ישראל קנוהל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישראל קנוהל
לידה 31 במרץ 1952 (בן 72) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג דליה כהן-קנוהל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישראל קנוֹהל (נולד ב-13 במרץ 1952) הוא חוקר מקרא והיסטוריון ישראלי. פרופסור אמריטוס בחוג למקרא, היה ראש הקתדרה למקרא על שם יחזקאל קויפמן באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומרצה אורח באוניברסיטאות הארוורד, ברקלי, סטנפורד ושיקגו. ספריו עוסקים בין היתר בשילוב הממצאים המדעיים והארכאולוגיים, עם ההיסטוריה התנ"כית וכן באמונה הישראלית הקדומה, סקירת פולחנה ומקור היווצרותה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנוהל נולד בשנת 1952 בגבעת עלייה לדב ושושנה ממקימי כפר עציון. לאחר שירות צבאי המשיך ללימודי תואר ראשון בתלמוד באוניברסיטה העברית. לאחר מכן עבר לחוג למקרא ואת הדוקטורט שלו עשה בהדרכת פרופ' משה גרינברג בנושא המקור הכהני וספר הקדושה בתורה. לאחר לימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון הצטרף לסגל ההוראה בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, שם גם שימש כראש החוג בשנים 19992001.

גר בירושלים, היה נשוי לרבקה עד פטירתה בשנת 2003. נשוי בשנית לסופרת והמחזאית דליה כהן-קנוהל. אב לשלושה ילדים, ובהם המשוררת טל שחר קנוהל. אחיו, הרב אלישיב קנוהל, היה רב קיבוץ כפר עציון וראש אגף הנישואין בצהר.

בשנת 2021 הוא הפסיק להרצות ובתחילת 2022 פרש מהאוניברסיטה.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנוהל ידוע בין השאר בשל מחקריו בספרות הכוהנית של התורה וכן בפולחן במקרא ובישראל הקדומה. הוא חיבר את הספר "מקדש הדממה", שזכה בפרס ז. שקופ ללימודי מקרא.

קנוהל הוא יהודי דתי, וטוען ששיטת ביקורת המקרא אינה סותרת בהכרח את האמונה היהודית המסורתית. הוא טוען שהתפיסה לפיה התורה היא יצירה מורכבת שנוצרה על ידי מספר מחברים מתבטאת במסורת היהודית בתקופות שונות, החל במקרא עצמו וכלה בכתבי רבי אברהם אבן עזרא וחסידי אשכנז.[1]

בספרו "בעקבות המשיח" (2000) התייחס קנוהל לתפיסה על פיה מות המשיח ותחייתו לאחר שלושה ימים הם חלק הכרחי בתהליך הגאולה, וטען כי תפיסה זו נוצרה ביהדות עוד לפני ראשית הנצרות. ב-2007, לאחר שחקר את כתובת חזון גבריאל, טען קנוהל כי התגלית מאשרת את עמדתו, כמו גם את טענתו בדבר קדמות הדמות של "משיח בן יוסף" המשיח הנהרג. דבריו, שהתבססו בעיקר על קריאת המילים "לשלושת ימין חאיה [=חֲיֵה, קום לתחייה]" בכתובת,[2] עוררו הדים רבים. אך על קריאה זו קמו עוררין, וקנוהל עצמו חזר בו ממנה בסופו של דבר לטובת הקריאה המקובלת: "לשלושת ימין האות".[3]

מאין באנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מאין באנו (ספר)

בספרו "מאין באנו" מציג קנוהל את פרשנותו ההיסטורית לראשית העם היהודי. על פי כותרת המשנה של הספר, מטרתו לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לענות על שאלות הנוגעות למקורו של העם היהודי, לשורשי אמונתו, ולדרך בה הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.

קנוהל מתבסס על התנ"ך עצמו ועל ממצאים ארכאולוגיים ומנסה לקרוא רובד נוסף דרך הכתוב בתנ"ך. בספר "מאין באנו" הוא טוען כי עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפנה"ס, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, וספר הספרים מציג שילוב של אמונות שלוש הקבוצות הללו.

