ים המלח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: טעויות עובדתיות, סגנון לא אנציקלופדי, פירוט יתר, מסקנות שאינן נובעות ממחקר מדעי. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ים המלח
ים המלח, מבט ממערב
מיקום	גבול ישראל-ירדן בערבה
סוג	ימת שבר
שטח	650 קמ"ר
אורך מרבי	67 ק"מ
רוחב מרבי	18 ק"מ
עומק ממוצע	120 מטרים
עומק מרבי	380 מטרים
נפח	147 קמ"ק
מליחות	33.7%
אורך קו החוף	135 ק"מ
גובה	420- מטרים מעל פני הים
נהר מזין	הירדן, נחל ארנון, נחל יבוק
אגן ניקוז	40,650 קמ"ר
מדינות באגן הניקוז	ישראל, ירדן
קואורדינטות	31°15′0″N 35°30′0″E
ים המלח

ים המלח הוא ימה מלוחה חסרת מוצא, הנמצאת בתחום השבר הסורי אפריקני על גבול ישראל-ירדן. חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם. מקווה מים זה הוא השני במליחותו בעולם, אחרי אגם אסאל בג'יבוטי. לשם השוואה, ריכוז המלח בים המלח הוא 33.7%, לעומת ריכוז המלח בים התיכון שהוא 3.5% עד 3.9%.

לים המלח חשיבות כלכלית רבה. המלחים הרבים המומסים במימיו משמשים בתעשייה הכימית, בין היתר להפקת היסודות אשלגן, ברום ומגנזיום. ב2009 עלה ים המלח לשלב האחרון בהתמודדות על היכללותו בשבעת פלאי תבל החדשים[1].

תוכן עניינים 1 גאוגרפיה של ים המלח 2 היווצרות ים המלח 3 שינויי מפלס הים ושטחו 4 חקר ים המלח 5 זאולוגיה 6 תיירות 7 אזכורים במקורות 8 גנים ושמורות לחופי ים המלח 9 נחלים המתנקזים אל ים המלח 10 ראו גם 11 לקריאה נוספת 12 קישורים חיצוניים 13 הערות שוליים

[עריכה] גאוגרפיה של ים המלח

ים המלח נמצא בשולי מדבר יהודה, בין ישראל לירדן. חופו המערבי בשליטת ישראל וחופו המזרחי בשליטת ירדן. חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם (ישנן נקודות נמוכות יותר מתחת למים או מתחת לפני הקרח). ב-2008 היה גובה פני המים כ-421 מטר מתחת לגובה פני הים ‏‏^[1].

בשנת 2002 היה שטח ים המלח 650 קמ"ר ‏‏‏‏^[2]. אורכו של ים המלח הוא 67 ק"מ (אורך האגן הצפוני - 51 ק"מ), רוחבו עד 18 ק"מ, ועומקו המרבי בערך 380 מטר (כ-800 מטר מתחת פני הים). בשל התייבשות הימה, יורד מפלסו של ים המלח בעקביות. לשם השוואה, לפי מפה טופוגרפית של ממשלת המנדט הבריטי משנת 1930 שטח ים המלח היה 1,038 קמ"ר, אורך הים 76 - 78 ק"מ ורוחבו 17.5 קמ"ר הוא חדר קילומטרים אחדים מדרום להר סדום‏‏^[3].

בקע ים המלח תחום משני צדיו על ידי מצוקים גבוהים, מבותרים על ידי קניונים עמוקים, שבהם זורמים מי הגשמים לימה. תופעה זו בולטת בקרבת ים המלח עקב הפרשי הגבהים הרבה בחתך אופקי הצר יחסית, בין קרקעית הים - כ-700 מטר מתחת לפני הים, ובין ההרים הסמוכים שגובהם עולה על 1,200 מטר.

