איימי קוני בארט – הבדלי גרסאות

איימי קוני בארט
Amy Coney Barrett
לידה	28 בינואר 1972 (בת 52); ניו אורלינס, ארצות הברית
שם לידה	Amy Vivian Coney
מדינה	ארצות הברית
השכלה	בית הספר למשפטים נוטר דם (1997); קולג' רודס (1994) ;
מעסיק	בית הספר למשפטים נוטר דם, Baker Botts, בית הספר למשפט של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
תפקיד	Judge of the United States Court of Appeals for the Seventh Circuit (2 בנובמבר 2017–26 באוקטובר 2020); שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית (26 באוקטובר 2020) ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
השקפה דתית	נצרות קתולית
בן או בת זוג	Jesse M. Barrett
מספר צאצאים	7

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־03:07, 29 בספטמבר 2020

איימי ויויאן קוני בארט (באנגלית: Amy Vivian Coney Barrett; נולדה ב-28 בינואר 1972) היא משפטנית אמריקאית, המכהנת כשופטת בבית המשפט לערעורים עבור הסבב השביעי, הדן בערעורים במדינות אילינוי, ויסקונסין ואינדיאנה. בארט היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת נוטרדאם. היא מונתה על ידי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ לשופטת בבית המשפט לערעורים, בסבב השביעי בשנת 2017. בשנת 2020 הציע הנשיא טראמפ את מועמדותה לבית המשפט העליון של ארצות הברית, לאחר מותה של השופטת רות ביידר גינסבורג.^[1]

קורות חיים

היא נולדה בשם איימי ויויאן קוני ב-28 בינואר 1972 בניו אורלינס, לואיזיאנה, הבכורה מבין שבעה ילדים במשפחה קתולית. אביה היה עורך דין בחברת הנפט רויאל דאטש של, ואמה הייתה מורה לצרפתית.

סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית במכללת קולג' רודס בממפיס, טנסי, ותואר שני במשפטים באוניברסיטת נוטרדאם, אינדיאנה.

משנת 1997 עד 1998 הייתה עוזרת משפטית של לורנס סילברמן בבית המשפט לערעורים בוושינגטון, ומשנת 1998 עד 1999 הייתה עוזרת משפטית של אנטונין סקאליה בבית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר מכן עבדה במשרד עורכי דין פרטי.

במקביל לעבודתה לימדה משפטים בשנת 2001 במכללה למשפטים בוושינגטון, ומשנת 2002 באוניברסיטת נוטרדאם, אינדיאנה.

בארט פרסמה מאמרים רבים בכתבי עת מקצועיים בתחום המשפט החוקתי, אוריג'ינליזם, פרשנות סטטוטורית והיחס לתקדימים משפטיים.

בארט מונתה על ידי דונלד טראמפ לשופטת בבית המשפט לערעורים עבור הסבב השביעי בשנת 2017. בשימוע בסנאט שאלה אותה הסנאטורית דיאן פיינסטיין אודות מאמר שכתבה ב-1998 בו טענה כי שופטים קתולים צריכים להימנע מדיונים במקרים בהם צפוי עונש מוות, בגלל ההתנגדות המוסרית של הדת הקתולית לעונש מוות. פיינסטיין שאלה כיצד היא מיישבת את הסתירות בין אמונותיה לתפקידה כשופטת, והיא ענתה: "אמונתי האישית מעולם לא השפיעה על תפקידי כשופטת". תשובה זו לא סיפקה את פיינסטיין וסנאטורים נוספים. כאשר נשאלה כיצד תנהג בדיונים על זכויות להט"ב, ענתה בארט שהיא תנהג בהתאם לתקדימים של בית המשפט. כמו כן הובע חשש שאמונתה הקתולית תשפיע על החלטותיה בנוגע לזכות האישה להפלה מלאכותית. בסוף השימוע אושר מינויה ברוב של 11 מול 9. בארט היא האישה הראשונה והיחידה המייצגת את מדינת אינדיאנה בבית המשפט השביעי לערעורים.^[2]

פילוסופיה שיפוטית והשקפות פוליטיות

בארט העידה על עצמה כתומכת באוריג'ינליזם (אנ'), ומזוהה כשופטת קתולית ושמרנית. היא ציינה את השופט אנטונין סקאליה כמקור השראה.

בשנת 2013 פרסמה מאמר על תקדימים משפטיים בו מנתה שבע הכרעות של בית המשפט העליון שצריכות להיחשב 'תקדימי על', שהאפשרות לבטל אותם אינה צריכה להישקל שוב בבית המשפט העליון. בין התקדימים שנמנו במאמר היה פסק דין בראון נגד מועצת החינוך ומנגד הוחרג ממנו במפורש פסק דין רו נגד וייד, המקנה את הזכות להפלה מלאכותית. לפי בארט, כיוון שפסק הדין בעניין ההפלות איננו מקובל על חלקים רחבים בציבור האמריקאי, הוא איננו עומד ברף שהציבה להגדרת 'תקדימי על', שכולל הסכמה ציבורית ופוליטית רחבה, והוא גם מאותגר משפטית, כמו בפסק הדין 'הורות מתוכננת נגד קייסי'.

