קומדיה דל'ארטה

הקומדיה דל'ארטה (איטלקית: Commedia dell'arte) היא סוג של קומדיה, שהייתה נפוצה באיטליה בתקופת הרנסאנס במאות ה-16 וה-17, והייתה מבוססת על האטלן הרומאי. שגיאה נפוצה היא לתרגם את השם כ"קומדיית אמנות", בעוד שלמעשה, פירוש המילה arte באיטלקית של ימי הביניים ושל הרנסאנס הוא "עיסוק" או "מלאכה", כלומר, המילה האיטלקית arte אינה מקבילה למילה האנגלית art - אמנות, אלא למילה האנגלית artisanship - אֻמנות. הקומיצ'י דל'ארטה היו שחקנים מקצועיים, שעסקו בקומדיה לפרנסתם, והכינוי נועד להבחין בינם לבין שחקנים חובבים, שהיו בני מעמד גבוה ולא עשו זאת למחייתם.

את הצגות הקומדיה דל'ארטה העלו שחקנים אשר אלתרו את דבריהם במהלך ההצגה, תוך התבססות על עלילה קבועה ועל כמה דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות לכל: במרכז הקומדיה עמדו המשרתים ארלקינו ושותפתו קולומבינה הערמומית, פנטלונה העשיר והקמצן, אל דוטורה המאהב המזדקן והפטפטן, אל קפיטנו החייל שמעמיד פני אמיץ, בריגלה הנבל, פולצ'ינלה הערמומי ופדרולינו התמים שקל להונות אותו. בקומדיה זו היו משתתפים גם זוג אוהבים, ששמם היה בדרך כלל פלורינדו ואיזבלה. כל דמות אופיינה בעזרת שפת גוף ובעזרת מסכה משל עצמה. הקומדיה דל'ארטה שילבה מוטיבים שונים ומגוונים מתקופות רבות בהיסטוריה, החל ברומא העתיקה וכלה בקרנבל המסכות של ונציה.

הקומדיה דל'ארטה נחלה הצלחה כבירה במאות ה-16 וה-17, והשפיעה רבות על התיאטרון ועל מחזאים רבים, ובראשם מולייר. במאה ה-18 החלה הקומדיה דל'ארטה לקפוא על שמריה, אולם רבות מהדמויות שהופיעו בה משמשות השראה לדמויות בתסריטים ובמחזות מודרניים.

העלילות והדמויות

הקומדיה

בשלב הראשון התבססה הקומדיה על "ארבע המסכות" - שני הזקנים (הסוחר "איל מאניפיקו", שהתגלגל להיות פנטלונה והדוטורה) ושני משרתים ("זאני") - ערמומי ותככן ("הזאני הראשון") וטיפש ובטלן ("הזאני השני"). עיקר הקומדיה היה בהיפוך בין העשירים המכובדים כביכול המושמים ללעג על ידי משרתיהם וסיבוך העלילה עד אבסורד עקב מזימותיו של הזאני הראשון וחוסר-הבנתו של הזאני השני. בשלב מאוחר יותר התווספו גם דמויותיהם של האוהבים, צעיר וצעירה (זוג אחד או יותר ולעיתים גם מספר אי-זוגי). הצעירים, אשר אותם שיחקו לעיתים גם שחקנים מבוגרים שנעזרו באיפור, שיחקו ללא מסכות. העלילות התפתחו מסיפור אהבה זוגי לעלילות של משולשי אהבה, חילופי זוגות, התחפשות של נשים לגברים ולהפך וטעויות בזיהוי וכל זאת תוך כדי תעלולי המשרתים. הצעירים היו לעיתים ילדיהם של הזקנים ולעיתים זקן היה אחד ממחזריה של צעירה. צעירה יכולה להיות גם אשתו של זקן, נישואין שנותרו בלתי ממומשים עקב אין-אונותו של הזקן. ככלל, העלילה מציגה היפוך מעמדי ומגדרי שלא התקיים כלל מחוץ לבמה. עדיפות של המשרתים הערמומיים על אדוניהם הטיפשים והמושחתים, עדיפות של הצעירים מלאי האנרגיה על הזקנים הרופסים, עדיפות של האשה הצעירה על הגבר השולט בחייה (אב או בעל זקן) ועדיפות של האהבה על הממסד והנימוס המקובל.