האגן הצפוני מופה בראשית המאה ה-20 על ידי ויליאם פרנסיס לינץ', קצין ימייה אמריקאי, שמצא כי קרקעית הימה שטוחה. האגן הוא בעל דפנות תלולות. לעומת זאת קרקעית האגן הדרומי, עד לייבושה, הייתה בעומק של 5 מטר בלבד. במיפוי שנערך בעזרת מד-תהודה זוהתה במדרונות הדרומיים של האגן מערכת ניקוז מסועפת ותלולה, שנוצרה כנראה על ידי תהליכי ביתור אטמוספיריים, שייתכנו רק אם בעבר התאדו מי הים לחלוטין בשלב מסוים. ^[4]

בין האגן הצפוני לבין האגן הדרומי מצוי חצי אי המכונה לשון ים המלח. חלקו הצפוני נקרא כף קוסטיגן על שם החוקר האירי כריסטופר קוסטיגן אשר חקר את הימה בשנת 1835 וחלקו הדרומי כף מולינה על שם קצין ימייה בריטי, תומאס הווארד מולינה, שחקר את האזור בשנת 1847.

[עריכה] היווצרות ים המלח

ים המלח הוא ימה מלוחה וסגורה, הנמצאת בבקעת הירדן, בקע גאולוגי במרכז השבר הסורי אפריקני. הימה היא שריד קטן לימה גדולה בהרבה שהתקיימה במקום בעבר - ימת הלשון. היווצרות בקע ים המלח קשורה לפעילות טקטונית שהתבטאה ברעידות אדמה. קטעים מסוימים בקרקעית הבקע, בים המלח ובים כנרת, עדיין בתהליך שקיעה, כתוצאה מהפעילות הטקטונית המתמשכת.

הגאולוג יהודה ליאו פיקרד העלה בשנת 1943 תאוריה לגבי התהוות הימה. עיקר התהווּ‏תה של בקעת הירדן הייתה בעידן הקנוזואיקון, בין השלישון לבין הרביעון - מלפני 65 מיליוני שנים עד לפני 1.75 מיליוני שנים. בתחילה היה במקומה של בקעת הירדן עמק רחב ושטוח, שנוצר לאחר התרוממות הרי ארץ ישראל. העמק היה גבוה ממפלס הים התיכון והיה מלא מים מתוקים. בתקופת המעבר בין "השלישון" וה"רביעון", לפני כמיליון שנה, הייתה פעילות טקטונית רבה על פני כדור הארץ וכך נוצרו שקעים מאורכים. הופעתם בישראל החלה במיוקן, נמשכה בפליאוקן והסתיימה בפליסטוקן.

בקעת הירדן נוצרה בתקופות אלה והיא פרי סחיפה של זרמי מים כבדים ועצומים משך מאות אלפי שנים. הבקעה הייתה במקור עמוקה יותר אך התמלאה בסחף. תקופת הפליסטוקן הצטיינה בגשמים מרובים אך האקלים לא היה יציב: מבחינים בתקופות גשומות ובתקופות שחונות. בפליסטוקן התחתון יצרו המים שירדו משני עברי בקעת הירדן ימה מתוקה מבקעת בית שאן ועד לשון ים המלח. כך השתכבו 30 עד 40 מטר של אבן חול, קונגלומרטים של אבני גיר וטרה רוסה. במעבר בין הפליסטוקן התחתון לפליסטוקן התיכון התחדשו התנועות הטקטוניות: הרי ארץ ישראל המשיכו להתרומם ובקעת הירדן - לשקוע. באותה תקופה הופיעו שפכי לבה בין אגם החולה לבין ים כנרת. כך נוצר בית הקיבול שהיה לחלקו הצפוני של ים המלח. בתקופה זו, שהייתה בראשיתה גשומה, התהווה אקלים יבשתי וכמויות עצומות ממי השיטפונות התאדו. כך הושקעו החומרים המלוחים שייצרו את "גבעות חוואר הלשון". בסוף הפליסטוקן התיכון התפשטו "משקעי הלשון" עד לרגלי ההרים, במקביל להיווצרות ימת הלשון מהכנרת בצפון ועד אזור חצבה בדרום. עובי המשקעים הגיע בצפון ים המלח ל-150 מטר ובצפון בקעת הירדן ל-50 מטר, לכן כבר בראשית התקופה היה דרום בקעת הירדן נמוך מצפונה. היום גובה שכבות אלה הוא עד 200 מטר מעל פני ים המלח. בסוף הפליסטוקן התיכון או תחילת הפליסטוקן העליון התמעטו הגשמים וימת הלשון התפצלה לשלוש: אגם החולה, ים כנרת וים המלח. נפח ים המלח, שהוא השריד העיקרי מימת הלשון, הוא כרבע מנפח האגם הקדום. אגם הלשון, שהגיע לשיאו (כ-180 מטר מתחת למפלס האוקיינוס) לפני 25,000 שנה, הצטמק סופית לפני 15,000 - 17,000 שנה. עקבות הצטמצמות הימות ניכרות היטב במדרגות ההרים היורדים אל הימות, המעידות על המפלסים השונים של פני ימת הלשון בתקופות השונות. יש סימנים לכך כי באחת מתקופות היובש, התנדף ים המלח כמעט עד לקרקעיתו ומפלסו היה לפחות 700 מטר מתחת למפלס האוקיינוס.^[5].

