יהודה שנהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהודה שנהב (נולד ב-26 בפברואר 1952), סוציולוג ישראלי רבגוני, הפועל במסורת של הסוציולוגיה הביקורתית. תרם רבות להבנה הסוציולוגית של ביורוקרטיה, ניהול וקפיטליזם אמריקני, והוסיף נדבך למחקר בנושא של ריבוד ואתניות בישראל.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 פעילות חברתית 3 הגותו 3.1 על ביורוקרטיה ורציונליות 3.2 ריבוד ואתניות 3.3 פוסטקולוניאליזם ורב-תרבותיות 4 הערות שוליים 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

שנהב נולד בבאר שבע, שם שירת אביו כאיש מודיעין. בהיותו בן שלוש עבר עם הוריו לשכונת נווה משכן (הסמוכה לצהלה) בתל אביב, וכשהיה בן עשר עברה המשפחה לפתח תקווה.

במסגרת לימודי התואר הראשון, שנהב למד סוציולוגיה ולימודי עבודה. בשנת 1977 קיבל תואר בוגר מאוניברסיטת תל אביב, ולאחר ארבע שנים קיבל תואר מוסמך בניהול תעשייתי מהטכניון. לאחר מכן נסע שנהב לאוניברסיטת סטנפורד ושם קיבל ב-1983 תואר מוסמך נוסף ובשנת 1985 תואר דוקטור, שניהם בסוציולוגיה.

עיקר פעילותו האקדמית של שנהב היא במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב שם הוא מכהן כפרופסור מן המניין. שנהב שימש כמרצה בחוג בין השנים 1986 – 1989, מרצה בכיר במהלך 1989 – 1994, פרופסור-חבר בשנים 1994 – 2006 ופרופסור מן המניין החל מ-2006. בין השנים 1995 – 1998 הוא אף שימש כראש החוג. שנהב כיהן כפרופסור אורח ולימד במספר אוניברסיטאות מובילות בארצות הברית: בבית הספר למנהל עסקים שבאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ב-1992 – 1993; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ב 1994 ו-1995; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון במהלך 2003; ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה בין השנים 2002 – 2004.

שנהב משמש גם כעמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים החל מ-1999, והוא עורך את כתב העת "תיאוריה וביקורת" (החל מ-2000), ומשמש כעורך בכיר בכתב העת האירופאי "Organizational studies" (החל מ-2003). מאז כניסתו לתפקידו כעורך "תיאוריה וביקורת", החל כתב העת לעסוק יותר ויותר בשאלות של אתניות ומזרחיות, כלכלה פוליטית, ובאתגר הפוסטקולוניאלי לייצור ידע.^[1] כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת", לשנהב תרומה רבה לתאוריה הפוסטקולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי.

בנוסף, שנהב עורך סדרת ספרי עיון ומחקר בנושאי תרבות וחברה הנקראת "הקשרי עיון וביקורת".

שנהב זכה במספר פרסים, ביניהם ניתן למנות את פרס אלון מהמועצה להשכלה גבוהה ( 1986 – 1989); The Dorothy Harlow Award מטעם האקדמיה לניהול עבור המאמר התחרותי הטוב ביותר ב-1987; ב-1990 זכה שוב בפרס זה עבור מצוינות במחקר; וביוני 2004 זכה בפרס מטעם Association for Israeli Studies עבור ספרו "היהודים-הערבים".