על פי חישובו של קנוהל מימי עליית החיקסוס עד בריחת העפירו עברו בדיוק 430 שנה כמתואר במקרא בספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"א.[דרוש מקור: לפי "איך נולד התנ"ך" מדובר ב-40 שנה ולא 430]

השם - השערת יציאת מצרים בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "השם: המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים" (הוצאת דביר, 2012) מציג קנוהל את השערתו כי מזמור תהילים ס"ח הוא הטקסט העתיק ביותר בתנ"ך, המספר על קרב שהתחולל בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס באגם החולה, שהוא לדעת קנוהל ים סוף המקורי, בין הישראלים הראשונים שהיגרו מאזור חרן בממלכת מיתני בדרכם לכנען, לבין הצבא המצרי בראשות פרעה מרנפתח, אותו קרב שעליו מסופר במצבת מרנפתח. לדעת קנוהל, קרב זה היה הגרעין ההיסטורי שסביבו התפתחה מאוחר יותר מסורת יציאת מצרים. לפי ניתוח המזמור מסיק קנוהל כי השם סיני לא מציין בו אזור גאוגרפי מדברי, אלא את אל הירח המסופוטמי סין, המיוצג בדמות עגל, שהמהגרים הביאו עמם מאזור חרן, וזיהו אותו עם אל הכנעני, ועם יהוה שמקורו באזור מדיין. את שלמותו של מזמור ס"ח, כמו גם של השירות העתיקות האחרות במקרא: שירת דבורה, שירת הים, שירת האזינו וברכת משה, מבסס קנוהל על ניתוח מספרי צלעות התקבולות, ועל מספרי המילים בהן, שלפי חשבונו חוזרים בהם המספרים 26 ו-52, המייצגים בגימטריה את השם המפורש, והמספר 30 המסמל את האל סין.

איך נולד התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר איך נולד התנ"ך מנסה קנוהל להתחקות אחר מקור העם היהודי ואימוץ המונותאיזם. קנוהל מזהה את מקורות עם ישראל בקבוצת נוודים הנזכרת במקורות מצרים בשם יעקב-אל, נוודים אלו מתגוררים בחפיפה לבני קדם ומשתכנים באזור הבשן וקבוצה נוספת דרומית יותר באזור אדום.

במצבת ישראל המתארת את כיבושי פרעה מרנפתח נכתב כי הוא השמיד את ישראל בצפון, כתובת זו כנראה מתייחסת לקבוצה הצפונית של יעקב-אל שישבה בבשן. זמן קצר לאחר מכן בתחילת המאה ה-12 לפנה"ס החל רעב גדול באזור הלבנט שמגובה בעדויות היסטוריות וארכאולוגיות של זרעים וצמחים שהשתמרו.

רעב זה נמשך כחמישים שנה וגרם לקריסת ממלכות רבות כגון אוגרית, קיימות תעודות מצריות מהתקופה בה אפילו החתים שנמצאים באזור טורקיה נפגעו מהבצורת. מצריים נצלה מהרעב בזכות הדלתא של הנילוס שסיפקה מקורות מים יציבים ושדות חקלאות רבים בזכות טכנולוגיית ההשקיה המפותחת.

בתקופה זו נהרו מהגרי עבודה רבים למצרים כמו גם פולשים רבים כגון גויי הים שניסו להשתלט על מקורות המזון בכוח. באותו הזמן ירדה הקבוצה הדרומית של יעקב-אל למצרים ועבדה גם היא בעבודת כפיים כמהגרים זרים. יעקב-אל וזרים רבים אחרים כגון החיקסוס שנהרו למצרים התקרבו זה אל זה בכור היתוך וכוחם המשותף גדל מאוד. "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז כז).

מספרם הרב של הזרים החל לערער את השלטון המצרי עד שבסופו של דבר איפשרה להם להתאחד ולפתוח במרד שהונהג על ידי איזרו (חוקרים אחרים מזהים את איזרו או ישרו כשם נרדף לישראל וגם את החיקסוס ליציאת מצרים). בסופו של דבר המרד מוגר על ידי סת נ אחת והעמים הזרים גורשו ממצריים לכיוון ארץ כנען.