שלוש המדרגות העיקריות כפי שהגדיר אותן פיקרד^[3]:

1. מדרגה עליונה, בגובה 180 - 190 מטר מעל פני ים המלח ‏‏‏‏^[6].‏ אפשר להבחין בה מיריחו עד ים כנרת.
2. מדרגה בינונית, בגובה 60 - 80 מטר מעל פני ים המלח.
3. בין המדרגה הבינונית לתחתונה אפשר להבחין בעוד 4 - 6 מדרגות ביניים מפותחות.

במדרונות התלולים שמשני צידי האגם נמנו כשלושים מדרגות נוף (טרסות) אופקיות המתחילות במפלס הנוכחי ונמשכות עד יותר מ-200 מטר מעליו. זאת בנוסף לסדרות עבות של חצץ וכן של משקעים אגמיים דקי-גרגיר הממלאים את הקניונים משני צידי הבקע כמעט עד לגובהן של מדרגות החוף^{[דרוש מקור] [4]}.

אילו היו תנאי האקלים של הפליסטוקן התיכון נשמרים, היה ים המלח מתכווץ לחלקו הדרומי. ואכן הייתה תקופה שבה ימת הלשון התקיימה רק באגן הדרומי של ים המלח, והיה בה אגם עצמאי רדוד שניזון ממי שיטפונות. עודפי המים זרמו דרך מצר הלשון אל האגן הצפוני ואילו בקיץ, מתוך המים שנוצרו באגן הדרומי, שקעו מלח בישול ומלחים נוספים ^[5]. במרוצת הזמן התמלא ים המלח במים, עד עומק של כ-400 מטר, ושקע כולו כ-800 מטר מתחת לפני הים. גורמים טקטוניים מנעו את ייבוש חלקו הצפוני של ים המלח בתקופות שבין התייבשות הימה הפליסטוקנית להתהוות הירדן.

[עריכה] שינויי מפלס הים ושטחו

לפי סקר גאולוגי היה האגן הדרומי יבש מהמחצית השנייה של האלף השלישי לפנה"ס ועד לפני 1,200 שנה. עדויות היסטוריות מצביעות על כך כי מתקופת המקרא עד לכיבוש הערבי היה אגן ים המלח הדרומי יבש והדרך למואב חצתה אותו מול ה"לשון".^{[דרוש מקור][5]}

בתקופה הרומית-הביזנטית עלה מפלס ים המלח בכ-70 מטר, ובמשך רוב התקופה היה גבוה בכ-40 מטר מגובהו כיום, והלשון הייתה מכוסה מים ‏‏^[7].

באופן טבעי, מלבד התלות במי נהר הירדן תלוי מפלס הים בכמות המשקעים. אומדנים של מפלס ים המלח מאז המאה ה-12, שעשתה ההידרולוגית צפורה קליין מהמכון ההידרולוגי, וכן מספר מחקרים שביצע חוקר המערות עמוס פרומקין במערות הר סדום, מראים כי בשנים גשומות וקרות יותר היה גם מפלס ים המלח גבוה יותר. לאורך מאות שנים עלה וירד מפלס הים לסירוגין עד 20 מטר.‏‏^[8] קליין, שחקרה את שינויי מפלס ים המלח דרך למידת היחס בין המשקעים לבין ממצאים ארכאולוגיים, הסיקה כי מפלס ים המלח היה גבוה בתקופה הרומאית בכ-70 מטר בהשוואה למפלס הנוכחי או לקדום יותר. והגיע עד 330 מטר מתחת לפני הים התיכון.^[9].

