מרים אייזנשטדט
 | |
| לידה |
1909 קייב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
23 בנובמבר 1950 (בגיל 41 בערך) מוסקבה, ברה"מ |
  | |
מירה ז'לזנובה (השם האמיתי - מרים סולומונובנה אייזנשטדט, לפני הנישואים - קאזארינסקאיה, 1909, קייב – 23 בנובמבר 1950, מוסקבה) הייתה עיתונאית, סופרת, פעילת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה בקייב בשנת 1909. אבא - סולומון (שלמה) קזרינסקי, עורך דין[1].
בשנת 1927 נישאה לליאופולד אייזנשטאדט, עיתונאי לנינגרדסקיה פראבדה, מחבר נאומי מזכיר הוועדה המחוזית של לנינגרד במפלגה הקומוניסטית סרגיי קירוב. בשנת 1932 סיימה את לימודיה במכון לפילוסופיה וספרות של לנינגרד. משנת 1934 עבדה במוסקבה ככתבת ב"ליטרטורנאיה גאזטה", בעלת טור בעיתון "קומסומולסקאיה פראבדה" ובעלת טור בעיתון בשפת היידיש "אייניקייט". היא כתבה מספר סדרות של מאמרים עיתונאיים על יהודים - גיבורי ברית המועצות, פרטיזנים, שבויים במחנות ריכוז. הפרסומים של העיתון "אייניקייט" (אחדות) הועברו בערוצי לשכת המידע הסובייטית "סובאינפורמביורו" למדינות בעלות הברית. ב-3 ביולי 1941 עברה אוואקואציה יחד עם בתה, תחילה - לסטלינגרד, אחר כך - לפרונזה.
מאז קיץ 1942, לאחר שחזרה למוסקבה, הייתה פעילה במנגנון הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. הייתה מהראשונות לאסוף חומרים על קורבנות השואה וגיבורי המלחמה היהודים, והכינה ספר פרוזה תיעודית המבוססת על הסיפורים שנאספו.
הפרסום המפורסם ביותר שלה היא רשימת יהודים שקיבלו עיטור גיבור ברית המועצות. ב-2 באפריל 1942 שלחו מנהיגי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שלמה מיכאלס ושכנא אפשטיין, פתק לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית אישית לאלכסנדר שצ'רבקוב שבו נשאל עובדת היעדר נתונים על יהודים בסטטיסטיקת הענקת העיטורים בין המשרתים בחזית בגיליון ינואר של המגזין "בולשביק". שצ'רבקוב לא השיב, אבל אז החלו להתפרסם הנתונים על כמות הענקת עיטורים ליהודים הנלחמים. באמצע 1945 היא הייתה הראשונה לפרסם ב"אייניקייט" רשימה מלאה של היהודים שקיבלו עיטור "גיבור ברית המועצות". על פי החישובים שלה, עד סוף המלחמה העיטור הוענק על פועלם ל־135 יהודים. את כל הנתונים היא קיבלה במחלקת העיטורים השביעית של GlavPUR (המנהלת הפוליטית הראשית של הצבא האדום) על סמך מסמכים שנערכו ואושרו במחלקת כוח האדם, על פי בקשה רשמית שהייתה חתומה על ידי מיכאלס, ובאישורו של שצ'רבקוב. הרשימה הועתקה והודפסה מחדש על ידי העיתונות האירופית והאמריקאית.
פרסומה האחרון שלה, שנכתב יחד עם סאמואיל (שמואל) פרסוב, היה ספר מסות, שגיבוריו היו מהנדסים יהודים, נציגי האינטליגנציה הטכנית. חיבור הספר נהרס והושמד זמן קצר לאחר חיסול הוועד היהודי האנטי-פשיסטי.
בשנת 1946, פובליציסט ואיש ציבור יהודי, מארגן הסיוע לצבא האדום בארצות הברית, בנציון גולדברג, הגיע למוסקבה מניו יורק. כחלק מהתקשורת שלו עם הוועד היהודי האנטיפאשיסטי קיימה איתו מיררה ז'לזנזובה מספר פגישות ושיחות, שהיו בהמשך לסיבת מעצרה במהלך חקירת "תיק הוועדה היהודית האנטי-פשיסטית".
ב-4 באפריל 1950 היא נעצרה. בחקירה היחידה שנערכה עליה ב-20 במאי, פרסום המספר 135 הפך לאחד האישומים המרכזיים נגדה. בעלה של מירה, לאופולד אייזנשטאדט, כתב מלחמה שפוטר אז מכל התפקידים "בשל אובדן ערנות", קיבל בקיץ הערכת בדיקה והוכיח כי הרשימות התקבלו באופן רשמי על ידי מירה ז'לזנובה, אך הדבר לא שינה דבר בגורלה. במקרה שלה, על פי זכרונותיה של בתה, שראתה מאוחר יותר את פרוטוקול החקירה ההיא, יש רק עמוד אחד ועליו גזר דין "לעונש מוות".
תיק מרים אייזנשטדט נקשר לתיק ZIS, שכן רק כך הצליחו החוקרים להראות את הקשר בין מפעל הרכבים ZIS לוועד. גזר הדין הוקרא בפניה ב-22 בנובמבר 1950, במקביל לשותפה לספרם האחרון סאמויל פרסוב, עורך הוועד נאום לוין, המהנדס הבכיר ב-ZIS פאבל מוסטוסלבסקי ומנהל מפעל ההסעדה הציבורי ב-ZIS בוריס פרסין. למחרת, 9 עובדים נוספים ב-ZIS נידונו למוות, בסך הכל 48 אנשים במפעל קיבלו גזרי דין במהלך הטיהור[2].
מרים אייזנשטאדט נורתה ב-23 בנובמבר 1950.
משפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בעל - לאופולד אברמוביץ' אייזנשטדט (ז'לזנוב), עיתונאי.
- בת - עורכת, מבקרת ספרות נאדז'דה ברגלסון (ז'לזנובה) (1933 - 2014), מחברת הספרים "בוריס פולבוי: פרוזה, עיתונות, זכרונות" (מוסקבה, 1985), "דפים חוזרים" (מוסקבה, 1990), מאמרים ביקורת ספרות וגם ספרי זיכרונות.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גנאדי קוסטירצ'נקו בשבי הפרעה האדום. רדיפה פוליטית של יהודים בברית המועצות בעשור הסטליניסטי האחרון. מוסקבה, 1994.
- נאדז'דה ז'לזנובה-ברגלסון את אמי רצחו באמצע המאה ה-20. מוסקבה: אקדמיה, 2009.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Мастерская — Эдуард Гетманский: Женское лицо войны (евреи СССР в Великой Отечественной войне)" (ברוסית). club.berkovich-zametki.com. נבדק ב-2018-02-23.
- ^ Геннадий Костырченко. Тайная политика Сталина. Глава V. Антисемитская агония диктатора