אייל סיון

אייל סיון (נולד ב-1964) הוא במאי ומפיק קולנוע, עורך, מסאי ומרצה ישראלי, החי בין אירופה לישראל. סיון הוא פרופסור מחקר במחלקה למדיה בבית הספר למדעי החברה, מדיה ולימודי תרבות של אוניברסיטת מזרח לונדון. סיון ביים והפיק למעלה מעשרה סרטי תעודה בעלי מסר פוליטי שהוצגו בבתי הקולנוע ושודרו בתחנות הטלוויזיה ברחבי העולם. הוא חבר ועדת העורכים של הוצאת הספרים הצרפתית "La Fabrique", וחבר מערכת כתב העת "De l'Autre Cote", ייסד וערך את כתב העת לקולנוע ופוליטיקה: "מחברות קולנוע דרום", היוצא לאור על ידי הוצאת הספרים פרדס ומכללת ספיר בישראל. סיון מרצה ברחבי העולם ובין היתר בבית הספר לקולנוע במכללת ספיר, ובבית הספר הערבי לקולנוע בנצרת. סיון ויצירתו זכו בפרסים רבים ועבודותיו מוצגות בפורומים יוקרתיים ובתערוכות אמנות עכשווית מהחשובות בעולם.

ביוגרפיה וקריירה אומנותית

אייל סיון נולד בחיפה בשנת 1964 וגדל בירושלים ועסק בצילום. בנו של האדריכל אריה סיון. בשנת 1985 השתקע בפריז והחל לעסוק בקולנוע תעודי. סרטו הראשון עקאבת ג'אבר - חיים בינתיים המספר את סיפורם של תושבי מחנה פליטים פלסטיני זיכה את סיון בשנת 1987 בפרס היוקרתי Cinema du Reel בפסטיבל הסרטים הבינלאומי שנערך מדי שנה במרכז פומפידו בפריז. סירטו "עבדי הזיכרון" שיצא לאקרנים בשנת 1990 מציג את "פולחן הזיכרון הישראלי" כפי שמשתקף לדעת הבמאי בתוכנית הלימודים של בתי ספר בישראל. סרטו הידוע ביותר הוא הספציאליסט שעסק במשפט אייכמן שעורר דיון וסערה. סיון ביים את הסרט "יתגבר" העוסק במשנתו של ישעיהו ליבוביץ', והסרט "רואנדה - ג'נוסייד אחד מאוחר יותר" העוסק ברצח העם ברואנדה. בשנת 1994 ביים סיון בשיתוף עם הבמאי הפלסטיני מישל כלייפי את סרט המסע "דרך 181, קטעי מסע בפלסטין-ישראל"

השגים ופרסים

סיון ויצירתו זכו בפרסים רבים, ביניהם פרס "Cinema du Reel Prize" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בפריס על סרטו הראשון "עקאבת ג'אבר - חיים בינתיים" (1987) בו הוא מתאר את חיי היום יום במחנה הפליטים עקאבת ג'אבר שבפאתי העיר יריחו פרס אדולף גרים בגרמניה שניתן לסרטו "הספציאליסט" בשנת 2001, ציון לשבח בפסטיבל הקולנוע העצמאי בבואנוס איירס שניתן בקטגוריה של "זכוית האדם" בשנת 2004 לסרטו "דרך 181", בו חלק עם הבמאי מישל ח'לייפי, ציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בסן פרנסיסקו בשנת 1997, שניתן לסרטו "איצמבצמבה: רואנדה, ג'נוסייד אחד מאוחר יותר", בו חלק עם הבמאי אלקסיס קורדס, ופרס פסטיבל הקולנוע התיעודי יאמאגאטה שניתן בשנת 2004 לסרטו "דרך 181" ואף בו חלק עם ח'לייפי. עבודותיו של סיון הוצגו בפורומים יוקרתיים והוזמנו להשתתף בתערוכות אמנות עכשווית מהחשובות בעולם.

המחלוקות הפוליטיות

אמירותיו הפוליטיות של סיון, הן בסרטיו והן אמירות בתקשורת בצרפת ובאירופה, משכו ביקורת קשה. בשנת 2001 פרסם סיון מאמר בעיתון לה מונד בשם "הבלבול המסוכן של יהודי צרפת", שהוביל לעימותים בינו ובין אישי ציבור צרפתים, ולוויכוח ציבורי ער בשאלות של הקשר בין היהדות, הציונות והאנטישמיות‏‏.

