ננסי ספרו
 | |
| לידה |
24 באוגוסט 1926 קליבלנד, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 2009 (בגיל 83) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות גרינווד |
| שם עט |
Spero, Nenci |
| מקום לימודים |
בית הספר לאמנות של מכון שיקגו, תיכון ניו טרייר |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| זרם ספרותי |
אמנות פמיניסטית |
| יצירות בולטות |
Artemis, Acrobats, Divas and Dancers |
| בן או בת זוג |
Leon Golub |
| פרסים והוקרה |
פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (2003) |
  | |
ננסי ספרו (באנגלית: Nancy Spero; 24 באוגוסט 1926, בקליבלנד, אוהיו, ארצות הברית – 18 באוקטובר 2009, ניו-יורק סיטי, ניו-יורק, ארצות הברית) הייתה אמנית אמריקאית, שיצרה ציורים ויצירות מדיה מעורבת (באנגלית: mixed media) טעונות פוליטית, סמליות, וציוריות[1]. לאורך השנים, יצירותיה של ספרו עסקו במגוון נושאים, כמו מלחמה, פמיניזם, סקסיזם ופגיעה בנשים[2]. מבין יצירותיה הרבות של ספרו, ניתן להדגיש את "הערות בזמן על נשים" (באנגלית: Notes in Time on Women; נוצרה בין השנים 1976-1979) ו-"השפה הראשונה" (באנגלית: The First Language; נוצרה בין השנים 1979-1981), שהיו שתי המגילות הארוכות ביותר שיצרה באורכים של 210 רגל ו-190 רגל בהתאמה[3], ואת יצירתה "עינוי נשים" (באנגלית: Torture of Women; נוצרה בין השנים 1974–1976[1]) שאורכה 133 רגל והייתה ליצירה שהוגדרה על ידי ספרו כעבודתה הפמיניסטית המפורשת הראשונה[4]. בנוסף, ספרו הייתה פעילה פמיניסטית בהקשר לתחום האמנות והשתייכה למספר תנועות אמנות חברתיות פמיניסטיות[3].
ילדותה ונעוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרו נולדה בשנת 1926 בקליבלנד, אוהיו, ארצות הברית[1], ושנה לאחר מכן משפחתה עברה לשיקגו. אביה מכר מכבשי דפוס משומשים, ולפי בנה של ספרו, סטיבן, הוא נהג לפעול לפי רצונות משונים, פתאומיים, ובלתי צפויים. מתוסכל מרצונו המקורי להיות כותב, נהג אביה של ספרו לכתוב מכתבים ארוכים ומלאי מחשבה וחשיפה מוקדמת זו של ספרו לטקסטים, השפיעה על עבודתה בהמשך חייה[3].
לימודים אקדמיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרו למדה במכון האמנות של שיקגו בין השנים 1945–1949, שם היא פגשה את האמן לאון גולוב, ולאחר מכן עברה ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות בפריז (בצרפתית: École des Beaux-Arts) בין השנים 1949–1950, וכשהיא חזרה לשיקגו היא נישאה לגולוב[1][3].
