מלינה מרקורי

מלינה מרקורי
Μελίνα Μερκούρη
	מרקורי בשנת 1982
לידה	18 באוקטובר 1920; אתונה, ממלכת יוון
פטירה	6 במרץ 1994 (בגיל 73); ניו יורק שבארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הראשון של אתונה
שם במה	Melina Mercouri
שם לידה	Αμαλία Μαρία Μερκούρη
מדינה	ממלכת יוון, ההלנית, הרפובליקה ההלנית השנייה, יוון
מקום לימודים	בית הספר לדרמה של התיאטרון הלאומי של יוון
בן או בת זוג	ז'ול דאסן (18 במאי 1966–6 במרץ 1994); Panagis Sp Charokopos (1939–1962) ;
פרסים והוקרה	פרס השחקנית הטובה ביותר (1960); פרס התאטרון האירופי (1987) ;
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

מלינה מרקורי (ביוונית: Μελίνα Μερκούρη; ‏18 באוקטובר 1920 – 6 במרץ 1994) הייתה שחקנית, זמרת ומדינאית יווניה.

כשחקנית קולנוע היא הופיעה לראשונה בסרט "סטלה" (1955) וזכתה להצלחה בינלאומית בסרטים "רק בימי חול", Phaedra, טופקאפי והבטחה עם שחר (בצרפתית: La Promesse de l'aube). בשנת 1960 היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן, והייתה מועמדת לפרס אוסקר.

מרקורי הייתה פעילה פוליטית ביוון בתקופת השלטון הצבאי במדינה (1967–1974). היא נבחרה לפרלמנט היווני בשנת 1977 והייתה האישה הראשונה להתמנות לתפקיד שרת התרבות של יוון בשנת 1981. בשנת 1983 הגתה, יחד עם שר התרבות הצרפתי ז'אק לאנג, את תוכנית בירת התרבות של אירופה אשר אומצה על ידי האיחוד האירופי בשנת 1985.

היא קידמה את השבת שיש הפרתנון ליוון, ממקום הימצאו במוזיאון הבריטי.

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקורי נולדה בשם מריה עמליה מרקוריס באתונה בשנת 1920. אביה היה סטמניס מרקוריס, קצין בדימוס בחיל הפרשים היווני, חבר פרלמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית סוציאליסטית של יוון, אשר שימש אף כשר הסדר הציבורי ביוון. אמה, אייריני לפה, הייתה בת למשפחה ידועה באתונה. סבה, ספירידון מרקוריס, היה אחד מראשי העיר המוצלחים של אתונה בעת החדשה ובעל השפעה רבה על מרקורי בצעירותה.

לאחר שסיימה לימודי תיכון התקבלה לתיאטרון הלאומי היווני ללימודי דרמה אותם סיימה בשנת 1944. בגיל 21 התחתנה לראשונה עם פאנוס הרוקופוס, בעל אדמות אמיד. הם התגרשו בשנת 1962.

קריירה כשחקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודי הדרמה הצטרפה לתיאטרון הלאומי היווני, ובשנת 1945 שיחקה בתפקיד אלקטרה במחזהו של יוג'ין או'ניל Mourning Becomes Electra. בשנת 1949 זכתה להצלחה בימתית ראשונה בתפקיד בלאנש דובואה במחזהו של טנסי ויליאמס חשמלית ושמה תשוקה. עד שנת 1950 שיחקה בשורת מחזות ואז עקרה לפריז, שם המשיכה כשחקנית תיאטרון. בשנת 1953 זכתה בפרס על שם השחקנית היוונייה מריקה קוטופולי ושבה ליוון שנתיים אחר כך. בתיאטרון קוטופולי-רקס היא שיחקה בין היתר במחזה מקבת'.

תפקידה הראשון בקולנוע היה בסרט יווני בשם סטלה שיצא לאקרנים בשנת 1955 בבימוי מייקל קקויאניס (אשר ביים מאוחר יותר את זורבה היווני). הסרט זכה לציון לשבח בפסטיבל הקולנוע בקאן בשנת 1956, שם פגשה לראשונה בבמאי האמריקאי ז'ול דאסן (Jules Dassin) לו נישאה בשנת 1966 ועמו עבדה. בשנת 1956 שיחקה לראשונה בבימויו של דאסן בסרט הצרפתי Celui qui doit mourir (הוא שחייב למות).

היא זכתה לראשונה להכרה בינלאומית כאשר כיכבה בסרט "רק בימי חול" משנת 1960, שבו שיחק דאסן לצידה ואף ביים. על משחקה בסרט זה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן בשנת 1960 והייתה מועמדת לפרס אוסקר. היא המשיכה והופיעה בסרטים Phaedra,‏ טופקאפי‏ (1964), שליחות סודית בליסבון (1966) והבטחה עם שחר (1970) (בצרפתית: La Promesse de l'aube) שזכו אף הם להצלחה בינלאומית. בתחילת שנות ה-70 שבה לבמת התיאטרון ושיחקה במחזות ביוון. משחקה האחרון בקולנוע היה בשנת 1978 בסרט היווני "חלום של תשוקה" ( Κραυγή Γυναικών) בבימוי בעלה דאסן. היא הופיעה בפעם האחרונה על במת התיאטרון בשנת 1992.

