חוקת 1793
חוקת 1793 (בצרפתית: Acte constitutionnel du 24 juin 1793 או Constitution montagnarde (חוקת ההר) או Constitution de l'an I (חוקת השנה הראשונה)) הייתה החוקה השנייה שכוננה בצרפת בימי המהפכה הצרפתית והחוקה הראשונה שהתקבלה תחת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. החוקה הייתה אמורה להחליף את חוקת 1791 שלא הייתה רלוונטית לאחר שבוטל מוסד המלוכה. החוקה החדשה נוסחה על ידי ועדה של חמישה אישים, ביניהם לואי אנטואן דה סן-ז'וסט, שנבחרו לצורך תפקיד זה על ידי הוועידה הלאומית ואשר מתוקף בחירתם הפכו גם לחברי הוועד לשלום הציבור.
הנוסח הסופי של החוקה התבסס על הצהרת זכויות האדם והאזרח, שגרסה חדשה ורדיקלית שלה הופיעה כפתיח לחוקה (הצהרת זכויות האדם והאזרח של 1793). ההצהרה החדשה הכריזה כי כל בני האדם שווים על פי הטבע ובפני החוק. היא כללה הגנות מפני פגיעה של הממשלה בזכויות האדם, שהן הזכות לשוויון, לחירות, לביטחון ולרכוש. היא כללה הגנה על חירויות שונות, כגון חירות הדת והמצפון, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, והחופש למסחר. ההצהרה קבעה כי אדם אינו יכול למכור את עצמו או להימכר על ידי אחר, ובכך קבעה שעבדות אינה חוקית.
אחד החידושים העיקריים בפתיח של החוקה הוא ההוספה של מספר זכויות חברתיות וכלכליות כזכויות מוגנות של האדם והאזרח, ביניהן, זכות האזרח לרווחה, זכותם של נזקקים לקבל סיוע מהחברה, והזכות לחינוך.
ההצהרה בפתיח לחוקה קובעת גם מספר זכויות פוליטיות, שהחשובה והרדיקלית ביניהן היא זכות המרד. כך למשל נכתב כי "כאשר הממשלה פוגעת בזכויות של העם, המרד יהיה, עבור העם ועבור כל חלק ממנו, הזכות המקודשת ביותר והחובה ההכרחית ביותר" (סעיף 34).
על אף שהתקבלה על ידי הוועידה הלאומית ב-24 ביוני 1793 ואשררה במשאל עם עם 1,800,000 קולות בעד ו-11,000 קולות נגד, החוקה הושעתה מייד עם כינונה הרשמי ולמעשה מעולם לא שימשה כחוקה בפועל. הוועידה, שנשלטה על ידי היעקובינים, הכריזה על מצב החירום בשל מצב המלחמה בו הייתה צרפת שרויה. למרות שלא שימשה בחוקה בפועל, ההיסטוריון ולטר גראב טוען ש"חוקה יעקובינית זו... מסמנת את פסגת הדמוקרטיה הבורגנית שהמהפכה הצרפתית הגיעה אליה והיא שימשה דוגמה ומופת לחוקות הדמוקרטיות במאות ה-19 וה-20[1].
לאחר תקופת שלטון הטרור, שלטון תרמידור הביא לכינון חוקת 1795, שהייתה שמרנית יותר מחוקת 1793, שאפה ליצירת סדר חברתי ופוליטי ליברלי ולמנוע מרד.