ספר הקדושה

קטע ממגילת ספר ויקרא בכתב דעץ שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, ובו חלק מויקרא כה. זהו העותק הקדום ביותר של טקסט המיוחס לספר הקדושה

ספר הקדושה (באנגלית: Holiness code, קרוי בקיצור H; נקרא בעברית גם "אסכולת הקדושה" או "תורת הקדושה", ראו להלן) הוא רובד בתוך המקור הכהני שבתורה לפי השערת התעודות.

מאפיינים

הקטעים המיוחסים לספר הקדושה מתחילים בספר ויקרא, פרק י"ז ומסתיים בפרק כ"ו. הוא קיבל את שמו מהשורש "ק־ד־שׁ" החוזר בפרקים אלה: ”קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא, י"ט, ב'). עם זאת, הציווי על בני ישראל להתקדש מופיע במקומות אחרים בתורה מחוץ לפרקים הללו. חוקרי מקרא אחדים מייחסים את חלק מן הציוויים הללו, כגון מצוות הציצית, לספר הקדושה אף הם; עם זאת, חוקרים אחרים נוטים שלא לייחס את הציווים הללו לספר הקדושה, ולהשאירו במעמדו המיוחד עקב החזרה על שורש זה לאורכו.

בדומה למערכות אחרות של חוקים מקראיים, כגון החלקים החוקתיים בספר דברים (פרק י"ב-פרק כ"ח) וספר הברית שבספר שמות, פרק כ'-פרק כ"ג, ספר הקדושה פותח בדיני קורבנות ומסתיים בדברי ברכה וקללה למי שיקיים או יפר את הספר. לראייה, הסיום של של תורת הקדושה, ”אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” (ויקרא, כ"ו, מ"ו), דומה מאוד לסיום של החלק החוקתי בספר דברים, ”אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב” (דברים, כ"ח, ס"ט). מבחינת תוכנו, ספר הקדושה דומה לספר הברית שבספר שמות, פרק כ'-פרק כ"ג. רוב החוקים המצויים בשני המקורות הם אפודיקטיים, ובשניהם הדין של מידה כנגד מידה בא לעיתים תכופות.

מוצא

כתיבתו של ספר הקדושה מיוחסת, בדרך כלל, לכוהני בית המקדש שבירושלים. ספר הקדושה קרוב בלשונו למקור הכהני, אך דמיון לשוני גדול יותר מצוי בין ספר הקדושה ובין ספר יחזקאל. לפיכך, יש הטוענים כי האסכולה שהייתה אחראית לכתיבת ספר יחזקאל הייתה אחראית אף לכתיבתו של ספר הקדושה. הם משתמשים בטענה זו כדי לייחס את כתיבת הספר לכהנים, כיוון שגם יחזקאל הנביא היה מכהני בית המקדש בשנים שקדמו לחורבן. ביטויים החוזרים על עצמם הן בספר יחזקאל והן בספר הקדושה כוללים, בין השאר, את ”אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל” (ויקרא, י"ז, ג') שמופיע גם בספר יחזקאל, פרק י"ד, פסוק ד' ואת ”אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ” (ויקרא, כ"ו, ג') לעומת ”לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ” (יחזקאל, י"א, כ').

באשר לזמנו של ספר הקדושה, בתוך הספר נמצאים כמה ציווים האוסרים על העברת ילדים באש למולך. פולחן זה היה נפוץ בימי אחז ומנשה, אך פסק לאחר רפורמת יאשיהו. בספר אף נזכר איסור לבצע העלאה באוב, שבדומה להעברה באש, נאסרה אף היא בימי יאשיהו. אמנם, תארוך לתקופת אחז ומנשה איננו מתיישב עם הדמיון בין ספר הקדושה ללשונו של יחזקאל, שכן יחזקאל פעל שנים רבות לאחר יאשיהו; עם זאת, ירמיהו, שגם הוא פעל שנים רבות לאחר יאשיהו, מזכיר את עניין ההעברה באש פעמים מספר בספר שלו, אך כנחלת העבר.