העלילה נקטעת פעמים לרוב בסצנות שירה, ריקוד, תיאטרון בובות או להטוטנות שאינן מקדמות את העלילה אלא נועדו לבידור ומשיכת קהל בלבד. התירוץ העלילתי (אם קיים כזה) יכול להיות חגיגה עממית, מחזה-בתוך-מחזה, תהלוכה היתולית וכדומה. בנוסף, על מנת להרבות צחוק ובלבול, נכנסים ויוצאים שחקנים ב"רקע" הבמה במהלך מעמד "רציני" בין שניים או שלושה שחקנים אחרים, במהלך מרדף, דו-קרב וכדומה. העלילה רצופה בצירופי-מקרים, התחפשות אח לאחות, אציל למשרת, גילוי בני משפחה אובדים, התאהבות בלתי אפשרית שנפתרת לבסוף (למשל התאהבות של אציל צעיר בטורקיה שמתברר שהיא בת-אצולה שנחטפה בילדותה או התאהבות של אח באחותו מבלי דעת, שמתבטלת כאשר השניים מתאהבים כל אחד באהוב אחר).

הדמויות אופיינו גם על ידי מוצא סטריאוטיפי שהתבטא בעגה בה דיברו ובבדיחות מקומיות על חשבון האופי שיצא לבני המקום.

מבנה הסיפור לעיתים תכופות היה כדלקמן: ישנו זוג אוהבים הרוצה לממש את אהבתו, אך קיים לכך מחסום בדמותו של האב של אחד מבני הזוג, או בדמותה של כל דמות חזקה אחרת. האוהבים ינסו להתגבר על המחסום בעזרת תחבולות שאותן מבצעים המשרתים ארלקינו או קולומבינה, או האם של אחד מבני הזוג (גם אם האם היא שמבצעת את התחבולות, יעורבו אף המשרתים בתכנונן). הדמות המרושעת תאיים על מבצעי התחבולות ותצדד בדמות החוסמת. הסיפור ייגמר כשאותו המחסום יישבר, כלומר, כאשר הדמות החוסמת תיכנע או תצא מהתמונה, כשהדמות המרושעת תקבל את עונשה וכששני האוהבים יוכלו לממש את אהבתם.

הפסטורלה

לעיתים פחות תדירות העלו להקות הקומדיה דל'ארטה גם מחזות מסוג הפסטורלה. בעוד שהקומדיה מתרחשת בחלל עירוני מובהק, הפסטורלה מתרחשת מחוץ לעיר. בני אדם (עירוניים או בני דמותם הכפריים של גיבורי הקומדיה) נקלעים או מגיעים למקום כגון יער, חורשה, הר, אחו, אי בודד או מקום ליד מערה. שם הם נתקלים בנימפות, סאטירים, רוחות טובות ורעות ויצורים שונים (מן המיתולוגיה הרומאית בעיקר). חלק מהיצורים העל-טבעיים מסייעים לאוהבים וחלקם שמים להם מכשול או משטים בהם - עד הסוף הטוב. פעמים רבות מתרחש חלק ניכר של העלילה בלילה, לאור לפידים וירח.

הסצנריו

הסצנריו היה תקציר מחזה ששימש כבסיס לאלתור. קובץ הסצנרי הראשון שראה אור בדפוס ההוא הקובץ Il Teatro delle Favole Rappresentative ("הצגות תיאטרון הסיפורים"), שפורסם לראשונה ב-1611 על ידי השחקן, המחזאי ומנהל הלהקה פלמיניו סקאלה.

הקובץ מחולק לחמישים "ימים" (כמו הדקאמרון של בוקאצ'ו) כאשר כל "יום" הוא תקציר מחזה. כל סצנריו כולל פתיחה ובה ארגומנט - תקציר עלילת המחזה והאירועים שקדמו לראשית ההצגה, רשימת שחקנים ורשימת אביזרים נחוצים. לאחר הפתיחה מתואר המחזה, שכולל שלוש מערכות וכל אחת מהן מחולקת לתמונות. בכל תמונה נרשמו כניסות ויציאות של שחקנים ובסיס טקסטואלי, ששימש להרחבה ואלתור חופשי על ידי השחקנים. כן ניתן נספח ובו מונולוגים לשימוש, רשימת פתגמים ובדיחות, קללות והעלבות ודברי שבח וחיזור. מתוך חמישים המחזות אחד מוגדר כטרגדיה, תשעה כפסטורלה והשאר - קומדיות.

