המשטר הצבאי ביוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יווןיוון
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יוון

יוון בעת העתיקה

יוון בימי הביניים

העת החדשה

יוון העצמאית

יוון

שלטון הכת הצבאית ביוון הנקרא גם משטר הקולונליםיונית: Το καθεστώς των Συνταγματαρχών) ובקיצור החונטה (Χούντα) הוא סדרה של משטרים צבאיים ימניים ששלטו ביוון החל בהפיכה צבאית ב –21 באפריל 1967 בה תפס הצבא היווני בהנהגת קבוצת קולונלים את השלטון ביוון בהפיכה אלימה והקים משטר צבאי ששלט ביוון יותר משבע שנים. השלטון הצבאי הסתיים ביולי 1974.

לפני ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1949-1945 נמצאה יוון במלחמת אזרחים. הקומוניסטים נתמכו על ידי ברית המועצות ויוגוסלביה, השמרנים והמלוכנים על ידי בריטניה וארצות הברית. השמרנים ניצחו במלחמה ושלטו במדינה עד 1963 בתמיכת ארצות הברית שפעלה באזור על פי דוקטרינת טרומן מתוך שאיפה להבטיח כי יוון לא תיפול תחת השפעה סובייטית. סוכנות הביון המרכזית (CIA) והצבא היווני עבדו בשיתוף פעולה הדוק, במיוחד אחרי שיוון הצטרפה לנאט"ו בשנת 1952 כי יוון הייתה חוליה חיונית בנאט"ו. בבחירות ב-1963 ניצח "איחוד המרכז", וראש הממשלה החדש היה גאורגיוס פפנדראו. ב-1964 נפטר המלך פאולוס, ובנו קונסטנטינוס השני בן ה-23 עלה על כס המלכות. מאז ינואר 1965 הידרדרו היחסים בין הממשלה לבית המלוכה. המלך היה משוכנע שפפנדראו מנסה להדיח אותו. הוא סירב, בניגוד לסמכויותיו, לקבל את פיטורי שר ההגנה, פפנדראו איים בהתפטרות, והמלך קיבל את ההתפטרות ומינה מיד ראש ממשלה חדש, מה שלא אושר על ידי הפרלמנט.

בין יולי לספטמבר היו הכיכרות מלאות במפגינים למען הדמוקרטיה. אך המלוכנים הצליחה לשחד מספיק חברי פרלמנט של "איחוד המרכז" כדי להקים ממשלה ימנית. במקביל עבדו המלך והקצינים הנאמנים לו לקראת ההפיכה הצבאית.

ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגיוס פפדופולוס התחיל לעבוד על תוכנית ההפיכה כבר בתחילת שנות השישים, והתבסס על תוכנית "גלדיו" של נאט"ו משנת 1959, שמנחה איך להיפטר ממשלה לא רצויה. מה שעזר לקצינים המלוכנים, היה "גילוי" על תוכנית כביכול של קצינים המשויכים לשמאל, להקים בכוח רפובליקה שמאלית.

עד לערב של יום ההפיכה נעצרו יותר מ-10.000 בני-אדם על ידי חיילים חמושים באתונה, פיראוס, פטרס ותסלוניקי, ביניהם וותיקי מלחמת השחרור מהנאצים, זקנים וחולים, פעילים חברתיים, פוליטיים, פעילי איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט, עיתונאים, עורכי דין, סופרים ושחקנים.

מיד אחרי המעצרים הופעלו צנזורה, מעצרים, עינויים ורציחות. בחודש הראשון לשלטון הצבאי נהרגו לפי הערכות שונות בין 5000 ל-10000 בני-אדם.

אזרחי יוון לא ידעו מי עומד מאחורי המהלך, המלך היסס, אם לתמוך במהלך, אך לבסוף הכריז על ביטול חלק ניכר מהחוקה הדמוקרטית ופיזור כל המפלגות.

