הגוף והלב
 | |
| כרזת הסרט בעברית | |
| מבוסס על | ספר |
|---|---|
| בימוי | ז'אן-לוק גודאר |
| הופק בידי |
קרלו פונטי, Georges de Beauregard, ג'וזף לוין  |
| תסריט | ז'אן-לוק גודאר |
| עריכה |
אנייס גולימוט |
| שחקנים ראשיים |
בריז'יט בארדו מישל פיקולי ג'ק פאלאנס פריץ לאנג |
| מוזיקה | ז'ורז' דלרו |
| צילום | ראול קוטאר |
| מדינה |
 צרפת  איטליה |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 1963 |
| משך הקרנה | 103 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית, צרפתית, איטלקית |
| סוגה |
סרט דרמה, סרט המבוסס על יצירה ספרותית |
| תקציב | 900,000$ |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הגוף והלב, מוכר גם בשם הבוז (בצרפתית: Le Mépris) הוא סרט דרמה צרפתי משנת 1963 בבימויו של ז'אן-לוק גודאר ובכיכובה של בריז'יט בארדו, המבוסס על הרומן האיטלקי משנת 1954, Ill disprezzo מאת אלברטו מורביה.
עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'רמי פרוקוש, מפיק סרטים אמריקני (בגילומו של ג'ק פאלאנס), שוכר את שירותיו של הבמאי האוסטרי המוערך פריץ לאנג (המגלם בסרט את עצמו) למשימת בימוי העיבוד הקולנועי לאודיסיאה של הומרוס.
בשל חוסר שביעות רצונו מהגישה האמנותית בה נוקט לאנג כלפי הסרט, מגייס פרוקוש לסרט גם את שירותיו של התסריטאי פול ז'אואל (מישל פיקולי), על מנת שיעבד מחדש את התסריט, אך במהרה גם הוא מסתכסך עם המפיק ועם הבמאי לאנג. במקביל לקרבות שמנהל ז'אואל בניסיון להביא את גרסתו לאקרנים, מערכת היחסים שלו עם אשתו קאמיל (בריז'יט בארדו) הולכת ומתפוררת, בין היתר בעקבות המפגש שלה עם פרוקוש, המפיק המיליונר.
הסרט מבוסס אמנם על סיפורו של מוראביה העוסק בניכור הגובר בין אשה לבעלה, אבל בגרסתו הקולנועית של גודאר יש גם רובד נוסף והוא הקבלה לחייו האישיים: בעוד שפול, קאמיל ופרוקוש מתכתבים, בהתאמה, עם אודיסאוס, פנלופה ופוסידון; הם באופן דומה מתכתבים גם עם גודאר, אשתו הדנית אנה קארינה וג'וזף א. לוין (אנ'), המפיץ של הסרט.
באחד מרגעי הסרט, עוטה בארדו פאה שחורה המשווה לה דמיון ויזואלי לאשתו של גודאר, קארינה. גם השחקן הראשי, פיקולי, בעל דמיון מסוים לבעלה לשעבר של בארדו, הבמאי הצרפתי רוז'ה ואדים. כמו כן, ראוי לציון הדיון המתרחש בסרט אודות הקומדיה האלוהית של דנטה. הדיון מתמקד במיוחד בבית ה-26 של השיר בחלקה הראשון של היצירה - "התופת", העוסק במסעו האחרון של אודיסאוס מעבר לעמודי הרקולס, בדרך לצידו השני של העולם. "הבוז", כשמו כן הוא, מבטא את מבטו הציני, הביקורתי והלעגני של גודאר כלפי תעשיית הקולנוע, אנשיה והקודים הנהוגים בה; הסרט דן במחיר שהאמנות גובה מהאנשים העוסקים בה ומהסביבה הקרובה להם.