השוואה למקור הכהני

החוקרים בדרך כלל רואים את ספר הקדושה כרובד עצמאי בתוך המקור הכהני. ראיה לכך היא הכפילויות הרבות בינו השניים. כך, למשל, פירוט לגבי חגי ישראל ומועדיו בא הן בספר ויקרא, פרק כ"ג, המיוחס לספר הקדושה, והן בספר במדבר, פרק כ"ח-פרק כ"ט, המיוחס למקור הכהני. המקור הכהני מתייחס ביתר שאת לפולחן הכהנים ולבעיות הטומאה העולות מהפולחן, בייחוד במשכן במהלך נדודי בני ישראל במדבר. לעומתו, ספר הקדושה פונה למי שאינם כהנים, ונראה שהוא מתייחס לחייו היומיומיים של האדם הפשוט בארץ ישראל. ספר הקדושה דווקא נוטה לקצר בחוקי הקרבת הקורבנות, והוא מרחיב עליהם רק כשהם נוגעים לעבודת האזרח ולא לזו של הכהנים. החוקים הנוגעים לכהן המופיעים בספר הקדושה מתייחסים, כאמור, רק לחייו היומיומיים, כגון איסורי נישואים לכהן, ולא לעבודת המקדש.

אף שספר הקדושה קרוב בלשונו למקור הכהני, עדיין שוררים ביניהם הבדלים מספר. כך, למשל, בעוד המקור הכהני נוהג להשתמש בביטוי ”וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל” (שמות, י"ב, י"ט) בצורת הסביל, ספר הקדושה משתמש בצורת הפעיל: ”וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ” (ויקרא, כ', ג'). בראשית חקר המקרא, החוקרים נטו להניח כי ספר הקדושה קדם למקור הכהני, והוא שולב בו מאוחר יותר על ידי העורך הכהני. עם זאת, בעשורים האחרונים נעשתה למוסכמת דעתו של חוקר המקרא ישראל קנוהל, שטען כי דווקא המקור הכהני קדם לספר הקדושה, ולא להפך. לדבריו, בעוד שהמקור הכהני מייחס למלאכת הקרבת הקורבנות את עיקר הקשר בין אלוהים לבין עם ישראל, ספר הקדושה מרחיב על כך בצרפו את חוקי המוסר לקשר בין אלוהים לעם, פרט למלאכת הקרבת הקורבנות. זאת, בעקבות הביקורת החברתית שהעלו הנביאים בין כתיבת המקור הכהני לבין כתיבתו של ספר הקדושה.

"ספר", "אסכולה" או "תורה"

החוקרים הראשונים סברו כי הפרקים האחרונים של ספר ויקרא הם קובץ חוקים עצמאי, חיבור בפני עצמו שהיה מונח בפני הסופרים הכהניים ששילבוהו במקור הכהני שחיברו בתקופה הבתר־גלותית. לפיכך, במחקר הישראלי כונה רובד זה בשם "ספר הקדושה" (בקיצור: ס"ק), בדומה למקורות התורה ס"א, ס"י, ס"כ וס"ד שנתפשו כתעודות עצמאיות. אולם פועל יוצא מראיותיו של קנוהל לכך שפרקים אלה אינם מוקדמים לס"כ אלא מאוחרים לו, הוא שהם אינם מקור עצמאי הקדום לס"כ, אלא תוספת מאוחרת המשלימה את החיבור הכהני. לפיכך, התברר כי המלה "ספר" איננה מתאימה לתאור רובד זה. קנוהל, הסבור כי רובד הקדושה איננו מצוי רק בסוף ספר ויקרא אלא ניתן לזיהוי גם בפרשיות חוק וסיפור במקומות אחרים לאורך התורה, רואה בכל הקטעים הללו תוצר פעילותה של אסכולה כהנית מיוחדת. לפיכך, כינויו לרובד זה הוא "אסכולת הקדושה". בעמדה אחרת אוחז חוקר התורה ברוך יעקב שורץ, הסבור שרובד זה כולל רק פרשיות חוק ולא פרשיות סיפור, ולפיכך מכנה אותו "תורת הקדושה".

לקריאה נוספת

• משה ויינפלד, "ספר הקדושה", בתוך אנציקלופדיה מקראית ה', ירושלים: מוסד ביאליק, 1968, עמודים 1093–1097
• ישראל קנוהל, מקדש הדממה; עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה, ירושלים: מאגנס, 1992.
• ברוך יעקב שורץ, תורת הקדושה: עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה, ירושלים: מאגנס, 1999.
• אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006, עמודים 70–73

קישורים חיצוניים

• ספר הקדושה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)