בארט מתחה ביקורת על כך שבית המשפט אישר את חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה שיזם ברק אובמה, ועל כך שהחוק מאפשר לעובדים במוסדות דת לרכוש אמצעי מניעה גם כאשר קיימת התנגדות לכך מטעם המעסיק.

פסיקות בולטות

הטרדה מינית

בשנת 2019 קבעה כי סילוקו של סטודנט מאוניברסיטת פרדו עקב תלונה על הטרדה מינית אינו חוקי, מכיוון שרשויות האוניברסיטה לא ראיינו את המתלוננת, ולא איפשרו לו להציג ראיות להגנתו. בארט קבעה כי אלו פגמים בתהליך הפוגעים בזכות להליך הוגן בהתאם לתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.

התיקון השני לחוקת ארצות הברית

בשנת 2019 אישר בית המשפט חוק האוסר החזקת כלי נשק על עבריינים שהורשעו בפשעים לא-אלימים. בארט התנגדה לאישור, בדעת מיעוט, וטענה כי הוא מנוגד לתיקון השני לחוקת ארצות הברית.

הגירה לארצות הברית

בשנת 2020 פסל בית המשפט צו נשיאותי של דונלד טראמפ בו הוא מבקש להקשיח את הסטנדרטים לקבלת גרין קארד, על מנת לצמצם את ההגירה לארצות הברית. בארט כתבה, בדעת מיעוט, שהצו של טראמפ הוא מידתי.

חיים אישיים

בארט נישאה בשנת 1999 לג'סי מ' בארט, משפטן מאינדיאנה, והם גרים בסאות בנד. לזוג שבעה ילדים, מתוכם שני ילדים מאומצים מהאיטי שאומצו לאחר רעידת האדמה בהאיטי (2010).

בארט היא קתולית. בשנת 2017 דיווח הניו יורק טיימס כי בארט ובעלה הם חברים פעילים בכת קתולית קטנה בשם "People of Praise", בעלת מאפיינים של פנטקוסטליזם ומיסטיקה.^[3]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איימי קוני בארט בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ טראמפ הודיע: השופטת איימי קוני בארט היא המועמדת שלי לבית המשפט העליון, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2020.
^
שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Should a Judge's Nomination Be Derailed by Her Faith?, באתר The Atlantic, ‏8 בספטמבר 2017 (באנגלית).
^ Some Worry About Judicial Nominee’s Ties to a Religious Group, באתר הניו יורק טיימס, ‏28 בספטמבר 2017 (באנגלית).

[1] טראמפ הודיע: השופטת איימי קוני בארט היא המועמדת שלי לבית המשפט העליון, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2020.

[2] 
שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Should a Judge's Nomination Be Derailed by Her Faith?, באתר The Atlantic, ‏8 בספטמבר 2017 (באנגלית).

[3] Some Worry About Judicial Nominee’s Ties to a Religious Group, באתר הניו יורק טיימס, ‏28 בספטמבר 2017 (באנגלית).

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 19: / שורה 19: @@
 בארט העידה על עצמה כתומכת ב{{קישור שפה|אנגלית|Originalism|אוריג'ינליזם}}, ומזוהה כשופטת קתולית ושמרנית. היא ציינה את השופט [[אנטונין סקאליה]] כמקור השראה.
-בשנת 2013 פרסמה מאמר על [[תקדים|תקדימים משפטיים]] בו טענה כי [[פסק דין רו נגד וייד]], המקנה את הזכות ל[[הפלה מלאכותית]], אינו תקדים מחייב מכיוון שהוא לא מקובל על חלקים רחבים בציבור האמריקאי, וכי קיימת מחלוקת על מקור המימון לביצוע הפלה - מימון ציבורי או פרטי.
+בשנת 2013 פרסמה מאמר על [[תקדים|תקדימים משפטיים]] בו מנתה שבע הכרעות של בית המשפט העליון שצריכות להיחשב 'תקדימי על', שהאפשרות לבטל אותם אינה צריכה להישקל שוב בבית המשפט העליון. בין התקדימים שנמנו במאמר היה [[פסק דין בראון נגד מועצת החינוך]] ומנגד הוחרג ממנו במפורש [[פסק דין רו נגד וייד]], המקנה את הזכות ל[[הפלה מלאכותית]]. לפי בארט, כיוון שפסק הדין בעניין ההפלות איננו מקובל על חלקים רחבים בציבור האמריקאי, הוא איננו עומד ברף שהציבה להגדרת 'תקדימי על', שכולל הסכמה ציבורית ופוליטית רחבה, והוא גם מאותגר משפטית, כמו בפסק הדין 'הורות מתוכננת נגד קייסי'.
 בארט מתחה ביקורת על כך שבית המשפט אישר את [[חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה]] שיזם [[ברק אובמה]], ועל כך שהחוק מאפשר לעובדים במוסדות דת לרכוש [[אמצעי מניעה]] גם כאשר קיימת התנגדות לכך מטעם המעסיק.