[עריכה] פעילות חברתית

שנהב הפך לדמות מוכרת בישראל, בין היתר, עקב פעילותו החברתית, והיותו ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. "הקשת" היא תנועה חברתית שנוסדה ב-1996 על ידי צאצאי עולים מארצות ערב והמזרח בישראל, המגדירה עצמה כתנועה חוץ-ממסדית, ואשר פועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית. שנהב תלה את הזרז לייסודה של "הקשת" בהסכם אוסלו: "הייתה לנו תחושה שהעניין המדיני נפתר, וכי העניין המזרחי-החברתי, שנדחק לשוליים, צריך לעבור מתיחת פנים". ^[2]

אחד ממאבקי הדגל של הקשת הדמוקרטית המזרחית היה המאבק על הקרקעות בישראל, במסגרתו הגיש שנהב, יחד עם אחרים, את בג"ץ הקרקעות. "הקשת" טענו כי ישנה חלוקה לא צודקת של קרקעות המדינה, ושהחלטותיו של מנהל מקרקעי ישראל אף מחמירות את המצב. שופטי בג"ץ פסקו בסוגייה זו לטובת "הקשת". הישג נוסף של "הקשת", יחד עם קבוצות אחרות, הוא חקיקת חוק הדיור הציבורי.

בסוף שנת 1996 פרסם שנהב במוסף "הארץ" מאמר בשם "קשר השתיקה", שעורר הדים רבים בישראל. במאמר זה טען כי קיים קשר שתיקה "בין הקומיסרים האידאולוגיים של הציונות המגשימה לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו", והוא סיכם כי "זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית". כן טען שנהב כי הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים על ידי השמאל הציוני וההכרה (לכאורה) בסבלם נעשו משום שהדבר אינו מסכן את מעמד האינטלקטואלים האשכנזים כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. לפי שנהב, הפלסטיני "מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום", אך מסומן כ"אחר" שניתן להרחיקו מחוץ לגדר. זאת בניגוד למזרחים, שאותם "אי אפשר להפוך ל'אחר' או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני". הכרה בעוולות שנעשו למזרחים הייתה מחייבת את שינוי ההסדרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינה, שינוי שההגמוניה לא הייתה מוכנה לשאת. משום כך, טען שנהב, ‏נובע פֶ‏רץ ההתכחשות לנושא העדתי והניסיון לגמדו, עד כדי הפיכתו לטאבו.

למאמר זה הייתה תהודה רבה בארץ ובעולם, והוא זכה לכ-25 מאמרי תגובות במוסף "הארץ", והתייחסויות נרחבות בכלי התקשורת, ובאקדמיה הישראלית עצמה.^[3] במידה רבה סימן מאמר זה את תחילתו של דיון מחודש בציבור ובאקדמיה הישראלית בסוגיות של מזרחיות ומרחב. דיון מחודש זה היווה זרז מרכזי למחקר פורה שהניב עשרות ספרים ומאמרים על ידי חוקרים רבים.

בהיות הקשת הדמוקרטית המזרחית תנועה הקושרת את השסע העדתי והפוליטי יחד, ואשר תפיסתה מבוססת על פוליטיקה של זהויות, זכו התנועה ופעיליה לביקורת רבה מצד חוגים שמרניים באקדמיה ובציבור. נטען, בין השאר, כי העיסוק במזרחיות ובזהות המזרחית הוא עיסוק אנאכרוניסטי, וכי האקטיביזם המזרחי, כפי שהוא בא לידי ביטוי על ידי דוברי "הקשת", מעמיד בסכנה את כור ההיתוך הישראלי.

טענה זו נקשרה אצל מבקריו של שנהב להשתתפותו במאבקים נגד הכיבוש ובעד מדינה דמוקרטית בישראל ובפלסטין. שנהב הבהיר כי למרות שאין ספק שליהודים מגיעה זכות להגדרה עצמית קולקטיבית בישראל, המדינה צריכה להגיע להסדר עם הפלסטינים אזרחי ישראל על הגדרתם כקולקטיב בתוכה.

[עריכה] הגותו

[עריכה] על ביורוקרטיה ורציונליות

שנהב הרחיב את מושג הרציונליות ואת המחקר אודות המושג, על ידי התייחסות לרציונליות כאל אידאולוגיה ושיח תרבותי. בספרו אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות (1991) טען שנהב כי תפישת הביורוקרטיה אותה פיתח מקס ובר שהחלה לתפוס תאוצה במאה ה-19 והשתכללה במאה ה-20 אינה רציונלית במובן האונטולוגי, אלא דווקא להפך. למרות האתוס שכונן את הבירוקרטיה כמדויקת, יעילה, חסרת שרירותיות ואוניברסלית, שנהב הצביע על כך שיסודותיה של מערכת זו אינם בהכרח יעילים ממערכות אחרות ובוודאי שאינם אוניברסליים, אלא בעלי הקשר חברתי, כלכלי והיסטורי פרטיקולריסטי.

