אברהם בן הרמב"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי אברהם בן הרמב"ם
Cairo Genizah Fragment.jpg
קטע ממכתב המתייחס אל רבי אברהם מתחילת המאה ה-13 מהגניזה הקהירית, שבו הוא מכונה "מורנו ורבנו, אדוננו נגידנו, עטרת ראשנו, מנהיג דורנו, הודנו והדרינו...דגל הרבנים, יחיד הדור"
תאריך לידה כ"ח בסיון ד'תתקמ"ו
מקום לידה פוסטאט עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פטירה י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח (בגיל 51)
תאריך לידה לועזי 1186
תאריך פטירה לועזי 1237
השתייכות רבני ספרד, ראשונים
תחומי עיסוק תנ"ך, תלמוד, הלכה, הגות, פילוסופיה, רפואה
תפקידים נוספים רופא, נגיד יהודי מצרים
רבותיו אביו הרמב"ם
חיבוריו פירוש לתורה, פירוש לתלמוד, "המספיק לעובדי ה'", 'תשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם לר' דניאל הבבלי' הנקראים שו"ת "ברכת אברהם", ושו"ת "מעשה נסים", "מעשה של ירושלמי", 'מאמר על דרשות חז"ל', "מלחמות ה'", הוספות לפירוש המשנה ולגיליונות הש"ס של אביו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבי אברהם בן הרמב"ם (הראב"ם, כונה גם "החסיד" ו"הנגיד"; כ"ח בסיון ד'תתקמ"ו, 1186 - י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח, 1237) היה הפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם, איש הלכה, פרשן מקרא מקורי על דרך הפשט, פילוסוף והוגה דעות, רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, נגיד יהודי מצרים למשך כשלושים שנה, ומנהיג הזרם היהודי-סופי המכונה במחקר זרם חסידי מצרים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' אברהם, בנו של ר' משה בן מיימון, הרמב"ם, נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו.
באיגרת שכתב הרמב"ם לר' חסדאי הלוי מאלכסנדריה, הוא מספר כי בילדותו חלה אברהם אנושות עד כדי כך שבמשך שלושה ימים נטה למות ורק לאחריהם החל להתאושש אט אט.
כבר בימי נעוריו התבלט בכשרונותיו יוצאי הדופן, ובהיותו כבן חמש עשרה כתב עליו אביו כך[1]:

"...בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה' יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו... כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה' שם בגדולים בלא ספק...".

בשנים אלו למד אברהם עם אביו. אברהם היה לאיש סודו של אביו שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר "הנשר הגדול", הרמב"ם, והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו אברהם בגיל 18.

יורש הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

את החלל הריק שהותיר אחריו הרמב"ם במותו מילא בנו ר' אברהם בכל תפקידיו הציבוריים. לצד מינויו כנגיד יהודי מצרים תחת אביו היה גם רופאו האישי של הסולטאן וכן ניהול בית החולים הכללי של קהיר לצידו של הרופא הערבי החשוב באותם ימים, כותב תולדות הספרות הערבית, אבן אבי אציביעה.
עוד בחייו של הרמב"ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי, "המשנה תורה", ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים", עמד אברהם לימינו של אביו. בהגנה על תורתו של אביו המשיך ר' אברהם ביתר שאת לאחר מותו של הרמב"ם כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בה. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר' אברהם בהמשך חייו. תורתו של הר"א נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה. בספרו "המספיק לעובדי השם" וכן בספרו "מלחמות השם" המהווה כתב הגנה על תורת אביו במורה נבוכים. כמו כן, במאה ה-19 פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו "ברכת אברהם" ו"מעשה ניסים" על שם המוציאים לאור.

הנגידות במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד היותו איש ספר וכמו אביו ששימש כראש היהודים (כלשון ערביי מצרים "ראס אל-יהוד"), שימש גם ר' אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב"ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר' אברהם בראשית המאה ה-15, הנגיד ר' דוד השני שהיגר לחלב ונפטר לא לפני שנת ה'קע"ה (1415).

תקופת חייו של הרב אברהם בן הרמב"ם על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרבי אברהם היו שני בנים, הנגיד רבי דוד מימוני, ורבי עובדיה מימוני.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אברהם מיזג בתורתו את המיסטיקה היהודית עם הרציונליות המיימוניסטית, כאשר יחסו לתורת אביו נותר מאוד שמרני. אחד מהמאמרים החשובים המבטא את גישתו הרציונלית הוא על אגדות חז"ל. אחת העובדות המפליאות היא כי למרות אדיקותו לדברי אביו במורה הנבוכים ובאגרותיו, בכל זאת נטה רבי אברהם אחר המיסטיקה. לדעת החוקרים היה זה בעקבות עלייתם של הסופים (כת מיסטית סגפנית באסלאם) במצרים, מקום מושבו. בכתביו ניכרת מגמתו החסידית סגפנית מיסטית, כשעובדה זו אינה סותרת לדעתו את השקפות אביו. הוא אף הנהיג קבוצה של חסידים שנהגו במנהגי פולחן ברוח הסופיות, ומכונים במחקר בשם חסידי מצרים.

שינויים במנהגי התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אברהם הוסיף לתפילה כריעות והשתחוויות. מתנגדיו טענו שאלה הם מנהגים מוסלמים שאינם ראויים ליהודים, ופנו (מסמך TSAR41.105) לשלטונות בבקשה לבטל את המנהג החדש. רבי אברהם שלח מכתב תשובה (מסמך TSAR.51.111) ובו הצהיר שהוא הוסיף באופן פרטי ובהתנדבות (תברעת) כריעות והשתחוויות (ותנפל ברכוע וסגוד וצלוה) ולא חייב אף אחד לסטות ממנהגיו.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחמישים ואחת שנותיו, כתב רבי אברהם מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר "המספיק לעובדי השם" נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים ונחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית-יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי"ח).

שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד.

חיבורים עצמאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורים הנוגעים לתורת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י' שילת, קטע מאיגרת אל ר' יוסף בר' יהודה אודות הבן אברהם, איגרות הרמב"ם (א), עמ' תכ"ד.
  2. ^ מעשה ניסים