עיצוב במה, תפאורה ואמצעים אמנותיים

התיאטרון יכול היה להציג באותה עת הן בכיכר העיר על גבי במה מאולתרת והן באולם ייעודי בביתו של אציל. כך שעיצוב הבמה היה מודולרי. העיצוב הסטנדרטי של קומדיה היה רחוב או כיכר עיר, כאשר משני צדדי הרחוב לפחות שני בתים אליהם ניתן להיכנס ולצאת. הבתים צוידו בפתחים (דלת, חלון, מרפסת) שאיפשרו תנועה ומבט פנימה. לא ניתן היה לצפות לתוך הבית אך היה ניתן לשמוע קולות מתוכם. הבתים ייצגו את בתיהם של שני הזקנים. הפעילות התרחשה בחוץ, ברחוב. ברחוב פעלו האדונים, המשרתים והמשרתות. עם זאת, גבירה כבודה נשארה בביתה והתקשורת שלה עם הנעשה בחוץ הייתה או מבעד לחלון או למרפסת או כאשר התחפשה לנער או למשרתת. מחיצות או וילונות היו נפוצים מאוד ואיפשרו האזנה בסתר למתרחש.

תפאורת פסטורלה דימתה חלל חוץ הכולל יער או חורשה, הר, אחו או פתח-מערה.

המסכות

המסכות בקומדיה דל'ארטה היו שונות מן המסכות שבהן השתמשו בתיאטרון ביוון העתיקה: בעוד שהמסיכות שבהן השתמשו ביוון, כיסו את כל פני השחקן, בקומדיה דל'ארטה השתמשו בחצאי מסיכות, שכיסו רק את אפו, עיניו ואת חלק מלחייו של השחקן. במסיכות הקומדיה דל'ארטה נוקבו חורים לעיניים, ואזור פיו של השחקן נשאר לא מכוסה. שינוי זה תרם לשיפור הדיקציה של השחקן. יתרון נוסף לחלקיותן של המסכות בקומדיה דל'ארטה, היה ה'נייטרליות' שלהן: המסכות לא ייצגו מצב רוח מוגדר ונתנו לשחקן חירות מסוימת 'לעבוד' על הדמות כראות עיניו.