עדות אפשרית נוספת להיות מפלס ים המלח בתקופה הרומית-ביזנטית גבוה יותר ממפלסו כיום היא מפת מידבא, שבה מצוירת הימה ללא ה"לשון". לפי מפלס ים המלח המשוער, בזמן חיבור המפה (המאה ה-6 - המאה ה-7) אכן הייתה עונה גשומה. ‏‏^[10]

כיום אין מגיעים אל ים המלח מספיק מים לאזן את המים המתאדים, ולכן יורד מפלס מי הים בהתמדה. מאז 1930 נמצא מפלס המים של ים המלח במעקב, ועד שנת 1997 ירד ביותר מ-21 מ'. בשנים האחרונות יורד מפלס מי הים בממוצע במטר אחד בכל שנה, דבר הגורם להופעת בולענים בקרבת החוף.

מאז ראשית המאה העשרים ירד מפלס ים המלח ביותר מ-26 מטר, מהם 20 מטר מאז שנות ה-70. הדבר גרם לשטח פני ים המלח להצטמצם במשך המאה ה-20 מ-930 קילומטר רבוע לכ-650 קמ"ר. ירידת המפלס נגרמת מהתאיידות טבעית ומשימוש מוגבר במי הירדן ומשימוש תעשייתי במי ים המלח. הגירעון השנתי במאזן המים של ים המלח הוא ההפרש בין נפח המים הנכנסים לימה - 400 מיליון מטר מעוקב בשנה, לנפח המים המתאדים - 1,050 מיליון מ"ק בשנה, כלומר 650 מיליון מ"ק בשנה. הגירעון מחריף עם הזמן: קצב ירידת המפלס הוכפל מכחצי מטר לשנה (בין 1977 ל-1997) ליותר ממטר בשנה בין 1997 ל-2002. ‏‏^[2]‏

ב-1977 גרם תהליך הייבוש לחציית ים המלח לשניים באזור "הלשון", שם נחשפה קרקעית מצר לינץ', המפריד בין האגן הצפוני לאגן הדרומי, שהיה אזור רדוד יחסית. עקב כך נאלצה ישראל לחצוב תעלה באזור היבש של מצר לינץ', להולכת מים מהאגן הצפוני לדרומי. האגן הדרומי הישראלי הוסדר כולו ב"בריכות" גדולות כדי לשמור על קיומו, בעוד שהאגן הדרומי הטבעי הירדני התייבש לגמרי. בשנת 1984 בנתה ירדן את מפעלי כריית המלח שלה, סגרה אף היא את האגן הדרומי שבשטחה בבריכות, וחצבה תעלה לאורך החוף המערבי לשעבר של "הלשון".

כדי לטפל בתופעת ייבוש הים תוכננה "תעלת הים האדום-ים המלח" - שיתוף פעולה ישראלי-ירדני לכריית תעלה מים סוף אל ים המלח. תעלת הימים, תוכנית קודמת של כריית תעלה מהים התיכון אל ים המלח, נגנזה זה מכבר בשל בעיות שונות במימושה, אך ב-2007 הוחלט לבחון אותה בשנית. בין הבעיות הרבות בפרויקט תעלת הימים עומדת סוגיה אקולוגית: החשש שעירוב מי הים התיכון או מי ים סוף במי ים המלח ייצור תמיסת סיד בריכוז שעלול לסכן את המאזן האקולוגי בים המלח.

[עריכה] חקר ים המלח

מספר עדויות אודות ים המלח שרדו מהעת העתיקה. הגאוגרף היווני סטראבון הזכיר את ים המלח ואת איי הביטומן שבו. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב בשנת 50 לפני הספירה כי "ים המלח הוא ים גדול אשר יש ממנו הכנסה" וכי יש מסחר ער באספלט, בין היתר לצורכי חניטה במצרים. גם יוסף בן מתתיהו מכנה את הים "אגם האספלט". ‏‏^[11] הגאוגרף המוסלמי אל-מסעודי תיאר במאה ה-10 אבנים היוצאות ממי הים ואשר משמשות לטיפול בכאבי כליות.

