פיצה

פיצה עם פפרוני, גמבות, זיתים ופטריות

פיצות נאפות

פיצה היא מאפה מבצק דק, בדרך כלל עשוי בצק שמרים, המכוסה בשכבה של רוטב עגבניות ותוספות שונות. לרוב הפיצה מכוסה גם בגבינה.

הפיצה היא במקור מאכל איטלקי מסורתי. הפיצה הובאה לארצות הברית על ידי מהגרים איטלקים, שם הפכה למזון מהיר מקובל ביותר. גרסת המזון המהיר האמריקאית של הפיצה הפכה לאחד ממאכלי המזון המהיר הנפוצים ביותר בעולם בכלל.

אטימולוגיה

המילה pizza מקורה באיטלקית, ומשמעה "עוגה" או "פשטידה". תיעוד למילה pizza ניתן למצוא עוד בלטינית מאוחרת, ובה משמעה "לחם שטוח". לא ברור כיצד הגיעה המילה ללטינית; על פי ארנסט קליין, המילה נגזרה מהמילה היוונית pitta, שמו של מאפה יווני שמקורו במילה היוונית העתיקה שמשמעה "פיח" (גם המילה העברית "פיתה" הגיעה מאותו המקור). סברה אחרת גורסת כי מקור המילה גרמאני, וכי היא באה מהמילה bezzo שמשמעה "נגיסה"; על פי סברה זו המילה היוונית אולי הגיעה דווקא מהמילה האיטלקית ולא להפך. על פי המילון האטימולוגי הוותיק של פיאניג'אני, מקור המילה הוא בצורה של המילה pinza, מילת דיאלקט שהיא צורת בינוני-פעול של הפועל "ללחוץ" או "לרמוס". במשמעותה המודרנית תועדה המילה באנגלית לראשונה בשנת 1825.

סוגי פיצות

פיצה איטלקית מסורתית

פיצה מסוג מרגריטה

פיצה כשרה בגטו רומא

שיקגו פיצה פאי

לחמאג'ון

הפיצה האיטלקית המסורתית מבוססת על בצק שמרים, על בסיס קמח דורום, שמרים ומים בלבד. את הבצק מרדדים ביד (ללא עזרת מערוך) לשכבת בצק עגולה ודקה, דמוית פיתה עיראקית או דרוזית, מוסיפים את הרטבים והתוספות השונות ומכניסים לתנור אפייה בחום גבוה מאוד (לפחות 400°C) לפרק זמן של כ-2 דקות, כך שמתקבל בסיס דק ופריך.

לפיצה המסורתית ישנן שלוש גרסאות עיקריות.

פיצה מרגריטה

פיצה מרגריטה היא הפיצה האיטלקית המוכרת ביותר. פיצה זו מבוססת על רוטב מעגבניות מבושלות מרוסקות ומסוננות הנקרא באיטלקית pasata. מעל הרוטב מונחת גבינת מוצרלה וכן מונחים עלי בזיליקום. בשולי הפיצה נמשח שמן זית איכותי.

פיצה ביאנקה (לבנה)

סוג של פיצה המוכר פחות מחוץ לאיטליה, המבוסס על אותו בצק מסורתי, ללא רוטב עגבניות. לעתים את רוטב העגבניות מחליף רוטב אחר, כגון רוטב פסטו או רוטב על בסיס שמנת, ולעתים אין שימוש כלל ברוטב, אלא רק בגבינות ומגוון תוספות.

קלצונה

ערך מורחב – קלצונה

הגרסה האמריקאית

בגרסתה האמריקאית של הפיצה, בצק השמרים הפך לעבה יותר. הצורה הקלאסית של הפיצה נחתכה לגזרות (המכונות "משולשים") לראשונה בארצות הברית ולפיצה התווספו תוספות שונות שאינן דווקא מהמטבח האיטלקי, כדוגמת פיצה בנוסח הוואי בתוספת אננס, פיצה בתוספת דג אנשובי, פיצה עם פפרוני, בייקון וכן הלאה.

גרסה זו התפשטה לשאר העולם דרך סניפי מזון מהיר כדוגמת פיצה האט ודומינוס פיצה.

בארצות הברית ישנן כמה גרסאות עיקריות לפיצה, בהן:

1. הגרסה הניו יורקית - גרסה דקה, שמזכירה את הגרסה האיטלקית הקלאסית, אך מכיוון שאינה נאפית בטאבון מעצים, הבצק האפוי לא יציב אלא צונח.
2. הגרסה העבה משיקגו - ה"פיצה פאי" אשר יובאה גם לישראל ונאפית בתבנית עגולה של עוגה. הבצק עבה מאוד.

מאכלים דמויי פיצה בעולם

בנוסף לגרסה האיטלקית והאמריקאית, קיימות גרסאות רבות של מאכלים דמויי פיצה ברחבי העולם, בהם נעשה שימוש בבסיסים אפויים שונים, כגון הלחמאג'ון הטורקי או הטארט פלמבה ופיסלדייר הצרפתים.

ההיסטוריה של הפיצה

לא במקרה מזכיר הבסיס של הפיצה האיטלקית המסורתית בצק של פיתה ערבית (הידועה בישראל בשם "פיתה עיראקית"). את בסיס הפיתה הביאו כפי הנראה הערבים לאיטליה כאשר כבשו חלקים מדרום איטליה בראשית המאה ה-10.

האיטלקים שיכללו את הרעיון של הפיתה כאשר הניחו מעליה מגוון של תוספות שונות שמקורן במטבח האיטלקי, כולל גבינות קשות.^{[דרוש מקור]}

רוטב העגבניות הפך לחלק מהפיצה רק בשלב מאוחר יחסית. העגבנייה הגיעה לאירופה בראשית המאה ה-16, כאשר האירופאים הגיעו לפרו שבדרום אמריקה. בתחילה חשבו האירופאים שהעגבנייה רעילה לבני אדם, אבל במהרה הפכה למוצר מזון בשימוש בקרב דלי האמצעים, וכנראה היו עניים מאזור נאפולי הראשונים שהוסיפו את העגבניות לבצק הפיצה. רוטב העגבניות הפך להצלחה, ובמהרה המאכל התפשט ברחבי אזור נאפולי.

במאה ה-18, הפיצה נחלה הצלחה כה רבה עד כי מלכת נאפולי, מריה קרולינה, בעצמה ביקשה שיבנה תנור לבנים במטבחה כדי שהטבח שלה יוכל להכין פיצות עבורה ועבור אורחיה. באותם ימים, הפיצה הייתה מאכל עניים, וקרולינה הכריחה את האצילים לאכול פיצות. בשנת 1889, מרגריטה מסבויה, מלכת איטליה, אשתו של אומברטו הראשון (וגם בת דודתו), הזמינה בעת שהותה באזור נאפולי את אופה הפיצות הפופולרי ביותר בזמנו, רפאל אספוזיטו, כדי שיכין עבורה את מיטב הפיצות שלו. אחת מבין הפיצות שהכין, פיצה על בסיס גבינת מוצרלה, ריחן ועגבניות, מצאה חן בעיניה במיוחד וכך קיבלה את השם "פיצה מרגריטה". שלושת המרכיבים העיקריים שלה, הגבינה הלבנה, הריחן הירוק ורוטב העגבניות האדום, באו לסמל את צבעי הדגל האיטלקי החדש.

ראו גם

• פוקאצ'ה

קישורים חיצוניים

• על מקור המילה פיצה
• מתכוני פיצה