חסידי מצרים
חסידי מצרים היו יהודים שהשתייכו לתנועה רוחנית במצרים שבין המאות השתים-עשרה והארבע-עשרה, אשר חרתה על דגלה אורח-חיים של מצוינות דתית ומוסרית שתכליתו חידוש הנבואה. התנועה שמה דגש על פרישות והתבודדות, ואף קלטה אל תוכה השפעות ברורות של המיסטיקה האסלאמית המכונה סופיות. בראש התנועה עמדו חמישה דורות של צאצאי הרמב"ם, מבנו רבי אברהם ועד נכד-נינו רבי דוד ברבי יהושע הנגיד.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאים מתוך הגניזה הקהירית בראשית המאה העשרים, הביאו חוקרים רבים להתחקות אחר עקבותיה של תנועה רוחנית של חסידים במצרים שבין המאות השתים-עשרה והארבע-עשרה, תנועה שנקראה בשם "חסידי מצרים". הממצאים מהגניזה כללו הן חיבורים והן מכתבים אישיים המפרטים תפיסה תאולוגית ופרקטיקות רוחניות הדומות למדי לאלה שהיו מקובלות בקרב הסופים. נמצאו גם טקסטים המועתקים בערבית יהודית של מיסטיקנים סופיים מוסלמים שונים, הן מתונים כאל-ע'זאלי והן אקסצנטריים ויוצאי-דופן כאל-חלאג', המיסטיקן המוסלמי שהוצא להורג על ידי האורתודוקסיה המוסלמית בעוון כפירה.[2] מאגרות אישיות יותר ניתן ללמוד כי התואר "חסיד" ניתן רק לבעלי מעלה רוחנית המתנהגים לפי "דרך החסידות".[3]
החסידים נהגו להתפלל בבתי-כנסת נפרדים משלהם ובהם הנהיגו מנהגי פולחן ייחודיים, רבים מהם בהשראת המנהגים המוסלמים. התופעה עוררה התנגדות עזה כנגדם מצד גורמים שמרניים בקהילה היהודית במצרים.[4] החסידים פנו לבנו של הרמב"ם, רבי אברהם, שחמיו רבי חננאל החסיד היה מאנשי התנועה, והצליחו להשפיע עליו להצטרף אל שורותיהם.[5] רבי אברהם הנהיג בעקבותיהם מנהגי פולחן ייחודיים בבית הכנסת שעמד בראשו, וכתב תשובות הלכתיות המגנות על אימוץ דתי זה, ומתגוננות כנגד הטענה שהוא עובר בכך על איסור "חוקות הגויים".[6] רבי אברהם אף יצר שילוב מקורי ומעניין בין משנתו הפילוסופית של אביו לבין הדרך הרוחנית-מיסטית של החסידים.[7]
המחלוקת כנגד התנועה ומנהגיה הייחודיים הייתה עזה, והיו אף שפנו לשלטון המוסלמי בטענה שרבי אברהם מנהיג מנהגים מהפכניים שאינם תואמים את ההלכה היהודית, והוא מהווה, במשתמע, גורם חתרני. סמכותו וכוחו הפוליטי של רבי אברהם, ששימש בין היתר כנגיד יהודי מצרים וכמנהל בית-החולים הכללי בקהיר, הגנו עליו מפני ההאשמות, והתנועה החסידית המשיכה לשגשג תחת הנהגת צאצאיו.[8] ההתנגדות לתנועה לא שככה, והיוותה גורם מרכזי לשקיעת התנועה במאה הארבע-עשרה, בצירוף חדירת הקבלה מאזור ספרד שירשה את מקומה כתנועה רוחנית-מיסטית.[9] לפי מסורת מסוימת, אף בניו של רבי דוד בן יהושע, אחרון הנגידים משושלת צאצאי הרמב"ם שעמדו בראש התנועה החסידית, נלקחו בשבי והנהגת התנועה נחלשה באופן משמעותי, מה שהיווה גורם נוסף לשקיעתה.[10]
תאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חסידי מצרים האמינו, בדומה לאמונה הסופית, כי ישנה דרך רוחנית ייחודית, הכוללת הן הקפדה מיטבית על חוקי ההלכה והן מנהגי פרישות ומצוינות מוסרית, שבסופה ניתן להגיע לידי נבואה והתאחדות עם האל.[11] הם אף סברו, גם זאת באופן דומה למדי לסופים, שהידע הקדוש של "ההגעה אל האור האלוהי" עבר בירושה מאדם הראשון לשת, דרך האבות עד משה רבנו שהעניק לישראל חוק דתי גלוי לצד הנהגה רוחנית ייחודית ליחידי סגולה.[12] חסידי מצרים היו משוכנעים שהידע הקדוש נשתכח במרוצת השנים והגלויות[13].