בעת החדשה החל חקר הים במאה ה-18. האנליזה הכימית הראשונה של מים מים המלח מיוחסת לאנטואן לבואזיה, ב-1772.‏‏^[12] הנוסע הראשון שערך תצפיות מדעיות על ים המלח היה הנוסע הגרמני אולריך יאספר זצן (Ulrich Jasper Seetzen) ששהה באזור בין 1806 ל-1807 והיה הראשון שידוע עליו כי הקיף את ים המלח. זטצן ציין כי יש מעבר יבשתי ליד הלשון וכי משני צידי הימה נמצאים "גלי אבנים" המסייעים לחוצים את ים המלח. הוא היה הראשון שצייר את מפת הימה ואיתר את מצדה. ב-1818 הקיפו את הים גם שני נוסעים אנגלים: אירבי ומנגלס (C. I. Irby & J. Mangles) את דרום ים המלח ואימתו את קיום המעבר היבשתי בין ה"לשון" ובין החוף המערבי של הימה.

ביולי 1835 הגיע לים המלח כריסטופר קוסטיגן, אירי בן ה-25, בסירה קטנה מים כנרת דרך הירדן [2]. הוא ביצע מדידות של אזור "הלשון" אך סבל ממחסור במים ומת מסבלות האקלים. מאוחר יותר קרא החוקר לינץ' את הכף הצפונית של הלשון על שמו: "כף קוסטיגן".

ב-1847 עבר גם תומאס הווארד מולינה, קצין הצי המלכותי הבריטי, את הדרך מן הכנרת לים המלח בסירה. אף הוא חלה באזור ים המלח, נלקח במסע לביירות ומת שם. על שמו קרא לינץ' את קצהו הדרומי של חצי אי הלשון "כף מולינה". שנה לאחר מכן, ב-1848, יצאה משלחת של הצי האמריקאי למפות את האזור. המשלחת, בת 14 חברים בראשות לויטננט קומנדר ויליאם פרנסיס לינץ', ערכה סקר מקיף ומיפוי מדויק של קרקעית ים המלח. את רשמיו מהמסע פרסם לינץ' בספר "מסע מחקר אל הירדן וים המלח".

ב-1863 וב-1864 ערך הנוסע הבריטי הנרי בייקר טריסטרם מסעות סביב לים המלח ותיעד בצורה מפורטת את החי והצומח באזור. ב-1864 חקרה את אזור ים המלח משלחת צרפתית בראשות ארכאולוג חובב, הדוכס דה לינס (Honoré Théodoric d'Albert de Luynes). מלבדו כללה המשלחת גם מומחים לגאולוגיה ולמדידה ואספה חומר רב, אך מסיבות שונות נדחה פרסום החומר שנאסף במסע עד כעשור לאחר שוב המשלחת. חבר המשלחת, L. Vignes, קבע את גובהו של ים המלח, 392 מטר מתחת פני הים, מדידה שנשארה תקפה עד שהחל מפלס ים המלח לרדת.

בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 עסקו משלחות מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל במדידות באזור ים המלח. תחילה היה זה צ'ארלס וורן ב-1865 שערך סקר של בקעת הירדן. קלוד קונדר (Claude R. Conder), קצין בריטי, ערך ב-1873 מדידות באזור הצפוני מערבי של ים המלח וב-1882 - מדידות בחלק הצפון מזרחי. ב-1884 וב-1885 ערכו הגאולוג אדוארד האל (Edward Hull) והוריישו קיצ'נר, אז רב סרן, מדידות נוספות. האל סבר כי בקעת הירדן והערבה הן תוצאה של פעילות געשית בתקופת המיוקן, שבה הציפו מי האוקיינוסים את השקע, ורק מיליוני שנים מאוחר יותר נותק הקשר וים המלח נותק מהים.

בסוף המאה ה-19 הזמין הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני את הגאולוג הגרמני מקס בלנקנהורן (Max Blanckenhorn) לחקור את האזור כדי לתרום לפיתוחו. בין 1894 ל-1908 ערך בלנקנהורן מספר מסעי מחקר ובין עוזריו היו אהרון אהרונסון וישראל אהרוני. את בלנקנהורן עניינו גם אפשרויות הניצול הכלכלי של אוצרות הטבע באזור ים המלח. הוא גילה מרבצי פוספטים בצד המזרחי של ים המלח, אך השלטון העות'מאני מסר את הזיכיון לכרייה לחברת מסילת הברזל החיג'אזית.

בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 עסק פרופסור דב אשבל בחקירת אקלים ים המלח וחידש את מדידות גובה פני הים, שאותן החלו החוקרים הבריטים מהקרן לחקר ארץ ישראל.

