בריז'יט בארדו

בריז'יט בארדו
Brigitte Bardot
	בארדו, 1962
לידה	28 בספטמבר 1934 (בת 88); פריז, צרפת
שם לידה	Brigitte Anne-Marie Bardot
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1952–1982 (כ־30 שנה)
מקום לימודים	Cours Hattemer; הקונסרבטואר של פריז ;
בן או בת זוג	רוז'ה ואדים (20 בדצמבר 1952–6 בדצמבר 1957); Jacques Charrier (18 ביוני 1959–20 בנובמבר 1962); Gunter Sachs (14 ביולי 1966, 16 ביוני 1966–1 באוקטובר 1969); Bernard d'Ormale (1992–הווה) ; ז'ילבר בקו; סרז' גינסבורג
צאצאים	Alexandra Duhamel
מספר צאצאים	1
פרסים והוקרה	Prix des intellectuels indépendants (2003); לגיון הכבוד; פרס במבי; מסדר תיבת הזהב; פרס דוד די דונטלו ;
	https://www.fondationbrigittebardot.fr/
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

בריז'יט אן-מארי בַּארְדוֹ (בצרפתית: Brigitte Anne-Marie Bardot; נולדה ב-28 בספטמבר 1934) היא שחקנית קולנוע ודוגמנית צרפתייה, הידועה גם בכינוי החיבה "BB" (בֵּבֵּה), כפי שנקראה בילדותה. בארדו נחשבת^[^{דרוש מקור}^{][מפני ש...]} לסמל המין הבולט בקולנוע של שנות ה-50 של המאה ה-20. לאחר פרישתה ממשחק החלה בפעילות פוליטית. היא זכתה להוקרה בשל פעילותה למען זכויות בעלי החיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארדו נולדה בפריז שבצרפת ללואי בארדו ואן-מארי מוסל, משפחת תעשיינים קתולית אדוקה ואמידה. בילדותה סבלה מעין עצלה, מה שפגע בראייתה בעינה השמאלית. אחותה הצעירה היא השחקנית מיז'נו (מארי-ז'אן) בארדו (אנ').

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יופייה ניכר כבר בנעוריה, ובגיל 15 החלה לדגמן, והופיעה על שער המגזין הנפוץ "Elle". בשנת 1952, בהיותה בת 18, נישאה לבמאי, רוז'ה ואדים, והופיעה בסרטה הראשון, בהדרכת הבמאי ז'אן בויאר, "Le Trou normand" (הופץ בארצות דוברות אנגלית בשם "משוגעים לאהבה" או "טי טה טו").

קיסמה של בארדו כבש את המסכים באירופה ואף בארצות הברית. היא הייתה אחת השחקניות האירופיות המעטות באותה תקופה שזכו לתשומת לב התקשורת בארצות הברית. לצידה של האמריקאית מרילין מונרו, שימשה בארדו סמל המין של שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

סרטיה בתחילת שנות החמישים היו קומדיות ודרמות רומנטיות קלות, חלקן על רקע היסטורי, ברובן נדרשה להסיר את בגדיה. היא אף שיחקה בהפקות דוברות אנגלית כ"הרופא בים" של אולפני האחים וורנר משנת 1955 ו"הלנה מטרויה" בשנת 1954 או "מעשה אהבה" (1954) לצדו של קירק דאגלס. סרטיה דוברי הצרפתית דובבו לאנגלית למען קהל דוברי האנגלית.

ואדים לא היה מרוצה מהתקדמות זו של הקריירה של אשתו. הגל החדש בקולנוע הצרפתי, וכוכביו, שחקנים ובמאים כאחד, זכו לתהילה בינלאומית, והוא חש כי ממעיטים בהערכת כישוריה של בארדו. בשנת 1956 צילם ואדים את סרטה השבעה עשר של בארדו, "ואלוהים ברא את האישה", בניסיון להביא למסך את מלוא העוצמה במשחקה. לצדה של בארדו שיחקו ז'אן-לואי טרנטיניאן וקורט יורגנס. הסרט, העוסק בבת-עשרה חסרת מוסר הגרה בעיירה קרתנית ושמרנית, היה להצלחה בינלאומית גדולה, ובארדו הפכה לסמל מין בינלאומי. יחסי הציבור של הסרט רמזו על רומן בין בארדו וטרנטיניאן, אך ייתכן כי המדובר בפעלול תקשורתי גרידא.

