אייל סיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אייל סיון (נולד ב-1964) הוא במאי ומפיק קולנוע, עורך, מסאי ומרצה ישראלי, החי בין אירופה לישראל. סיון הוא פרופסור מחקר בschool of Arts and Digital Industries של אוניברסיטת מזרח לונדון UEL. סיון ביים והפיק למעלה מעשרה סרטי תעודה בעלי מסר פוליטי שהוצגו בבתי הקולנוע ושודרו בתחנות הטלוויזיה ברחבי העולם. הוא חבר ועדת העורכים של הוצאת הספרים הצרפתית "La Fabrique", וחבר מערכת כתב העת "De l'Autre Cote", ייסד וערך את כתב העת לקולנוע ופוליטיקה: "מחברות קולנוע דרום", היוצא לאור על ידי הוצאת הספרים פרדס ומכללת ספיר בישראל. סיון מרצה ברחבי העולם ובין היתר בבית הספר לאומניות הקול והמסך במכללת ספיר. סיון ויצירתיו זכו בפרסים רבים ועבודותיו מוצגות בפורומים יוקרתיים ובתערוכות אמנות עכשווית מהחשובות בעולם.

ביוגרפיה וקריירה אומנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייל סיון נולד בחיפה בשנת 1964 וגדל בירושלים ועסק בצילום. בנה של הארכאולוגית והאוצרת רנה סיון והאדריכל אריה סיון. בשנת 1985 השתקע בפריז והחל לעסוק בקולנוע תיעודי. סרטו הראשון "עקבת ג'בר - חיים בינתיים" מספר את סיפורם של תושבי מחנה פליטים פלסטינים . סרטו "עבדי הזיכרון" שיצא לאקרנים בשנת 1990 מציג את "פולחן הזיכרון הישראלי" כפי שמשתקף לדעת הבמאי בתוכנית הלימודים של בתי ספר בישראל. סרטו הידוע ביותר הוא הספציאליסט. הסרט שעסק במשפט אייכמן עורר דיון וסערה. סיון ביים את הסרט "יתגבר" העוסק במשנתו של ישעיהו ליבוביץ', והסרט הקצר "רואנדה - ג'נוסייד אחד מאוחר יותר" העוסק ברצח העם ברואנדה. בשנת 1994 ביים סיון בשיתוף הבמאי הפלסטיני מישל חלייפי את סרט המסע "דרך 181, קטעי מסע בפלסטין-ישראל".

המחלוקות הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמירותיו הפוליטיות של סיון, הן בסרטיו והן אמירות בתקשורת בצרפת ובאירופה, משכו ביקורת קשה. בשנת 2001 פרסם סיון מאמר בעיתון לה מונד בשם "הבלבול המסוכן של יהודי צרפת", שהוביל לעימותים בינו ובין אישי ציבור צרפתים, ולוויכוח ציבורי ער בשאלות של הקשר בין היהדות, הציונות והאנטישמיות[1].

בשנת 2003 התבטא הפילוסוף אלן פינקלקראוט, כי סיון הינו "מבין השחקנים הבולטים של אנטישמיות היהודית העכשווית, תופעה קשה ומפחידה", וזאת בעקבות שידור בערוץ ארטה של סרטו של סיון "דרך 181" אותו ביים עם הבמאי מישל חלייפי, המביא מפגשים בין ישראלים ופלסטינים לאורך גבולות החלוקה. סיון הגיש כנגד הפילוסוף תביעת דיבה לבית המשפט הצרפתי, אך זו נדחתה בין היתר בטענה כי המדובר ב"ניתוח ביקורתי של יצירתו של סיון"‏[2]. לאחר פרסום פסק הדין המשיך סיון לטעון כי שמו הטוב נפגע, ולטענתו פסק הדין נותן הכשר פסול לשימוש במילה 'אנטישמי'. במאי 2007 דחה בית משפט לערעורים את ערעורו של סיון, בטענה כי על אף שהדברים היו בוטים ואלימים, הרי שנעשה שימוש בסעיף חוק לא נכון בהגשת התביעה‏[3] מסיבות טכניות.