ב-1958 בוצעו סקרים הנדסיים נרחבים ביוזמתם של מנהל מפעלי ים המלח דאז, מרדכי מקלף, והמדען מ. כהנר. על פי סקרים אלו נקבעו מגמות הפיתוח העסקי של המפעלים. בין 1959 ל-1961 כתבו דוד ניב וק. א. אמרי (Kenneth O. Emery) מחקר מקיף על הימה שהביא להכרה יסודית של התהליכים הפועלים בו.

[עריכה] זאולוגיה

אזור ים המלח וסביבתו הם בית גידול לצמחים ובעלי חיים ייחודיים המסוגלים לשאת את התנאים הקשים באזור: הטמפרטורות הגבוהות, המחסור במים מתוקים והצריבה שגורמים מי הים כשהם באים במגע עם עורם של בעלי חיים. בקרבת הימה נמצאות שתי שמורות טבע: שמורת עין גדי ועין פשחה, שבהן ניתן לראות את הסתגלות החי והצומח לאקלים במקום.

[עריכה] תיירות

בים המלח קיימת תיירות נופש ומרפא המתבססת על סגולות המרפא של מעיינות חמים ומאגרי בוץ ומי-ים חמים, עשירים במינרלים. משקלם הסגולי הגבוה של המים מאפשר לאנשים לצוף בים בנקל, תכונה שהופכת את הרחצה בים לאטרקציה לתיירים. באזור ים המלח אחד עשר בתי מלון, רובם בחופו הדרומי. מרכזי נופש נוספים נמצאים ביישובים הסמוכים - קיבוץ עין גדי וקלי"ה.

[עריכה] אזכורים במקורות

ים המלח נזכר במקרא ובמקורות היסטוריים שנוסעים וחוקרים ניסו למצוא להם עקבות במשך מאות בשנים. "ים המלח" נזכר בתנ"ך (ספר בראשית י"ד, ג') ומכונה גם "עֵמֶק הַשִׂדִים" (מלשון שיד או סיד, בהוראת זפת או חימר) וכן "ים הערבה" (ספר יהושע פרק ג' ופרק י"ב), ובעקבות מקורות חיצוניים גם "ים המוות" (משום שדגים אינם יכולים לחיות בו). שם נוסף של ים המלח במקרא הוא הים הקדמוני, מלשון "קדם" (מזרח), מפני שהוא נמצא במזרחה של הארץ (זכריה י"ד, ח'). חזון אחרית הימים מנבא כי נחל שיצא מבית המקדש, יביא לים המלח רפואה, והדגה בו תשגשג.

[עריכה] גנים ושמורות לחופי ים המלח

• גן לאומי עין גדי
• גן לאומי קומראן
• גן לאומי מצדה
• שמורת טבע עינות צוקים (עין פשחה)
• שמורת הטבע הירדנית מוג'יב

[עריכה] נחלים המתנקזים אל ים המלח

נהר הירדן נחל סמר נחל אוג נחל בוקק נחל דוד נחל דרגה נחל הערבה נחל זוהר נחל חבר נחל חימר נחל חצצון נחל יעלים נחל משמר

נחל צין נחל ערוגות נחל פרצים נחל צאלים נחל קדם נחל קומראן נחל קדרון נחל רחף נחל ארנון - ואדי אל מוג'יב נחל זרד נחל חשבון ואדי עויון מוסא ואדי זרקא מעין

[עריכה] ראו גם

• מגילות ים המלח
• כת ים המלח
• מפעלי ים המלח
• מדבר יהודה וים המלח - על קובץ מאמרים בהוצאת החברה להגנת הטבע - 1973

[עריכה] לקריאה נוספת

• שאול סוקניק, ים המלח, אתר המרפא הטבעי הטוב בעולם למחלות עור, מפרקים, ריאות, לב ומחלות אחרות, הוצאת מאגנס, 2007.
• צבי אילן, ים המלח וחופיו, מפעלי תרבות וחינוך, תל אביב, 1972
• יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ - כרך ג':ים המלח סביב-סביב, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל - הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז - מהורה שלישית - ספרית מעריב
• צפורה קליין, שינוי מפלס ים המלח, טבע והארץ, כרך י"א, חוברת ג' אפריל-מאי 1969, עמוד 104
• צפורה קליין, שינוי מפלס ים המלח, קובץ מאמרים גאוגרפיים על מדבר יהודה וים המלח, מאי 1970, עמוד 44
• דוד ניב - וק"א אמרי, ים המלח, מדע, אפריל 1967 - חלק מהמאמר מופיע במדבר יהודה - קובץ מאמרים לכנס הי"ט של החברה להגנת הטבע, עורך: צבי אילן
• ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: מאמרים ומקורות הקשורים לים המלח
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ים המלח