ספרו מכונת הארגון משנת 1995 הראה כיצד הרציונליות הפכה לאידאולוגיה בידי מומחי ניהול (כדוגמת פרדריק וינסלאו טיילור) במאה ה-19 ולאחר המהפכה התעשייתית. בזמן המהפכה התעשייתית קמו מפעלים גדולים מאד, וקשה היה לבעלי ההון לשלוט בעובדיהם. בתקופה זו החלו המנהלים לקחת תפקיד בולט יותר בסביבה הארגונית, ומאחר שמקצוע זה לא היה ממוסד דיו, השתמשו המנהלים באידאולוגיה של רציונליות ויעילות כדי לבסס את כוחם והונם.

טענתו הבסיסית של שנהב ב"מכונת הארגון" היא, שדווקא המשבר הכלכלי עזר למנהלים להפוך לחלק מהנוף הארגוני, כיוון שהוא עזר להם להצדיק את תפקידם. מנהלים השתמשו ברטוריקה שיצרה קשר בין ניהול לבין פתרון למשבר הכלכלי. ככל שהמשבר התרחב ניתן היה לראות מבחינה סטטיסטית גידול במספרם של מנהלים בארגונים במערב, במיוחד בארצות הברית.

בספרו, Manufacturing Rationality, שהתפרסם בשנת 1999 בהוצאת אוקספורד העמיד שנהב את מושג "המהפכה הניהולית" לבחינה ביקורתית. הוא הראה כיצד התפתחה השפה הניהולית והאקטיביזם הניהולי תוך יצירת שפה ופרקטיקות המעלימות את ההקשר הכוחני והאלים של צמיחתם. בתוספת למחקריו הקודמים בהם הראה כיצד נלחמה הפרופסיה הניהולית כנגד העובדים והפעילה עליהם אלימות פרקטית וסימבולית, הוא הראה גם שצמיחת הניהול הייתה כרוכה במאבק גם עם הקפיטליזם הגדול. בכך הוא הראה כיצד המציא הניהול את עצמו ואת השפה שלו יש מאין, תוך מאבק עם הקפיטליסטים והעובדים גם יחד.

[עריכה] ריבוד ואתניות

לאורך השנים פרסם שנהב מספר מאמרים בנוגע לשסע העדתי בישראל, ואף ערך מספר ספרים בנושא. ב-2003, יצא ספרו היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, וב-2006 יצא לאור ספרו The Arab Jews - A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity. בשני ספרים אלו, יחד עם עבודות אחרות כ"מזרחים בישראל" שערך עם חבר ומוצפי-הלר, או "קולוניאליות והמצב הפוסטקולניאלי", מבקש שנהב להעמיד את הדיון ביהודים הערבים בקונטקסט של הדיון גם בפליטים הפלסטינים ובנרטיב הפלסטיני. בכך הוא מבקש להעמיד מראה מול מבנה הידע על החברה הישראלית המפריד באופן מלאכותי בין שתי הסוגיות הללו.

בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" שנהב מבקש להתחקות אחרי שורשי ההמשגה של המזרחים כ"יהודים-ערבים", ובכך הוא חורג מהדיון הסוציולוגי הממסדי, המתייחס לקטגוריה "עדות המזרח" (בשלב הראשון) ו"מזרחים" (בשלב השני). בשתי אופציות אלו מוצפנת הערביות. ספר זה דן באופן שבו נוצרו שתי קטגוריות בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כשיח יהודי בלבד הסובב סביב מזרחים ואשכנזים. כך שנהב מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת.