ייצוב מעמדה כסמל מין פרובוקטיבי מנע את המעבר הצפוי להוליווד שהייתה אז בעידן שמרני בו דמויות בתוליות כדוריס דיי וסנדרה די שיקפו את המודל הנשי אליו כיוונו מעצבי דעת הקהל. ארוטיקה רכה בנוסח בארדו נתפסה נסבלת כל עוד נשאה את התג של מוצר מיובא, בעל ניחוח "אירופי" או "אמנותי". חוסר שליטתה של בארדו באנגלית ומבטאה המודגש לא התאימו לתסריטאים האמריקנים. הישארותה באירופה הייתה דבר בעתו, בעת ששנות ה-60 ותרבות השחרור המיני החלו להפגין את השפעתן, בעוד שארצות הברית נותרה בשמרנותה למשך זמן מה.

בשנת 1957 התגרשה בארדו מוואדים, ובשנת 1959 נישאה לשחקן ז'אק שארייה. בשנת 1960 נולד בנה היחיד ניקולא ז'אק שארייה. יחסיה עם בנה היו בעייתיים. הנישואים כשלו תחת מתקפות בלתי פוסקות של צלמי פפראצי. בארדו עצמה חיפשה את שבחי הביקורת, בעודה ממשיכה לשחק בתפקידי חתולת המין הצרפתייה. בשנת 1960 שיחקה בארדו בסרטו של אנרי קלוזו "האמת", וזכתה לשבחי הביקורת. סרטו של לואי מאל משנת 1962 "Vie privée" הוא תיאור אוטוביוגרפי למחצה של חייה. הסצנה בה בארדו שבה לדירתה, ומוטרדת במעלית על ידי המנקה, אישה בגיל העמידה, הקוראת לה "זונה", מבוססת על אירוע אמיתי, ויש בה הרהור מרתק על חיי כוכב הקולנוע באמצע המאה ה-20.

לאחר מכן פרשה בארדו לחיי בדידות בדרום צרפת. כיום ידוע כי בתקופה זו ניסתה להתאבד. עם המהפכה המינית של שנות ה-60 החל אורח חייה לקבל לגיטימציה, והלחץ הציבורי שהופעל עליה הוקל. במהלך שנות השישים הופיעה בהפקות זוהרות ומלאות כוכבים כמו הסרט "ויוה מריה!" (1965) עם ז'אן מורו. בשנת 1965 הופיעה בהוליווד בתפקיד עצמה בהפקה בשם "בריז'יט היקרה" לצדו של ג'יימס סטיוארט.

ברבים מתפקידיה נדרשה להופיע בעירום, מלא או חלקי. לבארדו היה חלק ניכר באופנת הביקיני, בו הופיעה בסרט "מנינה" בשנת 1952, ובהופעותיה בפסטיבל קאן ובתמונות פרסומת. מעת לעת הופיעה שזופה בביקיני ללא חלק עליון. על אף שהדבר היה מקובל במידת מה בצרפת, בארצות הברית הופעה ללא חלק עליון של הביקיני נחשבה לסקנדל. יש הרואים בהופעותיה אלו של בארדו כאחד הגורמים שהפכו את אתרי הנופש בריביירה הצרפתית לאתרים בעלי משיכה עולמית, במיוחד עיירת הנופש סן טרופה.

לצד מרילין מונרו וג'קלין קנדי, הייתה בארדו אובייקט לציוריו של אנדי וורהול. בשנת 1970 שימשה כמודל הרשמי לפסלה של "מריאן", הסמל הצרפתי הלאומי, שיצר הפסל אלאן גורדון.