• חקר אזור ים המלח במאה ה-19, אתר מט"ח
• "להציל את ים המלח", כתבה באתר "מסע אחר"
• איך הפך אחד מנכסי הטבע החשובים בעולם לאסון אקולוגי, כתבת תחקיר, הארץ
• ים המלח, באתר מט"ח
• סיפורו של בנימין וולקני, מגלה החיים בים המוות
• אתר המכון לחקר הימים בישראל, נתוני טמפרטורת אוויר, מים, רוחות ולחות המתעדכנים כל 3 שעות
• צפריר רינת, "ים המלח בין שימור לפיתוח", באתר מט"ח
• מישל דור, ים המלח: איזה יופי של אסון אקולוגי, צילומי אוויר של אופיר בן-טוב, 5 בדצמבר 2008, אתר ynet
• ים המלח, מפריחה אקולוגית לשיממון, אתר nrg מעריב

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏נתוני השירות ההידרולוגי על גובה מפלס ים המלח מובאים באתר קיבוץ עין גדי‏
2. ^ ^{2.0 2.1} ‏מקור: "ים המלח נמוך מתמיד" - סקירה של המכון הגאולוגי במשרד לאיכות הסביבה‏
3. ^ ^{3.0 3.1} ‏יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ - כרך ג':ים המלח סביב-סביב, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל - הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז - מהורה שלישית - ספריית מעריב‏
4. ^ ^{4.0 4.1} דוד ניב וק"א אמרי^{[דרוש מקור]}
5. ^ ^{5.0 5.1 5.2} צבי אילן^{[דרוש מקור]}
6. ^ ‏בשנת כתיבת המחקר - 1943. כיום בגובה 25 מטר יותר - גובה פני ים המלח היה אז 392 מתחת לפני הים‏
7. ^ ‏‏אריה איסר ויהודה גוברין, "שינויים אקלימיים ומדבור הנגב בסוף התקופה הביזנטית", קתדרה 61 ספטמבר 1991
8. ^ ‏ מתוך דברי הכנסת - הצעה לסדר היום תעלת הימים 12 מאי 1982‏ - מיכאל בר-זהר
9. ^ C. Klein, Morphological Evidence of the Lake Level Changes: Western Shore of the Dead Sea, 32 Israel Journal of Earth Sciences, 31, pp. 67-94 (1982) ראו גם כאן
10. ^ ‏ראו "סביבת ים המלח במפת מידבא" - ד"ר אברהם זהבי, מכללת בית ברל‏
11. ^ ‏ראו בספרו "An Introduction to the Critical Study and Knowledge of the Holy Scriptures" מאת Thomas Hartwell Horne‏ (1852), עמוד 27‏
12. ^ ‏ראו Tina M. Niemi, Zvi Ben-Avraham, Joel Gat, The Dead Sea: The Lake and Its Setting, Oxford University Press US (1997) ISBN 0195087038, 9780195087031, עמוד 135‏

אגמי השבר הסורי-אפריקני
אגמי מערב אסיה	אגם החולה • הכנרת • ים המלח
אגמי צפון אתיופיה	אגם אסאל • אגם אבהא
אגמי השבר האפריקני המזרחי	אגם טורקאנה • אגם לוגיפי • אגם ברינגו • אגם בוגוריה • אגם נקורו • אגם אלמנטייטה • אגם נאיוואשה • אגם מגאדי • אגם נאטרון • אגם אייסי
אגמי השבר האפריקני המערבי	אגם אלברט • אגם אדוארד • אגם קיוו • אגם טנגנייקה • (אגם ויקטוריה, אגם קיוגה)
אגמי השבר האפריקני הדרומי	אגם רוקווה • אגם מלאווי • אגם מלומבה • אגם צ'ילווה
אגמים אחרים	אגם מ'וורו • אגם מ'וורו וונטיפה