קריירה כזמרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד משיריה הראשונים הולחן על ידי מאנוס חג'ידאקיס ונקרא Hartino to Fengaraki ("ירח נייר"), כחלק מן ההפקה היוונית של המחזה חשמלית ושמה תשוקה בשנת 1949, שבו כיכבה. השיר הוקלט בביצוע ננה מושקורי בשנת 1960, ובשנת 2004 התפרסמה אף הקלטה של השיר בביצוע מרקורי. שיריה "אתונה, עירי", בשיתוף פעולה עם המלחין ואנגליס, ו"מלינאקי" זכו להצלחה בצרפת.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת ההפיכה הצבאית ביוון, ב-21 באפריל 1967, הייתה מרקורי בארצות הברית לצורך הופעות במחזמר Illya Darling. מרקורי הצטרפה מיד למאבק במשטר הצבאי והחלה במסע בינלאומי לגיוס דעת הקהל העולמית לצורך בידודו של המשטר וקיצור ימיו. פעולותיה הביאה להחלטת המשטר הצבאי לשלול את אזרחותה היוונית ולהחרים את רכושה ביוון. היו אף ניסיונות לחסלה, כולל ניסיון התנקשות בג'נובה שבאיטליה, אולם צעדים אלה לא מנעו ממנה להמשיך במאבק במשטר, בהופעות בקונצרטים, צעדות ונאומים שנשאה ברחבי תבל. באותן שנים הקליטה ארבעה תקליטים, אחד ביוונית ושלושה בצרפתית, כולם בהפקת מוזיקאים יוונים. תקליטים אלה זכו להצלחה רבה.

לאחר תום המשטר הצבאי ביוון ובתקופת המעבר למשטר אזרחי, מרקורי התיישבה ביוון ונמנתה על מייסדי התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית (PASOK), מפלגת מרכז-שמאל יוונית. היא התמנתה לוועדה המרכזת של המפלגה ומחזיקת תיק התרבות ואף הייתה מעורבת בזכויות נשים. בבחירות לבית המחוקקים היווני בשנת 1974 היא הייתה מועמדת מטעם מפלגתה במחוז הבחירה של פיראוס, אולם זכתה רק לכ-7,500 קולות שלא הספיקו לבחירתה לפרלמנט. בשנת 1977 נבחרה לפרלמנט היווני כשהיא זוכה ליותר קולות מכל מועמד אחר ביוון.

בשנת 1981, לאחר שמפלגתה זכתה בבחירות, התמנתה מרקורי לשרת התרבות של יוון, והייתה לאשה הראשונה במשרה זו^[1]. היא שמשה בתפקיד במשך שתי תקופות כהונה עד לשנת 1989, אז הפסידה מפלגתה בבחירות^[2]. כשרת תרבות מרקורי ניצלה את תדמיתה הבינלאומית ויצרה קשרים עם מנהיגי אירופה כדי לקדם אינטרסים יוונים. היא קידמה את רעיון השבת שיש הפרתנון לפרתנון באתונה. בציפייה להשבת נכסי התרבות היוונים שהועברו לאנגליה, היא הכריזה על תחרות בינלאומית לתכנון מוזיאון אקרופוליס החדש אשר נפתח לאחר מותה, בשנת 2008.

אחד מהישגיה הבולטים ביותר היה קביעת מוסד בירת התרבות של אירופה כחלק ממדיניות התרבות של האיחוד האירופי, רעיון אותו הגתה וניסחה (יחד עם ז'אק לאנג, שר התרבות הצרפתי) בשנת 1983^[3]. בשנת 1985 הייתה אתונה לבירת התרבות של אירופה הראשונה. מרקורי אף קידמה את מועמדות אתונה לארוח האולימפיאדה ה-26. בשנת 1983, בעת שיוון כיהנה לראשונה בנשיאות מועצת איחוד אירופה, מרקורי הזמינה את שרי התרבות של תשע החברות האחרות באיחוד לאתונה במטרה להגביר את המודעות התרבותית של הציבור האירופי, בכך יסדה את תחילתם של כינוסים רשמיים של שרי התרבות באיחוד האירופי. בשנת 1988, בתקופת נשיאותה השנייה של יוון בראש מועצת האיחוד האירופי, קידמה מרקורי שיתוף פעולה עם מזרח אירופה. יוזמתה הביאה לציון חודש תרבות בארצות מזרח אירופה החל משנת 1989.

מרקורי אף יזמה מחקר לשילוב כל אתרי הארכאולוגיה באתונה כדי ליצור פארק ארכאולוגי, ללא תנועת כלי רכב, שבו תושבי העיר ותיירים יהנו מן ההיסטוריה של העיר. כדי לקדם את תרבות יוון היא יזמה כניסה חופשית למוזיאונים ואתרים ארכאולוגים לכל אזרחי יוון, ארגנה סדרת תערוכות בינלאומיות של תרבות ומורשת יוון וכן של אמנות יוונית מודרנית. היא גייסה תקציבים לפעולות שיקום מבנים בעלי חשיבות אדריכלית והביאה לסיום בניית אולם הקונצרטים של אתונה, מוזיאון התרבות הביזנטית בסלוניקי, ייסדה פרסים ספרותיים, קידמה את הקולנוע היווני ולבסוף ייסדה תיאטראות עירוניים וקונסרבטוריונים.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקורי מתה ב-6 במרץ 1994 במרכז רפואי בניו יורק לאחר שחלתה בסרטן ריאות. היא הייתה בת 73 במותה. היא הותירה אחריה בעל, ז'ול דאסן. ממשלת יוון ערכה לה הלוויה ממלכתית בנוכחות ראש הממשלה ואלפי אזרחים.