שנהב מסביר את אופן פעולתה של המכונה התרבותית אשר קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. הספר מראה את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין הציונות ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית: לאומיות, דת ואתניות. כדי להכליל את היהודים-הערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי, היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. הדת, לטענת שנהב, הבחינה בין היהודים-הערבים לבין הערבים, ולכן שימשה כמסמן הלאומי אצל היהודים-הערבים. כך שכדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-הערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, ליהודיות הציונית. אך הדת, בו בזמן, סימנה אותם כקבוצה אתנית נפרדת מהישראליות (האשכנזית, למעשה) החילונית. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך אלה הולאמו ויוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים לדתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציה למזרחים באמצעות הדת. לפיכך, טוען שנהב, המזרחים יכלו להתקיים בשיח הציוני הלאומי רק אם הם סווגו כיהודים דתיים, ולכן נוצרה בישראל אותה קטגוריית ביניים של מסורתיים.

שנהב טוען כי הזהות הזו של יהודים-ערבים היא זהות היברידית, ובחלקה תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית והקולוניאלית, של הציונות. עם זאת הוא אינו טוען כי זהות המזרחים היום היא יהודית-ערבית, אלא שמדובר במושג בעל היסטוריה מסוימת שנגדעה. כך, שמתוך פוזיציה ביקורתית, מקבל שנהב את ההמשגה של מזרחים בדיון הפוליטי - אתני בישראל. מאחר ולטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת החינוך, בצבא, בעיירות הפיתוח וכדומה, טשטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (20 : 2003).

תמה מרכזית שנייה סביבה מתארגן הספר, היא הקשר בין היהודים-ערבים לפלסטינים. טענתו של שנהב היא, כי תהליך הלאמת ההון של יהודי עיראק על ידי ממשלת עיראק, שימש תירוץ מוצלח להשארת הרכוש של הפלסטינים שברחו ב-1948 בידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. תמה זו, פורטה בקיצור גם במאמרו מ-1998, "השוד המושלם" שפורסמה בעיתון הארץ באפריל 1998:

	באותם שנים, 1948-1951, מצאה עצמה ממשלת ישראל עומדת בפני שתי תביעות צולבות. האחת הייתה תביעת האומות המאוחדות וממשלות ארצות הברית ובריטניה לפצות את הפלסטינים פליטי 1948, על רכושם אשר הולאם על ידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. השנייה הייתה זו של יהודי עיראק ושל באי כוחם בממשלת ישראל – כמו השר בכור שיטרית – לפצותם על הלאמת רכושם בידי ממשלת עיראק. אני מעוניין להראות שבסבך המלכוד בין שתי התביעות ניצלה ממשלת ישראל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, פתחה חשבון של זיקה הדדית בין רכוש ערביי 1948 לבין רכוש יהודי עיראק, ותוך כך פטרה עצמה משתי התביעות גם יחד.
-- השוד המושלם

טענתו זו, כפי שהורחבה בספרו "היהודים-הערבים", היא כי מדינת ישראל יצרה הקבלה בין ההון הפרטי של יהודי עיראק אשר הולאם על ידי עיראק, להון של הפלסטינים. כך, כאשר עלתה שאלת פיצויי פליטי 48, היא סורבה על ידי יצירת השוואה והקבלה בין פליטי 48 לעולים מעיראק, בטענה כי התבצעו במרחב המזרח התיכון חילופי אוכלוסין והון.