בשנת 2007 נבחר על ידי ועדה מייעצת של אנשי קולנוע ואישי ציבור, כחלק מפרויקט 'עבר הווה עתיד', המשותף לערוץ 8, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב וסינמטק ירושלים, ליצור סרט בשם "ג'אפה - סיפורו של מותג", שאמור היה לעקוב אחר סיפורם של תפוזי יפו. בטרם התכנסה הוועדה הציבורית האמורה לאשר את הבחירה, ואת המימון שבעקבותיה, יצאו גורמים רבים בציבוריות הישראלית, ובמיוחד העיתונאי בן דרור ימיני‏‏‏[4] בקריאה להימנע מלממן את סרטו של סיון מכספי הציבור, במיוחד בהקשר של חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל. לגינוי הצטרפו גם השר יעקב אדרי וחבר הכנסת יואל חסון. להגנת סיון יצאו אישי ציבור כבמאי רם לוי‏‏‏[5]. כן חתמו מאות אנשי קולנוע על עצומה לתמיכה בסיון. בסופו של דבר, לנוכח הוויכוח הציבורי, החליט סיון להודיע על כי הוא מושך את בקשתו לתמיכה מקרן רבינוביץ', וזאת לאחר שההנהלה הציבורית של הקרן החליטה שלא לתמוך בפרויקט, דבר שהביא לאיום בהתפטרות ראש הוועדה המייעצת לקרן, נחמן אינגבר. סיון טען כי באווירה שנוצרה אין ביכולתו ליצור קולנוע ‏‏‏‏‏[6]. העניין הגיע לדיון סוער בועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, ב-29 במאי 2007 שם התבטא סיון כי "אנשים מדברים על תסריט שלא קראו וסרטים שלא ראו! אני הוא זה שהוצאתי החוצה את הסרטים של משפט אייכמן! בשם הסבא והסבתא שלי, אני לא מוכן שישתמשו בזילות במושג אנטישמיות." [7] בסופו של דבר הופק הסרט ללא תמיכת קרן רבינוביץ.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מדינה משותפת, שיחה אפשרית 1" ‏(2012)
  • "Jaffa-סיפורו של מותג" ‏(2009)
  • "Citizens K, the twin brothers" ‏(2007)
  • "Faces of the fallen" ‏(2006) 52 דקות
  • "Aus Liebe zum Volk/I Love you All" ‏ (2004)
  • "דרך 181 - קטעי מסע בפלסטין -שראל" (2003) (במאי שותף: מישל חלייפי)
  • "הספציאליסט" (1999)
  • "Populations en danger" ‏(1997))
  • "Itsembatsemba: Rwanda One Genocide Later" ‏(1996) 13 דקות (במאי שותף: אלקסיס קורדס)
  • "עקבת ג'בר - שלום ללא שיבה?" (1995) 61 דקות
  • "ירושלים - סינדרום גבולי" (1994) 64 דקות
  • "יתגבר" (1993)
  • "ישראלנד" (1991)
  • "יזכור - עבדי הזיכרון" (1990)
  • "עקבת ג'בר - חיים בינתיים" (1987)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס ראשון בפסטיבל מילאנו על "ג'אפה - סיפורו של מותג" (2009)
  • ציון לשבח בפסטיבל הקולנוע העצמאי בבואנוס איירס בקטגוריית "זכויות האדם" על "דרך 181" (2004)
  • פרס פסטיבל הקולנוע התיעודי יאמאגאטה על "דרך 181" (2004)
  • פרס אדולף גרים על "הספציאליסט" (2001)
  • ציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בסן פרנסיסקו על "רואנדה, ג'נוסייד אחד מאוחר יותר" (1997)
  • פרס "Cinema du Reel Prize" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בפריס על "עקבת ג'בר - חיים בינתיים" (1987)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]