הדמויות העיקריות

	שם	תיאור ותכונות	תלבושת, מסכה ואביזרים	מוצא סטריאוטיפי	הערות
הזקנים
	פנטלונה	סוחר זקן, קמצן, חשדן. לרוב אביהם של אחד האוהבים. לשעבר בעל מעמד מכובד. פעמים רבות חושק בצעירה.	בגדים אדומים הדוקים, ארנק תפוח על חלציו, הולך כפוף. מסכת חצי-פנים בעלת אף כפוף. זקן מחודד.	ונציה	התפתח מדמות "איל מניפיקו" של הצגות הקרנבל
	איל דוטורה	מלומד, פילוסוף, לעיתים רופא לא-יוצלח. פטפטן, נושא מונולוגים ארוכים חסרי פשר. גרגרן ואלכוהוליסט.	גלימה שחורה עם תוספת כריות לכרס עצומה, מסכה מינימליסטית, לחיים אדומות ותפוחות.	בולוניה, ספציפית אוניברסיטת בולוניה	הדמות נולדה ככל הנראה ממחזות-לעג של סטודנטים על מוריהם
הצעירים
	האוהבת	צעירה ויפה ממעמד גבוה, כמעט תמיד בתו של אחד הזקנים או אשתו הצעירה. אגוצנטרית. מיטיבה לרקוד ולשיר.	בגדים אופנתיים ומחמיאים, אביזרים כגון כפפה, מטפחת, מניפה או מראה.	טוסקנה (גם אם היא בתו של פנטלונה או הדוטורה).	יכולות להיות מספר דמויות בתפקיד דומה. פעמים רבות, בפרט אצל פלמיניו סקאלה, נקראת האהובה הראשית איזבלה על שם איזבלה אנדריני.
	האוהב	צעיר ממעמד גבוה, יכול להיות בנו של אחד הזקנים, או סטודנט או חייל. נע בגמישות.	בגדים יקרים דמויי-מדים או תלבושת סטודנט. נושא ספר-שירה או פרח.	טוסקנה (גם אם הוא בנו של פנטלונה או הדוטורה).	יכולות להיות מספר דמויות בתפקיד דומה, עם אפיונים שונים (שחצן וגנדרן, תמים וטיפשי וכו').
	איל קפיטאנו	חייל רברבן, שקרן, פחדן, גוזמן. מספר עלילות גבורה אך חושש מעימות מעשי. תאב בצע. אם הוא מחזר זה רק בשביל ריגוש מיני. יכול לחזר גם אחר המשרתת.	מדים בעיצוב צעקני. חובש כובע בעל נוצה ונושא חרב גדולה. בעל שפם.	שכיר חרב נפוליטאני, סיציליאני או ספרדי.	פיתוח של החייל הרברבן של פלאוטוס. יכול להיות אחד מקרב האוהבים או להתגלות כבן אובד.
המשרתים (ה"זאני")
	ארלקינו	דמות "המשרת הטיפש". שוטה קלאסי, שמתוך חוסר הבנה והתנסחות קלוקלת מגיע לתובנות מבריקות וחתרניות. חוסר ההבנה שלו את הוראותיו של אדונו מביא להנעת סיטואציות קומיות. ליצן פיזי, שמעורר לצחוק בגלל גמלוניות כביכול, אך למעשה הוא להטוטן. לעיתים עורך תעלולים ומעשי קונדס בלתי מזיקים.	חליפת טלאים מרובי צבעים (לרוב מעוינים ירוק-אדום), כובע עם זנב-ארנבת, מסכה שחורה (רמז למקור שטני), נושא מקל (מכאן הביטוי סלפסטיק לליצנות גופנית).	העיר התחתית של ברגמו.	פיתוח של "הזאני השני". מקורותיו כוללים גם זדוניות שנעלמה מדמותו לטובת חוסר-הבנה של מעשיו. פעמים רבות מופיע כמשרתו של הקאפיטנו.
	בריגלה	דמות "המשרת הערמומי". מתוחכם, עני, פעמים רבות מרושע. זומם מזימות נגד אדונו ונגד האוהבים. מוזיקאי, פעמים רבות נגן גיטרה.	בגד לבן תפור בגסות ("שק") וכומתה לבנה חסרת צורה. נושא פגיון. בעל זקן, שפם ושיער שחור. ללא מסכה או עם מסכה בצבע ירוק-כהה.	העיר העילית של ברגמו.	פיתוח של "הזאני הראשון".
	סקפינו / מצטינו	משרת נבון, תככן וחתרני, אך לא מרושע. זמר, רקדן ומוזיקאי. ליצן ולהטוטן. בן דמותו הנבון של ארלקינו.	מופעים רבים ושונים, כמעט תמיד עם כלי נגינה (גיטה, לאוטה, מנדולינה וכדומה).		פיתוח של "הזאני הראשון".
	פדרולינו / פיירו	משרת עני, תמים וטוב. מסייע לאוהבים ומאוהב בעצמו במשרתת קולומבינה. התפתח במיוחד לדמות של "ליצן עצוב". מתפקד פעמים רבות כפנטומימאי.	בגד לבן גדול ממידותיו עם כפתורים גדולים. מגבעת לבנה ופנים עם מסכה לבנה או מולבנים בקמח.		פיתוח של "הזאני השני". התפתח בעיקר בצרפת.
	קולומבינה	משרתת או בת-לוויה של אצילה. צעירה מושכת, טובת לב, משתתפת במזימות המשרתים אך הרבה יותר נבונה ואחראית מהם. חברתו של ארלקינו, מחוזרת על ידי הזקנים, הקאפיצנו ומשרתים אחרים.	שמלה בצבעיו של אדונה, עם קשת-שיער. ללא מסכה. לעיתים עם סינר.
	אומנת / משרתת מבוגרת	משרתת מבוגרת, מבשלת או אומנת יכולה גם להופיע כפונדקית. לעיתים מגולמת על ידי גבר. בעלת חכמה וניסיון חיים, ישירה ובוטה, פעילה, בעלת יכולת לפתור תסבוכות. פעמים רבות נושאת את הפרולוג בראשית ההצגה ומתפקדת כמספרת המוסרת את המתרחש מחוץ לבמה.	בגדי עבודה, עם סינר.	כל מקום במרחב העירוני, אך דיבור במשלב שפה נמוך והמוני.	בצרפת הועדף גילום הדמות על ידי שחקנית צעירה ומושכת.
	סקרמוש	בן לוויה של האוהב הצעיר, בורגני זעיר או פונדקי. משלב מאפיינים של המשרת והקפיטנו, חם מזג. דמות נבל שזוכה למכותיו של ארלקינו.	בגד ספרדי שחור, זקנקן ושפם. המאפיין הבולט ביותר הוא צווארון ספרדי לבן גדול שזכה אף הוא לכינוי "סקרמוש". ללא מסכה ועם פנים מפודרות.
	פולצ'ינלה	משרת ערמומי, תככן, לעיתים מרושע. ציניקן, שנון ואירוני. לא ברור אם מדובר בטיפש המתחזה לחכם או להפך. ליצן פיזי, מרבה להתקוטט, בייחוד עם ארלקינו.	גיבן ובעל כרס, לובש או בגד זאני לבן ורפוי, או חליפת פסים צבעוניים. נושא חרב עץ בחגורתו. כובעו חרוטי עם שוליים דקים או ללא שוליים כלל. פעמים רבות מנגן גיטרה.	נאפולי	הפך מדמות משרת לדמות הליצן המרכזי.
זרים
	הטורקי / הטורקיה	הטורקי - יורד ים, סוחר או עבד לא-אירופאי. הטורקיה - משרתת, קורטיזנה, מגדת עתידות, מופיעה במחזה-בתוך-מחזה. דמויות חיוביות ומשעשעות בדרך כלל. פעמים רבות נטבלים לנצרות כחלק מהפתרון או מתגלים כנוצרים אובדים שנחטפו או אבדו בים בילדותם.	שלל תלבושות "מזרחיות", צבעוניות, מכנסי שרוואל, מצנפות אדומות, תכשיטים בולטים.	"הלבנט", צפון אפריקה ("אלג'יר"), הבלקן העות'מאני.