[עריכה] פוסטקולוניאליזם ורב-תרבותיות

כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת תיאוריה וביקורת, לשנהב תרומה רבה לתאוריה הפוסטקולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי. מתוך ראיית עולם פוסטקולוניאלית, ומתוך נקודת מבט אפיסטמית וערכית המחייבת פוליטיקה של זהויות, סבור שנהב כי על החברה הישראלית להיות חברה רב-תרבותית. הן כחוקר והן כעורך, שנהב פרסם ספרים ומאמרים המתארים את המפגש שבין היהודי והערבי ובין האשכנזי והמזרחי כמפגש קולוניאליסטי, על כל ההשלכות הכרוכות במפגש מסוג זה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בגיליון מיוחד (מספר 16) של תיאוריה וביקורת, "מרחב, אדמה ובית" משנת 2000 שיצא כספר לאחר מכן; גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, "המבט הפוסטקולוניאלי" (מספר 20) משנת 2002 בעריכתו של שנהב; גיליון מיוחד בעריכתם של שנהב לואיז בית-לחם, טל כוכבי ויוסי יונה משנת 2006 בנושא "מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים" (מס' 29); האתנולוגיה "קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי" שהביאה זה לצד זה מאמרי מקור על פוסטקולוניאליזם ואסופה של תרגומים לטקסטים מכוננים בתחום, ביניהם של פרנץ פנון, הומי באבא ואדוארד סעיד; והספר "מזרחים בישראל : עיון ביקורתי מחודש" בעריכתם של שנהב, חנן חבר ופנינה מוצפי-הלר שהתאורטיזציה שבו נשענת גם על ספרות פוסטקולוניאלית.

שנהב סבור כי על החברה הישראלית להפוך לחברה רב-תרבותיות.^[4] ישנן כמה מסורות שיח רב-תרבותיות, הנובעות מכמה מסורות תאורטיות - השיח הקהילתני, הליברלי, הפוסטמודרני, הפוסטקולוניאלי, הפמיניסטי והפוסט-לאומי. שנהב ממקד את הפרוגרמה הרב-תרבותית שלו בעיקר סביב השיח הרב-תרבותי הפוסטקולוניאליסטי, אך גם הפוסטמודרני והפמיניסטי. על-פי שנהב, זהות הוא מושג דינמי, הבנייתי, אקראי ולא פרימורדיאלי, ולכן הוא מבקש לפרק את הקונסטרוקציות החברתיות והתרבותיות (למשל, הבחנות בינאריות, נרטיבים), שהן אירופאיות בבסיסן, במטרה לפתח נקודת מבט המקדמת פוליטיקה של זהויות. שנהב מודה שיש א-סימטריה באופן שבו הוא שולל זהות מהותנית ומבקר את אופן כינונה של הזהות ההגמונית, בה בעת שהוא מעודד את כינונה של זהות (מהותנית) אותה הוא מעוניין לשחרר במסגרת הפוליטיקה של הזהויות. לדידו יש לכך הצדקה מוסרית מכיוון שאין לעשות גזירה שווה בין המדכאים למדוכאים, בין השולטים לנשלטים.

שנהב מבקש לראות במסגרות השיח הפוסטקולוניאלי והפוסטמודרני לא רק מסגרות שיח מבקרות ומפרקות, אלא כאלה המציעות מסד עקרוני-רעיוני לשינוי פני המציאות. לכן הוא שולל אפשרות אחת של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית המבטיחה שוויון מלא בין האזרחים, כל זאת באמצעות התגברות על מנגנוני הדיכוי והאפליה; וכמו כן הוא שולל אפשרות שנייה של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית אשר בה יש ביטוי מוסדי לקבוצות השונות המרכיבות את החברה. לטענתו, הלאומיות, על ידי שימוש מושכל בערכי הליברליזם והדמוקרטיה, משמשת מנגנון דיכוי ואפליה מרכזי בחברה הישראלית. לכן אין די בכך שהדמוקרטיה הליברלית מעניקה שוויון לקבוצות המיעוט שבה, מכיוון, שבין השאר, בכך היא הופכת את קבוצת "הרוב" לשקופה. החלופות הרב תרבותיות הראויות לדעת שנהב יכולות להיות, למשל, אוטונומיה תרבותית/לאומית לערביי ישראל, או הקמת מדינה דו לאומית בישראל או ממערב לירדן. שנהב מציע שההסדרים הרב-תרבותיים יהיו בהתאם לרמת הסגירות והפתיחות של הקבוצות השונות בחברה, ורמת הריחוק והקרבה בין הקבוצות השונות. במסגרת הרב-תרבותיות שנהב קורא לשים דגש על הייצוגים התרבותיים ועל הצדק החלוקתי.