השאיפה הרוחנית של חסידי מצרים הייתה לשחזר את הידע הרוחני הזה וכך להגיע לידי נבואה. בין היתר בעקבות מסורת משפחתית שעברה בקרב משפחת הרמב"ם (מסורת אותה מצטט הרמב"ם ב"איגרת תימן"), האמינו החסידים כי העת היעודה לחידוש הנבואה קרבה ובאה, ולפיכך מוטלת עליהם החובה לנסות לשחזר את הדרך להגיע אליה. לשם-כך, פנו לחפש עקבות למסורת הרוחנית-נבואית הן במקורות היהדות הקלאסיים (מקרא וספרות חז"ל), והן בקרב המסורת הרוחנית הקרובה אליהם במרחב – המסורת הסופית המיסטית.[14]
פרקטיקות דתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חסידי מצרים אימצו בבתי-הכנסת שלהם מנהגי פולחן חריגים בנוף היהודי המקומי, רבים מהם בהשפעה מוסלמית, כמו למשל: כריעות והשתחוויות בתפילה, נשיאת כפיים כלפי מעלה, בכיות במהלך התפילה, עמידה בטורים כמנהג המוסלמים, ריבוי בצומות וביקיצה מוקדמת לתחינות ליליות.[15] יש הטוענים אף שהחסידים אימצו את טקס ה"דִ'כְּר" הסופי, בו מזכירים את שמות האל באופן מדיטטיבי כדי להגיע לידי דבקות בו.[16] בנוסף, אימצו חסידי מצרים את האידיאל הסגפני מהסופים, וקראו לפרישות מתענוגות העולם ולהרבות בהתבודדות.[17] יש מהם שאף המליצו על פרישות מינית עד גיל ארבעים, אז נחלשת התשוקה המינית.[18] רבי אברהם בן הרמב"ם הרבה לנסות לבסס עד האידיאל הסגפני על מקורות היהדות, ואולם הוא מודה בפה מלא ש"פרושי האסלאם" הם המגשימים כיום הלכה למעשה אידיאל עתיק זה שהוא ירושה, לדעתו, מנביאי ישראל.[19] החסידים, שוב בדומה לסופים, האמינו שישנה דרך (טַרִיקָה) אתית-רוחנית בעלת תחנות רוחניות, שעל החסיד לעבור בדרכו להשגת רוח הקודש. התחנות הן רחמים, נדיבות, אבירות-הלב, ענווה, אמונה, הסתפקות במועט, פרישות והתבודדות.[20]
הוגים בולטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההוגה הבולט הראשון בקרב חסידי מצרים היה רבי אברהם החסיד, שרבי אברהם בן הרמב"ם קרא לו "מורי בדרך אל האל". מחיבוריו שנתגלו בגניזה הקהירית ניתן ללמוד כי רבי אברהם החסיד חיבר פירוש מיסטי לשיר השירים, האמור לשמש כמדריך רוחני לנשמה בדרכה אל אהובה האל. רבי אברהם הניח תשתית לפרשנות המיסטית של שיר-השירים כמתאר מערכת-יחסים בין הנשמה ליוצרה, ולא בין עם-ישראל לאלוהיו כפי שהיה מקובל בספרות חז"ל. הוא הושפע בכיוון זה מן הסופים, אשר שמו דגש על עלייתו הרוחנית של הפרט, ושאף הדגישו רבות את חשיבות האהבה לאל, עד כדי תחושת התאחדות מיסטית עמו. נמצא בגניזה גם חיבור עצמאי שלו אודות "השגת הידע הנבואי". הכתיבה של רבי אברהם החסיד רוויה בטרמינולוגיה סופית הבלולה במושגים פילוסופים מבית מדרשם של הרמב"ם ורבי יהודה הלוי.[21]