ליהוק והפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפיק האיטלקי הידוע קרלו פונטי, ניגש לז'אן-לוק גודאר על מנת להתדיין על שיתוף פעולה אפשרי; גודאר הציע להביא אל האקרנים את העיבוד הקולנועי לספרו של מוראביה, בכיכובם של השחקנים פרנק סינטרה וקים נובאק. לאחר סירובם של השניים, הציע פונטי ללהק את סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני, אך הפעם נתקל בסירובו של גודאר. לבסוף, נבחרה לתפקיד השחקנית-דוגמנית הצרפתייה בריז'יט בארדו, בעיקר בשל התעקשותו של המפיק פונטי כי הצגת גופה החושני בסרט עשויה להעלות את רווחיו. ברוח זו ובלחץ המפיקים האמריקנים שהיו שותפים לסרט, התבקש גודאר, לאחר שכבר סיים לצלם את הסרט כולו, לביים סצנה אחת נוספת, שבה יוצג גופה העירום של בארדו. בסצנה ידועה זו הפותחת את הסרט, מתחלף צבע התאורה מספר פעמים, באופן דרמטי וללא הכנה מוקדמת, מאדום - לצהוב ולבסוף לכחול. הדיאלוג בין הדמויות, המצויות בעיצומה של סצנה אינטימית בחדר השינה, נותר ללא הפרעה. הייתה זו דרכו האופיינית של גודאר ללעוג ולבקר את האופן בו עושים אנשי הקולנוע שימוש בעירום הנשי כמקדם מכירות.
גודאר אמנם ליהק עצמו בסרט לתפקיד עוזר הבמאי של פריץ לאנג, אך למעשה ייחס לדמותו של לאנג רבות מהדעות ומתאוריות הגל החדש שלו עצמו. הסרט, אשר כולו מתרחש באיטליה, צולם ברובו באולפני "עיר הסרטים" צ'ינצ'יטה ברומא וכן בווילה מלפרטה (אנ') באי קאפרי, מדרום לעיר נאפולי. באחת מהסצנות הידועות של הסרט, פול וקאמיל (פיקולו ובארדו) משוטטים בדירה, מתווכחים ומתפייסים לחלופין. גודאר ביים את הסצנה כרצף מתמשך של תנועות מצלמה, תחת תאורה טבעית וכמעט בזמן צילום אמיתי. את הסרט צילם הצלם הקבוע של גודאר, ראול קוטאר, שצילם כמה מהסרטים הגדולים של ראשית הגל החדש, ביניהם עד כלות הנשימה של גודאר.
הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרסאות הסרט שהופצו לאקרנים בצרפת, איטליה ובארצות הברית היו שונות משמעותית זו מזו. בעוד שהגרסה הצרפתית הייתה רב לשונית (בצרפתית, אנגלית, איטלקית וגרמנית), הגרסאות שהופצו בארצות הברית ובאיטליה דובבו לשפה המקומית.
מבחינת העריכה, בעוד שהגרסה הצרפתית שונה רק במקצת מהגרסה האמריקנית, הגרסה שהופצה באיטליה הייתה קצרה משמעותית (רק 82 דקות) וכללה מוזיקת ג'אז קלה שהולחנה על ידי יוצר איטלקי והחליפה את המוזיקה המקורית של הסרט.
נכון להיום, מרבית גרסאות ה-DVD של הסרט תואמות את הגרסה הצרפתית.
תגובות לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
באחת מהביקורות המשמעותיות שנכתבו אודות הסרט, במגזין הקולנוע Sight & Sound, סיכם המבקר קולין מק'קייב את הסרט במילים – "העבודה הגדולה ביותר של מפיק אמנותי באירופה של אחרי המלחמה". הסצנה הרחבה שצולמה בדירה, שבה מתפרקים נישואיהם של פול וקאמיל, זכתה לשבחים רבים מאת מבקרים וחוקרי קולנוע לאורך השנים. במאמר שהתפרסם בפברואר 2012, ב-Interiors, מגזין מקוון לקולנוע ולארכיטקטורה, התמקד הדיון באופן שבו השכיל גודאר לנצל את המרחב המוגבל של הדירה בעת צילום הסצנה, כך שהמאפיינים הארכיטקטוניים של הדירה משרתים את הדעיכה ביחסיהם של בני הזוג.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הגוף והלב", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"הגוף והלב", באתר נטפליקס
"הגוף והלב", באתר AllMovie (באנגלית)
"הגוף והלב", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- "הגוף והלב", באתר אידיבי
- "הגוף והלב", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"הגוף והלב", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- ראיון מצולם עם ראול קוטאר, צלם הסרט, באתר webofstories.com.
- ר. עזריה, המוח והשכל, מעריב, 6 במאי 1964
- זאב רב-נוף, ז'אן-לק גודאר, נביאו של דור החרדה (בוז למלחמה ולפוליטיקה), דבר, 17 בדצמבר 1965, המשך
- קריסטין מ' ג'ונס The Wall Street Journal, 'הבוז': הרומן הטרגי של ז'אן לוק גודאר, באתר גלובס, 20 בינואר 2024
- Bosley Crowther. [1], The New York Times. December 19, 1964.