מדיניות המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולונלים הצדיקו את ההפיכה על ידי הצורך ב"מהפכה להצלת האומה". לדבריהם, ניסו קומוניסטים להכין הפיכה, וסימנים לכך אפשר למצוא באתאיזם, בתרבות הפופ, במוזיקת רוק ובילדי הפרחים. על הנשים נאסר ללבוש חצאיות קצרות, וכל התלמידים הוכרחו ללכת לכנסייה ביום ראשון.

הבעיה העיקרית של המשטר החדש היו הסטודנטים. רוב הסטודנטים התנגדו למשטר, חילקו כרוזים, החרימו מרצים ימניים ועוד.

אלפי עצורים הובאו לאי גיארוס בים האגאי, בין אתונה למיקונוס. התנאים היו נוראיים. שליש מהעצורים חלו, רבים מתו. כ-200 שוטרים וחיילים עסקו במלאכת העינויים במשך כל שנות המשטר.

הצנזורה שיתקה את חיי התרבות ולא איפשרה לאזרחים לקבל מידע על הנעשה.

ארצות הברית תמכה במשטר לא רק רעיונית, אלא גם כלכלית. גורמים ימניים באיטליה גם הביעו התעניינות בהצלחה הכלכלית ושאבו השראה לערוך ניסיון דומה בארצם.

התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המתנגדים המפורסמים ביותר, היה המלחין מיקיס תאודורקיס. הוא נלחם במשך ארבעה חודשים במחתרת במסגרת "החזית הפטריוטית" נגד המשטר. באוגוסט 1967 הוא נעצר, עונה ונכלא במחנה ריכוז אורופוס. גם המלך התנגד למשטר בשלב מסוים, כי ציפה, שיהיה לו תפקיד משמעותי יותר. הוא ניסה, בעזרת קצינים הנאמנים לו, הפיכת נגד, שנכשלה, מה שהוביל בסופו של דבר, בשנת 1973 לביטול המלוכה ביוון. למתנגדי המשטר היו הרבה תומכים מחוץ ליוון.

ב-13 באוגוסט 1968 נכשל ניסיון התנקשות של אלקסנדרוס פנגוליס על הדיקטטור פפדופולוס. שבועות מספר לאחר מכן הפכה הלוויתו של ראש הממשלה לשעבר גיורגיוס פפנדראו להפגנת המונים.

ב-14 בנובמבר 1973 יזמו סטודנטים מהאוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה שביתת מחאה נגד המשטר, התבצרו והתקינו תחנת רדיו שבה הם קראו לאוכלוסייה להצטרף אליהם. אלפי פועלים וצעירים באו למתחם. אור ליום ה-17 בנובמבר כבש הצבא באמצעות טנקים את האוניברסיטה. בדיכוי ההתקוממות נהרגו 24 בני-אדם. הארגון היווני 17 בנובמבר, שפעל מ-1975 ועד 2003, נקרא כך לזכר היום הזה.

סוף המשטר הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימיטריס יואנידיס שלט מאחורי הקלעים כבר מאז 1967[דרוש מקור], אך אחרי ה-17 בנובמבר בגלוי. ב-15 ביולי הוא הפעיל את ארגון הטרור אאוקה שביצע הפיכה בקפריסין, מה שגרם למלחמה עם טורקיה. הלחץ הבינלאומי הכבד בעקבות זאת גרם לפירוק המשטר.

הדמוקרטיזציה אותה הוביל קונסטנדינוס קרמנליס, נקראת ביוונית μεταπολίτευση. הממשלה החדשה ארגנה בחירות חדשות, חוקה חדשה, שהתבססה על החוקה מימי מלחמת העצמאות היוונית, ואת מעצר קציני ההפיכה.

יחסה של ממשלת ישראל למשטר הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל הרשמית ראתה בשלטון החדש הזדמנות לחמם את היחסים שבמשך עשרים השנים הראשונות לכינון מדינת ישראל לא היו קרובים.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]