ההוגה המרכזי והמשפיע ביותר בתולדות תנועת חסידי מצרים היה רבי אברהם בן הרמב"ם (1237-1186). ראב"ם חיבר חיבור מקיף בערבית יהודית בשם "כַּאפִיָה אלעַאבְּדִין" (תורגם לעברית בשם "המספיק לעובדי השם"). חלקו הראשון של החיבור, העוסק בהלכה ובטעמי המצוות, לא הגיע לידינו, אולם חלקו השני העוסק בדרך החסידות הגיע לידינו, וניתן למצוא בו דברי מוסר ופרשנות המקרא וחז"ל ברוח הסופיות.[22] בהכרזתו בפה מלא על ההגשמה של הסופים המוסלמים את האידיאל הנבואי, בולט רבי אברהם לעומת הוגים יהודיים הקודמים לו כדוגמת רבנו בחיי אבן פקודה, שלמרות שבספרו "חובות הלבבות" הושפע מההגות הסופית במידה מכרעת, נמנע מלהזכיר את מקורות ההשפעה שלו.[23] על בנו של ראב"ם, רבי עובדיה בן מימון (1265-1228) לא ידוע רבות מלבד שהיה מפורסם כחסיד ובעל נסתרות, ושחיבר ספר בשם "מאמר הבאר" (מַאקַלַה אלחַוְצִ'יַה) בו הוא מדמה את הלב לבאר שיש לטהר קודם שייכנסו לתוכו מימי החכמה. למרות שרבי עובדיה מסתמך על אביו וסבו במידה רבה, הגותו מתאפיינת במידה עמוקה יותר של מיסטיות.[24]
הנגידים הבאים, רבי דוד ורבי יהושע, הלכו גם הם בדרך חסידי מצרים, ואולם לא ידוע בוודאות על חיבורים שחיברו ברוח זו. אולם אחרון הנגידים מצאצאי הרמב"ם, רבי דוד בן רבי יהושע המימוני (1409-1335 לערך), כתב ספר בשם "מורה הפרישות ומדריך הפשיטות" (אלמֻרְשִׁד אִלַי אלתַּפַרֻד ואלמֻרְפִד אִלַי אלתַּגַ'רֻד), ובתוכו נכלל מאמר מוסר בשם "מאקלה פי דרך החסידות". ספרו זה שואב ממקורות סופיים רבים, ואף מציין בשמם המפורש של מיסטיקנים סופים כדוגמת אל-חַלַאג', אל-קושַיירִי, אל-מַכִּי, אל-ע'זאלי ואל-סוּהרְוַהרְדִי. לעומת אבותיו שהדגישו יותר את הפן הסגפני של דרך החסידות, רבי דוד נותן דגש רב יותר על שלמותו הרוחנית של היחיד ומסעו בדרך להפיכתו ל"אדם שלם". רבי דוד היה מצוי בקשר טוב עם המנהיגים הסופיים במצרים, כפי שניתן ללמוד ממכתב שנמצא בגניזה, בו פונה אישה לרבי דוד שיפעיל את קשריו עם השייח' הסופי מוחמד אלכּוּרַאנִי, כדי שימנע מבעלה לזנוח את משפחתו ולקבוע מגוריו בקרב הסופים.[25]
רשימת חיבורים ופרגמנטים ברוח התנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רבי אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי השם: הוא כתאב כפאיה אלעאבדין. (את מהדורת אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ט תרגם מערבית, ערך, והוסיף מבוא והערות: נסים דנה)
- רבי אברהם בן הרמב"ם, פירוש על בראשית ושמות, (לונדון: מהדורת ויזנברג, תשי"ח)
- רבי דוד בן יהושע המימוני, מורה הפרישות ומדריך הפשיטות, תרגם מערבית והוסיף מבוא והערות יוסף ינון-פנטון, (ירושלים: מקיצי נרדמים, תשמ"ז)
- Rabi Obadyah Maimonides, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דב מימון, גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית. חלק א': חוג חסידי מצרים והצוּ פיות - רקע היסטורי ורעיוני, אקדמות, ז, תשנ"ט. חלק ב': "רבי אברהם בן הרמב"ם וחוג חסידי מצרים", אקדמות, ח, תש"ס.