ישנם חוקרים המתנגדים לבחינת ישראל במסגרת התיאוריה הפוסטקולוניאלית ומערערים על הרלוונטיות שלה בחקר החברה בישראל של ימינו. המציאות הישראלית, כך הם טוענים, מיוחדת, ואינה עונה על הדפוס הקולוניאליסטי הרגיל. כך למשל, הציונות, אינה תנועת קולוניאליסטית של מדינה קולוניאליסטית הכובשת שטחים מעבר לים, וההגירה היהודית היא של עם החוזר למולדתו. עבור מתנגדי הפוסטקולוניאליזם, בחינת המציאות היישובית והישראלית באמצעות התובנות הפוסטקולוניאליסטיות הן בבחינת הכפפתה של המציאות לטובת הפרדיגמה התאורטית.^[5]

בנוסף, חוקרים והוגים רבים, הן מחסידי הליברליזם, הן מקרב השמרנות הפוליטית, ואף מקרב חלק מהחוגים הסוציאל-דמוקרטים, מתנגדים לפרוגרמה הרב-תרבותית. לטענתם, רב תרבותיות היא מתכון להתפוררות הסולידריות החברתית לרסיסים שלא ניתן יהיה לאחות אם יינתן להם ביטוי מעשי ופומבי.^[6]

[עריכה] הערות שוליים

[עריכה] לקריאה נוספת

• שנהב, יהודה. 1991. אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות, תל – אביב, משרד הביטחון.
• שנהב, יהודה. 1995. מכונת הארגון, תל – אביב, הוצאת שוקן.
• יהודה שנהב, חנן חבר, פנינה מוצפי-האלר (עורכים). 2002. מזרחים בישראל, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• יהודה שנהב (עורך). 2000. המבט הפוסטקולוניאלי, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת (20).
• יהודה שנהב. 2003. היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, הוצאת עם עובד.
• יהודה שנהב (עורך). 2003. מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• יהודה שנהב (עורך). 2004. קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, תל–אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• יוסי יונה ויהודה שנהב. 2005. רב-תרבותיות מהי? על פוליטיקה של השונות בישראל, הוצאת בבל.
• לואיז בית-לחם, טל כוכבי, יוסי יונה ויהודה שנהב. 2006. מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת (29).

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יהודה שנהב, באתר של החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב
• יהודה שנהב, באתר של מכון ון ליר
• יהודה שנהב, "קשר השתיקה" הארץ, 27.12.96
• יהודה שנהב, "הגלימה, הכלוב וערפל הקדושה": השליחות הציונית במזרח כפרקטיקה גבולית בין 'לאומיות חילונית' ו'תשוקה דתית' באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יהודה שנהב, "גלובליזציה בחוסר נחת", באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יהודה שנהב, כבוד האדם והפונדמנטליזם הליברלי, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית. פורסם לראשונה בעיתון הארץ, 12.10.1998
• יהודה שנהב, בגידת האינטלקטואלים, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יהודה שנהב, מעבר לשאלת השחרור - פראנץ פאנון והמצב הפוסטקולוניאלי, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• סדרת "הקשרי עיון וביקורת", באתר של מכון ון ליר
• יהודה שנהב, הכלכלה היא רק השיטה. המטרה היא לעצב את הנשמה, עיתון הארץ
• יהודה שנהב, השוד המושלם באתר של הקשת הדמוקרטית המזרחית. פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 16.4.1998
• יהודה שנהב, ספרי ההיסטוריה של עם ישראל באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יהודה שנהב, חלק א' - האם יש בכלל תרבות יהודית חילונית, בעיתון הארץ
• יהודה שנהב, חלק ב - העיקר ש"כור ההיתוך" הצליח, בעיתון הארץ
• מאמריו באתר העוקץ