מבחינה תאולוגית הושפעו יעקב-אל הדרומיים מהדת המדיינית ומהאל יהו שנזכר בתעודות מצריות. יעקב-אל שהאמינו באל (ראש הפנתאון הכנעני) קיבלו על עצמם גם חלק ממנהגי יהו והתייחסו לשמות אל ויהו כשמות נרדפים לאותו האל. אחד המאפיינים הבולטים באל יהו הייתה קנאותו לאלים אחרים ולכן המדינים היו נוהגים לשבור את הצלמיות של אלים אחרים.

לפי קנוהל יהו הוא למעשה יהוה ובעל מאפיינים זהים גם במקרא. "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא" (שמות כ ד) או "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא" (שמות לד יד) כלומר בשלב זה המקרא אוסרת לעבוד אלים אחרים, מכיוון שיהוה קנאי, אך לא מכחישה את קיומם כפי שקורה בתקופות מאוחרות יותר בגלגול המונותאיסטי, כאשר האל מקבל את השליטה הבלעדית על העולם ולא קיים שום דבר מלבדו ולכן אין מקום לאלים אחרים.

מחלוקת המשיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "מחלוקת המשיח" (הוצאת דביר, 2019) מסכם קנוהל את מחקריו על תפיסת ה"משיחיות" ביהדות החל תקופת בית ראשון, דרך תקופת שיבת ציון ועד לסוף ימי בית שני. לפי גישתו של קנוהל, היחס ל"משיחיות" היה "סלע מחלוקת" בין הפרושים לבין הצדוקים.[4]

צור ארליך כותב בביקורת על הספר: ”הספר "מחלוקת המשיח" יעורר ודאי בעצמו מחלוקת עזה בקרב קוראיו. זה כוחו של פרופ' ישראל קנוהל, לא מהיום ולא מאתמול: להתסיס, לאתגר ולהפרות את המחשבה, על יסוד קריאה במקורות שהיא מצד אחד עתירת ידע ומעוגנת בהיגיון, ומצד אחר מנווטת בהכרעות דעתניות שלא תמיד הן מוכרחות המציאות. מאתגרת אפילו עצם גישתו למקרא ולתולדות ישראל ואמונתו, הכורכת יחדיו הכרה באופיים ההתפתחותי של אלו, על דרך ביקורת המקרא הגבוהה, עם הזדהות אישית ברורה ועמוקה עם עם ישראל, קורותיו ותורתו... הקורא בספר ייצא נשכר אם יקראנו כאפשרות; כלומר מתוך מודעות מתמדת לכך שתיתכנה גם פרשנויות הגיוניות אחרות לדברים”.[4]

ספרו של קנוהל - המסכם את מחקרו על המשיח

ספרים שחיבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Messiah before Jesus: The Suffering Servant of the Dead Sea Scrolls (S. Mark Taper Foundation Imprint in Jewish Studies), 2002. (תצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים"‏)
  • The Divine Symphony: The Bible's Many Voices, 2003 (תצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים"‏)
  • Messiahs and Resurrection in the Gabriel Revelation, 2009

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישראל קנוהל בוויקישיתוף

מאמרים

מכּתביו:

על יצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל קנוהל, בין אמונה לביקורת; מאמר על יחס היהדות לביקורת-מקורות של התורה, באתר "דעת"
  2. ^ ישראל קנוהל, "לשלושת ימין חאיה" - הסיפור על תחייתו של מנהיג משיחי, בחיבור בן אלפיים שנה שנחשף באחרונה, באתר הארץ, 18 באפריל 2007
  3. ^ Israel Knohl, "The Apocalyptic and Messianic Dimensions of the Gabriel Revelation in Their Historical Context", in Matthias Henze (ed.), Hazon Gabriel: New Readings of the Gabriel Revelation (Early Judaism and Its Literature 29), Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, p. 43 n. 12
  4. ^ 1 2 צור ארליך, ‏סקירת הספר, השילוח, 17, דצמבר 2019