חייה הפרטיים בתקופה זו היו סוערים, והיא החליפה בעלים ומאהבים. בין השנים 1966 ל-1969 הייתה נשואה למיליונר הגרמני גינטר זאקס, בשנת 1992 נישאה לפעיל הימין הצרפתי ברנאר ד'אורמאל. נטען כי בין מאהביה הרבים היו גם וורן בייטי, ז'אן-פול בלמונדו, מרלון ברנדו, שון קונרי, מיק ג'אגר, לואי מאל, סרז' גינסבורג, סשה דיסטל ואף ג'ימי הנדריקס, עמו נפגשה במקרה בשדה התעופה בפריז.

פרישתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974, בסמוך ליום הולדתה הארבעים, הודיעה בארדו על פרישתה מן המשחק. זאת לאחר שהופיעה ביותר מחמישים סרטים, והקליטה מספר אלבומי מוזיקה, הידוע מהם הוקלט בשיתוף פעולה עם "הילד הרע" של המוזיקה הפופולרית הצרפתית, סרז' גינסבורג. בארדו בחרה להשתמש בתהילתה על מנת לקדם זכויות בעלי חיים. בפעילות זו עסקה החל משנת 1965, עת יצאה במסע למען שיטות הומאניות יותר לשימוש בבתי מטבחיים.

יש שהאשימו אותה כי היא שונאת אדם, ומעדיפה את חברת בעלי החיים על זו של בני האדם.^[^{דרוש מקור]} בשנת 1986 ייסדה את מכון בריז'יט בארדו להגנת בעלי החיים ורווחתם. היא התרימה 3 מיליון פרנק להקמת המכון, בכך שהעמידה את תכשיטיה למכירה פומבית. כיום היא אחת מהפעילות הבולטות בעולם בנושא זכויות בעלי החיים. פעילות נמרצת היא מקדישה למניעת אכילת בשר סוס. ביחד עם הסופרת מרגריט יורסנאר, יצאה למסע פרסום נגד הריגת גורי כלבי הים.

בארדו ידועה גם כתומכת של החזית הלאומית הימנית-לאומנית ושל ראשיה, ז'אן מארי לה פן, עמו קשור בעלה מבחינה פוליטית, ובתו מארין לה פן. בשנת 2003 פרסמה ספר בשם "זעקה בדממה", שכלל התבטאויות נגד מוסלמים והומוסקסואלים. במאי 2003 הכריזה תנועת MRAP ("תנועה נגד גזענות ולמען אחווה בין העמים"), כי תתבע את בארדו בשל הדעות שפורסמו בספרה.

במכתב למגזין צרפתי המיועד להומוסקסואלים, כתבה בארדו להגנתה "פרט לבעלי (שייתכן שאף הוא יחצה את הקו יום אחד) אני מוקפת לחלוטין בהומואים. במשך שנים הם תמכו בי, היו ידידיי, בניי המאומצים, אנשי סודי".

בשנת 2004 הורשעה בארדו בבית משפט צרפתי ב"הסתה לשנאה גזעית" ונקנסה ב-5,000 אירו. הייתה זו הפעם הרביעית בה נדונה לקנס בשל עבירות מסוג זה. בית המשפט ציין פסקאות מתוך ספרה בהן דנה ב"אסלאמיזציה של צרפת" ו"ההסתננות המסוכנת והחתרנית של האסלאם". בספר התייחסה להומוסקסואלים כ"אטרקציות משונות ביריד", וכתבה נגד השתתפות נשים בממשלה. היא תומכת בימין הקיצוני בצרפת ובפוליטקאית הצרפתייה מארין לה פן.

ב-2018, הוציאה את הספר "דמעות של מאבק", העוסק בחייה, ובמאבקה למען רווחת והצלת החיות.

בארדו סובלת מדלקת ניוונית במפרק הירך, ומכיוון שהיא מסרבת לעבור ניתוח, היא נאלצת להיעזר בהליכון.