שהותה של ספרו בפריז וסדרת "הציורים השחורים" שלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני שהתגוררו בפריז, גרו ספרו וגולוב בבלומינגטון, אינדיאנה, ארצות הברית, ולאחר מכן באיטליה למשך שנה. הם התגוררו בבלומינגטון ואיטליה בין 1957–1959[5][3]. לאחר מכן, הם עברו לפריז והתגוררו שם בשנים 1959–1964. בפריז, הושפעה ספרו מהאקזיסטנציאליזם האירופי והחלה ליצור את סדרת "הציורים השחורים" שלה, שעסקו בנושאים כגון אמהות וארוטיקה[4]. ה"ציורים השחורים" הם יצירות אקספרסיוניסטיות שנמנעות מיפוי המציאות ומתארות מין ואמהות דרך דמויות אדם אפורות המתמזגות זו עם זו ועם רקע אפלולי[2]. בציורים אלו, הציגה ספרו לראשונה את אחד מהנושאים העיקריים שעסקה בהם ביצירותיה, שפה כקול לנגזלים. דוגמה לכך היא יצירה מתוך הסדרה הכוללת דמות אישה מעוותת, שראש יוצא מפיה. ספרו הסבירה שהיצירה מציגה משהו דמוי לידה של שפה ולא של אדם[3]. דוגמה נוספת ליצירה מתוך סדרה זו, היא היצירה "Les Anges, Merde, Fuck You", שנוצרה בשנת 1960, ומציגה שלושה יצורים בעלי ראשים דמויי זרע ששוחים באדמה שחורה, כאשר כותרת היצירה צפה סביבם ודמות בעלת הבעה מתועבת הכוללת הוצאת לשון נמצאת במרכז הציור. את הבעת הדמות, המשיכה ספרו לשלב ביצירותיה למשך שארית הקריירה שלה, וייתכן כי שלושת היצורים בציור מסמלים את שלושת בניה[2]. למעשה, ספרו סיפרה שמכיוון שהייתה צריכה לגדל את שלושת בניה, התאפשר לה לעבוד בעיקר בלילות, ועל כן הותשה מאוד מחוויית האימהות. מגוון הצבעים המטריד בסדרת "הציורים השחורים" נבחר ככל הנראה, דווקא משום שספרו ציירה את ציורים אלו בעיקר בלילה[3].
שהותה של ספרו בניו-יורק סיטי ו-"סדרת המלחמה" שלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1964 עברו ספרו ומשפחתה לניו-יורק סיטי, שם התגוררה עד לסוף חייה[4]. בתקופה זו, השפיעו עליה מאוד מאורעות מלחמת העצמאות של אלג'יריה ומאורעות מלחמת וייטנאם[5].
כדי להתמודד עם חוויות אלו, פיתחה ספרו צורה ייחודית של עבודה פוליטית, שמאפייניה לעיתים רחוקות מזוהים עם תנועות מערביות מסורתיות של אמנות גבוהה והתמחות אמנותית[4]. בשנת 1966, חדלה ספרו מיצירת ציורי שמן על קנבס, והחלה ליצור את "סדרת המלחמה" שלה, שיצרה עד לסוף שנות ה-60.
יצירות "סדרת המלחמה" חוקרות את הזוועות של מלחמת וייטנאם, תגובת הנגד הגזענית כנגד תנועות זכויות אדם בתקופה, והשוביניזם שהדגיש את הרטוריקה של הזמן. ביצירות אלו, גופות, פצצות, מטוסים, אובייקטים דמויי איבר המין הזכרי וסמלים לאומיים[2] הומחשו על ידי ציורי גואש ודיו עזים על נייר, וייצגו ככלל את גסותה של המלחמה. דוגמה ספציפית הממחישה תצוגה זו ב"סדרת המלחמה" היא אובייקט שהיה מעין לשון דמוית איבר מין זכרי. זו אותה לשון שהופיעה ביצירות קודמות שלה, כדי לדמות אותה לאותה לשון שמאפשרת לספרו ולדמויות נשיות אחרות לאורך ההיסטוריה, להביע את עצמן ולדבר. זוהי תמצית תפיסתה של ספרו בנושא זה[3].