- יוסף ינון פנטון, מורשתם הספרותית של צאצאי הרמב"ם, פעמים 97, סתיו תשס"ד
- זהרה רון, סופים: בדרכו של אברהם, על המפגש בין מוסלמים ויהודים דרך הסופיות, באתר מסע אחר
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף ינון פנטון, מורה הפרישות ומדריך הפשיטות לרבי דוד בן יהושע המימוני, (ירושלים: מקיצי נרדמים, תשמ"ז), עמ' 13-15; יוסף ינון-פנטון, "מורשתם הספרותית של צאצאי הרמב"ם", פעמים,97, (תשס"ד), עמ' 6-5; דב מימון, "גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית", מתוך: אקדמות, ז, (תשנ"ט), עמ' 13-9; שי סקונדה, "דרווישים בבית הכנסת", "פרטנר עתיק לשלום: דרווישים בבית הכנסת", סגולה, 20, (תשעב), עמ' 34-31; Paul Fenton, Rabi Obadyah Maimonides, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 4-7.
- ^ דב מימון, "גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית", מתוך: אקדמות, ז, (תשנ"ט), עמ' 10; Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 5.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 6.
- ^ נסים דנה, המספיק לעובדי השם לרבי אברהם בן הרמב"ם: הוא כתאב כפאיה אלעאבדין, (רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ט), עמ' 30, 34-35; יוסף ינון-פנטון, מורה הפרישות ומדריך הפשיטות לרבי דוד בן יהושע המימוני, (ירושלים: מקיצי נרדמים, תשמ"ז), עמ' 18.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 7.
- ^ ניסים דנה, המספיק לעובדי השם לרבי אברהם בן הרמב"ם: הוא כתאב כפאיה אלעאבדין, (רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ט), עמ' 33-30.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 10-11.
- ^ ניסים דנה, המספיק לעובדי השם לרבי אברהם בן הרמב"ם: הוא כתאב כפאיה אלעאבדין, (רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ט), עמ' 35-34. Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 12.
- ^ דב מימון, "גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית", מתוך: אקדמות, ז, (תשנ"ט), עמ' 28-27; יוסף ינון-פנטון, מורה הפרישות ומדריך הפשיטות לרבי דוד בן יהושע המימוני, (ירושלים: מקיצי נרדמים, תשמ"ז), עמ' 19.
- ^ דב מימון, "גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית", מתוך: אקדמות, ז, (תשנ"ט), עמ' 28.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 10.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 9.
- ^ ניסים דנה, המספיק לעובדי השם לרבי אברהם בן הרמב"ם: הוא כתאב כפאיה אלעאבדין, (רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ט), עמ' 38-37; דב מימון, "גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית", מתוך: אקדמות, ז, (תשנ"ט), עמ' 11; Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 10.
- ^ Paul Fenton, Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 10.
- ^ לסקירה מקיפה של שינויים פולחניים אלה וההצדקות שניתנו להם ראו: ניסים דנה, המספיק לעובדי השם לרבי אברהם בן הרמב"ם: הוא כתאב כפאיה אלעאבדין, (רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ט), עמ' 29-25; Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 13.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 10.
- ^ ראו למשל: רבי אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי השם: כפאיה אלעאבדין, תרגם יוסף דורי, (ירושלים: פלדהיים: תשס"ח), עמ' 18, 69, 209-208, ועוד; בנוגע להקצנה גבוהה יותר בפרישות אצל רבי עובדיה המימוני ראו: יוסף ינון-פנטון, "מורשתם הספרותית של צאצאי הרמב"ם", פעמים,97, (תשס"ד), עמ' 14.
- ^ יוסף ינון-פנטון, "מורשתם הספרותית של צאצאי הרמב"ם", פעמים,97, (תשס"ד), עמ' 14.
- ^ ראו למשל: רבי אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי השם: כפאיה אלעאבדין, תרגם יוסף דורי, (ירושלים: פלדהיים: תשס"ח), עמ' 201.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 11.
- ^ Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 7.
- ^ להרחבה על היצירה, המבנה שלה והשפעותיה ראו: יוסף ינון-פנטון, "מורשתם הספרותית של צאצאי הרמב"ם", פעמים,97, (תשס"ד), עמ' 12-9.
- ^ להשוואה בין רבנו בחיי לרבי אברהם בן הרמב"ם בעניין זה ראו: דב מימון, "גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית", מתוך: אקדמות, ז, (תשנ"ט), עמ' 25; Paul Fenton, The Treatise of the Pool, (London: Octagon Press, 1981), p. 2-3.
- ^ יוסף ינון-פנטון, "מורשתם הספרותית של צאצאי הרמב"ם", פעמים,97, (תשס"ד), עמ' 14-13.
- ^ יוסף ינון-פנטון, "מורשתם הספרותית של צאצאי הרמב"ם", פעמים,97, (תשס"ד), עמ' 20-17.