בשנת 2003 התבטא הפילוסוף אלן פינקלקראוט, כי סיון "מבין השחקנים הבולטים של אנטישמיות היהודית העכשווית, תופעה קשה ומפחידה", וזאת בעקבות שידור בערוץ ארטה של סרטו של סיון "דרך 181" אותו ביים עם הבמאי מישל ח'לייפי, המביא מפגשים בין ישראלים ופלסטינים לאורך גבולות החלוקה. סיון הגיש כנגד הפילוסוף תביעת דיבה לבית המשפט הצרפתי, אך זו נדחתה בין היתר בטענה כי המדובר ב"ניתוח ביקורתי של יצירתו של סיון"‏‏. לאחר פרסום פסק הדין המשיך סיון לטעון כי שמו הטוב נפגע, ולטענתו פסק הדין נותן הכשר פסול לשימוש במילה 'אנטישמי'. במאי 2007 דחה בית משפט לערעורים את ערעורו של סיון, בטענה כי על אף שהדברים היו בוטים ואלימים, הרי שנעשה שימוש בסעיף חוק לא נכון בהגשת התביעה ‏‏מסיבות טכניות.

בשנת 2007 נבחר על ידי ועדה מייעצת של אנשי קולנוע ואישי ציבור, כחלק מפרויקט 'עבר הווה עתיד', המשותף לערוץ 8, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב וסינמטק ירושלים, ליצור סרט בשם "ג'אפה - סיפורו של מותג", שאמור היה לעקוב אחר סיפורם של תפוזי יפו. בטרם התכנסה הוועדה הציבורית האמורה לאשר את הבחירה, ואת המימון שבעקבותיה, יצאו גורמים רבים בציבוריות הישראלית, ובמיוחד העיתונאי בן דרור ימיני‏‏ בקריאה להימנע מלממן את סרטו של סיוון מכספי הציבור, במיוחד בהקשר של חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל. לגינוי הצטרפו גם השר יעקב אדרי וחבר הכנסת יואל חסון. להגנת סיוון יצאו אישי ציבור כבמאי רם לוי‏‏. כן חתמו מאות אנשי קולנוע על עצומה לתמיכה בסיון. בסופו של דבר, לאור הוויכוח הציבורי, החליט סיון להודיע על כי הוא מושך את בקשתו לתמיכה מקרן רבינוביץ', וזאת לאחר שההנהלה הציבורית של הקרן החליטה שלא לתמוך בפרויקט, דבר שהביא לאיום בהתפטרות ראש הוועדה המייעצת לקרן, נחמן אינגבר. סיון טען כי באווירה שנוצרה אין ביכולתו ליצור קולנוע ‏‏‏‏‏. העניין הגיע לדיון סוער בועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, ב-29 במאי 2007 שם התבטא סיון כי "אנשים מדברים על תסריט שלא קראו וסרטים שלא ראו! אני הוא זה שהוצאתי החוצה את הסרטים של משפט אייכמן! בשם הסבא והסבתא שלי, אני לא מוכן שישתמשו בזילות במושג אנטישמיות."

פילמוגרפיה

• "עקבת ג'אבר - חיים בינתיים" (1987).
• "יזכור - עבדי הזיכרון" (1990)
• "ישראלנד" (1991)
• "יתגבר" (1993)
• "ירושלים - סינדרום גבולי" (1994)
• "עקבת ג'אבר - שלום ללא שיבה?" (1995)
• "Itsembatsemba: Rwanda One Genocide Later" ‏(1996)
• "Populations en danger" ‏(1997))
• "הספציאליסט" (1999)
• "דרך 181 - קטעי מסע בפלסטין -שראל" (2003)
• "Aus Liebe zum Volk/I Love you All" ‏ (2004)
• "Irak, Faces of the fallen" ‏(2006)
• "Citizens K" ‏(2007)
• "Jaffa-סיפורו של מותג" ‏(2009)

קישורים חיצוניים

• אייל סיון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• יונתן גת מדובר בספציאליסט nrg
• אייל סיון, אייכמן, מי המזייף - ההיסטוריה או הזיכרון? אתר 'מכונת קריאה' הוצאת בבל.
• דף הבית של סיון אוניברסיטת מזרח לונדון.
• גואל פינטו, "הנדון: זיוף קטעי סרטים ממשפט אייכמן", באתר הארץ
• מרב יודילוביץ', אויב הציבור מספר אחת, באתר ynet‏, 17.12.2009
• שמוליק דובדבני, תפוז קטן ורקוב, ynet ‏, 20.12.09