סדרת ה-"קודקס ארטו" של ספרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1971, החלה ספרו ליצור בהשראת נקודת מבט שאחזה בה בתקופה בה התגוררה בפריז ויצרה את ה-"קודקס ארטו"[4], שהושפע מן המשורר והמחזאי הצרפתי, אנטונן ארטו (בצרפתית: Antonin Artaud). היא לקחה חלקים מן המניפסט של ארטו, "תיאטרון האכזריות", הדפיסה אותם על נייר, יצרה מהם קולאז' בסמוך לתמונות מודפסות, ולאחר מכן הדביקה את כל הניירות עליהם יצרה את קולאז'ים אלו לכדי מגילה ארוכה, לה היא קראה "קודקס ארטו"[3]. ה-"קודקס ארטו", שהיה לאוסף של 34 יצירות אמנות ששאבו השראה גם מספרי פפירוס עתיקים, כלל הדפסים של דמויות מיתולוגיות ועתיקות שונות. תורתו של ארטו ביטאה את רגשות ההדרה והזרות שלה, כאישה בזירת האמנות של ניו יורק שנשלטה על ידי גברים[2]. דוגמה ליצירה מתוך הסדרה היא "Torture of Women", שמסמלת אלימות נגד נשים כמצב עולמי[4]. ספרו המשיכה ליצור יצירות מסדרה זו בתחילת שנות ה-70[3].
עבודותיה המאוחרות של ספרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1974 הפסיקה ספרו להציג גברים בעבודותיה, והחלה להציג בהן נשים בלבד. משנות ה-80 ועד לסוף חייה, המשיכה ליצור, והתמקדה בתיאור אבות-טיפוס של נשיות מימי קדם ועד לעידן העכשווי. בזמן זה הושפעה רבות על ידי מודלים אדריכליים של אמנות, כמו הפרסקו והאפריז והתעניינה בדרכים בהן חווה הצופה צורות כאלו של אמנות[2]. בהתאם, התחילה בשנות ה-80 להדפיס את הדמויות המיתולוגיות והעתיקות שהדפיסה, ישירות על קירות, רצפות, ותקרות של מוזיאונים וגלריות שבהם הציגה את עבודתה, למשל ביצירה "לידתה של ונוס" (1989) שהייתה לאפריז שיוצר בעיר פרנקפורט[3]. כמו ביצירותיה הקודמות, המשיכה ספרו לשאוף לקדם שוויון ביצירות שיצרה משנות ה-80 ואילך. היא לא הפסיקה ליצור גם לאחר מותו של לאון גולוב, לו הייתה נשואה במשך 53 שנים, כפי שניתן לראות ביצירה “Cri du Coeur” משנת 2005, שיש המפרשים כי היא מייצגת את הליך האבל של אישה ואת תגובתה של ספרו למותו של גולוב[4].
פעילות חברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנוסף להיותה אמנית, הייתה ספרו גם דמות פמיניסטית משמעותית בקהילת האמנות של ניו-יורק סיטי[1]. היא הייתה חלק מארגון "קואליציית האמנים" (אנ'), בשנת 1969 היא הצטרפה לקבוצה "נשים אמניות במהפכה" (WAR) שארגנה מחאות נגד פוליטיקה גזענית או סקסיסטית במוזיאוני ניו-יורק סיטי, ובשנת 1972 היא הייתה בין המקימות של גלריית A.I.R השיתופית לנשים[4].
משפחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרו הייתה נשואה לאמן לאון גולוב במשך 53 שנים עד למותו בשנת 2004. לזוג נולדו שלושה בנים[4].
ספרו מתה בגיל 83. בנה, פיליפ, סיפר שהדבר נגרם כתוצאה מזיהום שהיה לה שהוביל לבעיות נשימה, מה שבסופו של דבר גרם לכשל לבבי, שהביא למותה[4].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ננסי ספרו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 Nancy Spero, Encyclopædia Britannica (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 Gaby Cepeda, Nancy Spero, Art in America, 1.12.2018 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Phoebe Hoban, In Memoriam: Nancy Spero, ARTNEWS, 01/11/2009 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 HOLLAND COTTER, Nancy Spero, Artist of Feminism, Is Dead at 83, New York Times, 19.10.2009 (באנגלית)
- ^ 1 2 Phong Bui, NANCY SPERO with Phong Bui, THE BROOKLYN RAIL, יולי-אוגוסט 2008 (באנגלית)