לקריאה נוספת

יעקב משען מונטיפיורי, הקומדיה דל'ארטה - מארלקינו עד ימינו, תרגם גאיו שילוני, מוסד ביאליק, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
דן אוריין, לאה גילולה, קומדיה : מאריסטופנס עד סיינפלד, האוניברסיטה הפתוחה, 2018-2017. (הספר בקטלוג ULI)
אהובה בלקין, מקרנבל לתיאטרון, תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה, הוצאת מאגנס, 2021.^[1] (הספר בקטלוג ULI)

Natalie Crohn Schmitt, Befriending the Commedia dell’Arte of Flaminio Scala: The Comic Scenarios, University of Toronto Press, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
Emily Wilbourne, Seventeenth-Century Opera and the Sound of the Commedia dell'Arte, University of Chicago Press, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
Olga Simonova-Partan, Vagabonding Masks: the Italian Commedia dell'Arte in the Russian Artistic Imagination, Academic Studies Press, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
M.A. Katritzky, The Art of Commedia: a Study in the Commedia dell'Arte, 1560-1620, Rodopi, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
Christopher B. Balme, Piermario Vescovo, Daniele Vianello (eds.), Commedia dell'Arte in Context, Cambridge University Press, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
John Rudlin, Commedia dell'Arte: an Actor's Handbook, Routledge, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
Pierre-Louis Duchartre, The Italian Comedy: the Improvisation, Scenarios, Lives, Attributes, Portraits, and Masks of the Illustrious Characters of the Commedia dell'Arte, Dover, 1966. (הספר בקטלוג ULI)
Robert Henke, Performance and Literature in the Commedia dell'Arte, Cambridge University Press, 2002. (הספר בקטלוג ULI)
Philip G. Hill, Commedia dell'Arte Performance: Contents and Context, University of Alabama Press, 1993. (הספר בקטלוג ULI)
Anne MacNeil, Music and Women of the Commedia dell'Arte in the Late Sixteenth Century, Oxford University Press, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
Martin Green, The Triumph of Pierrot: the Commedia dell'Arte and the Modern Imagination, Macmillan, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
Rosalind Kerr, The Rise of the Diva on the Sixteenth-Century Commedia dell'Arte Stage, University of Toronto Press, 2014. (הספר בקטלוג ULI)