, עד שלבסוף, כשהייתה בת 14, השתקעו בווילקס-בר (אנ'), פנסילבניה, שם למדה בתיכון המקומי. בגיל 16 סיימה את התיכון, ובספטמבר 1914 החלה לעבוד בעיתון מקומי, הטיימס לידר (אנ'), ככתבת בשכר של 3 דולר לשבוע.[3] בשל גילה הצעיר נאסר עליה בחוקי העוצר לצעירים לשהות מחוץ לביתה בשעות הלילה, ולכן אביה נלווה אליה במשימות אלו.[4] במהלך עבודתה בעיתון התפרסמו כתבות מפרי עטה גם בעיתונים נוספים, בהם ה-North American (אנ') של פילדלפיה.
באביב 1916 עברה להתגורר אצל דודתה בניו יורק, וניסתה להתקבל ללימודים בבית הספר לעיתונות באוניברסיטת קולומביה, אך נדחתה בטענה כי "אינה מספיק עיתונאית" ובעצה למצוא לעצמה חתן. בספטמבר ניגשה לבחינות הכניסה לברנרד קולג' (אנ') אך נכשלה בהן. היא החלה ללמוד בשלוחה של אוניברסיטת קולומביה על מנת לצבור נקודות אקדמיות שיאפשרו לה להתקבל לבית הספר לעיתונות.[5]
במקביל ללימודיה, ניסתה להתקבל לעבודה בתחום העיתונות בניו יורק אך ללא הצלחה. במהלך חיפושיה אחרי עבודה פגשה את בעלה לעתיד, לואיס פופקין, לו נישאה בשנת 1919.[6] עוד לפני נישואיהם, החלה לעבוד כעוזרתו האישית בתפקידו כמנהל יחסי ציבור בסוכנות. לאחר נישואיהם, ויתרה על שאיפותיה להתפרנס כעיתונאית, והם פתחו משרד יחסי ציבור אותו ניהלו ביחד עד לפטירתו בשנת 1943. החברה הייתה בין הראשונות בתחום זה בארצות הברית, ובין המיזמים שהפיקו היו מסע ההרצאות של אלברט איינשטיין ברחבי ארצות הברית (1923) וקמפיין הנשיאות של פרנקלין רוזוולט (1932). במהלך תקופה זו התפרסמו כתבות פרי עטה במספר עיתונים ומגזינים, בהם הניו יורקר, האמריקן היברו (אנ') ועוד.
לאחר מות בעלה, פרשה פופקין מהעיסוק ביחסי ציבור על מנת להתמקד בכתיבתה.
לזוג נולדו שני בנים, רוי וריצ'רד(אנ').
קריירה ספרותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרה הראשון, Death Wears a White Gardenia ("המוות עונד גרדניה לבנה"), יצא לאור בשנת 1938. הרעיון לספר נולד מעבודתה עם רשת חנויות, דרכה התוודעה לתחום האבטחה בחנויות. גיבורת ספרה, מרי קרנר הצעירה והיפה, היא חוקרת מיומנת בצוות האבטחה של חנות כלבו גדולה בניו יורק של סוף שנות השלושים וראשית שנות הארבעים. קרנר היא אנליטית, אינטואיטיבית, ישירה, מלאת טקט, עצמאית ופתוחה לרעיונות חדשים. הספר היה יוצא דופן מאוד לזמנו. דמות האישה בתפקיד בלשי ערערה על התדמית הגברית, שבמשך שנים מילאה לחלוטין את הספרות הבלשית. בהמשך, פרסמה ארבעה ספרים נוספים על בסיס דמותה של מרי קרנר.[7]
ב-6 בספטמבר 1943 ניצלה מתאונת הרכבת בצומת פרנקפורד(אנ'). בעקבות חוויה זו כתבה את Journey Home ("המסע הביתה"), שיצא לאור בשנת 1945 ונמכר בכמעט מיליון עותקים.[8]
בספטמבר 1945 יצאה לאירופה בשליחות הצלב האדום, על מנת לסקר את מאמצי הארגון בעזרה לפליטים. היא שהתה בצרפת, גרמניה ואוסטריה, שם סייעה לניצולי השואה שהוחזקו במחנות העקורים. החוויות שעברה והעדויות להן נחשפה הותירו בה רושם עמוק,[9] וספרה Small Victory ("ניצחון קטן"), שהיה בין הרומנים הראשונים שיצאו בארצות הברית על רקע מאורעות השואה, התבסס על חוויות אלו.[10]
באוקטובר 1948, במהלך ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, הגיעה לישראל על מנת להתרשם מקרוב מהמדינה שזה עתה הוקמה ולאסוף חומרים לכתיבת רומן חדש. היא עלתה לירושלים בדרך בורמה, שם חוותה את חילופי האש בין מגיני ירושלים ללגיון הערבי ואת המחסור שעדיין נמשך במזון ובמים, כמו גם העדויות של תושבי ירושלים על המצור שזה עתה הוסר. בין השאר, ניצלה את קשריה בצלב האדום על מנת לסייע ביצירת קשר עם השבויים מהעיר העתיקה שהוחזקו בידי ממלכת ירדן. בהמשך ביקורה בישראל ערכה נסיעות בכל רחבי ישראל מהגליל ועד לנגב. הביקור בישראל, שנמשך עשרה שבועות, הניב את הספר Quiet Street, הרומן הראשון שיצא בארצות הברית על רקע הקמת מדינת ישראל.[11]
ספריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סדרת מרי קרנר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Death Wears a White Gardenia (1938), תורגם לגרמנית
- Murder in the Mist ("רצח בערפל") (1940), תורגם לגרמנית ולצרפתית
- Dead Man's Gift ("מתנת המת") (1941), תורגם לגרמנית ולצרפתית
- No Crime for a Lady ("פשע לא הולם לגברת") (1942), תורגם לגרמנית
- Time Off for Murder ("זמן לרצח") (1943), תורגם לגרמנית ולצרפתית
התרגומים לגרמנית ולצרפתית יצאו לאור בשנות ה-90 של המאה ה-20.
רומנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- So Much Blood ("כל כך הרבה דם") (1944) - רומן בלשי, תורגם לגרמנית
- Journey Home (1945) - רב המכר הגדול ביותר של פופקין. מפגש בין חייל שחזר מעבר לים לאשת קריירה צעירה, על רקע דרמטי של תאונת רכבת. ממכתבים לפופקין עולה כי זכה לפופולריות רבה בקרב חיילים ששירתו במלחמת העולם השנייה. הספר קיבל ביקורת שלילית מסול בלו באחד הגיליונות הראשונים של המגזין קומנטרי.
- Small Victory (1947)
- Walk Through the Valley ("ללכת בעמק") (1949) - סיפורה של אישה שצריכה לשקם את חייה לאחר מותו הפתאומי של בעלה. רומן זה משקף את החוויה האישית של פופקין לאחר מות בעלה.
- Quiet Street (1951)
- Herman Had Two Daughters ("להרמן היו שתי בנות") (1968) עיבוד מחדש של סיפור ראשית חייה לרומן על משפחה יהודית בעיירה קטנה באמריקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. ספר זה היה ההצלחה המסחרית הגדולה הראשונה שלה מאז "Journey Home".
- A Death of Innocence (1971) - עובד לסרט טלוויזיה בראשית שנות ה-70, תורגם לספרדית.
- Dear Once (1975)
עיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Open Every Door ("לפתוח כל דלת") (1956) - אוטוביוגרפיה
רעיונות מרכזיים בכתיבתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בכל הרומנים שכתבה היו הדמויות הראשיות נשים. על רקע שנות ה-40, היו דמויות אלו יוצאות דופן באופיין החזק ובעצמאותן. המסר של פופקין היה כי נשים יכולות להשיג את עצמאותן באמצעות מאמציהן האישיים בלבד, ללא שינויים בחברה הסובבת אותן.[12]
- ספריה של פופקין ממחישים את הדילמה של יהודי ארצות הברית שהתמודדו כמוה עם שני האירועים שזעזעו את העולם היהודי באמצע המאה ה-20 - השואה והקמת מדינת ישראל. כתיבתה של פופקין מעידה על כך שנותרה מחויבת לפתרון ה"אמריקאי" לבעיית היהודים - התעקשות על שילוב היהודים בתוך קהילה שוויונית, על בסיס היותם בני אנוש ככל האחרים - לטוב ולרע. גם כשהרקע לסיפוריה היו מאורעות היסטוריים בקנה מידה ללא תקדים, התעקשה על הצגת הדמויות באופן אנושי וריאליסטי. התעקשותה זו הקדימה את זמנה במידה רבה, וככל הנראה הייתה הסיבה שהרומנים ההיסטוריים שלה לא הצליחו מסחרית.[13]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Zelda Popkin (1956). Open Every Door. New York: E. P. Dutton. ISBN 9781258268442.
- Jeremy D. Popkin (Fall 2001). "A Forgotten Forerunner: Zelda Popkin's Novels of the Holocaust and the 1948 War". Shofar. Purdue University Press. 20 (1): 36–60. JSTOR 42944832.
- Jeremy D. Popkin (2018). "From Displaced Persons to Secular Saints: Holocaust Survivors, Jewish Identity, and Gender in the Writings of Zelda Popkin". Studies in American Jewish Literature. Penn State University Press. 37 (1). doi:10.5325/studamerjewilite.37.1.0001.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Zelda Popkin, An American Jewish Author, סקירה מאת ג'רמי ד. פופקין, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קנטקי, נכדה של זלדה פופקין.
זלדה פופקין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ National Jewish Book Awards Winners 1952 באתר המועצה למען הספר היהודי באמריקה (באנגלית).
- ^ OED, עמ' 26.
- ^ OED, עמ' 17.
- ^ OED, עמ' 85.
- ^ OED, עמ' 94.
- ^ OED, עמ' 110.
- ^ Death Wears a White Gardenia באתר Fantastic Fiction
- ^ פופקין (2001), עמ' 38.
- ^ OED, עמ' 293.
- ^ פופקין (2001), עמ' 36.
- ^ הרולד ריבלו (אנ'), ספור גאה על ישראל, חרות, 9 באפריל 1952
- ^ פופקין (2001), עמ' 44.
- ^ פופקין (2001), עמ' 59.