אייל סיון

אייל סיון
לידה	9 בספטמבר 1964 (בן 59); חיפה, ישראל
מדינה	ישראל, צרפת
פרסים והוקרה	אמן בית של וילה מדיצ'י
	http://www.eyalsivan.info
	פרופיל ב-IMDb

אייל סיון (נולד ב-9 בספטמבר 1964) הוא במאי ומפיק קולנוע, עורך, מסאי ומרצה ישראלי. סיון הוא עמית כבוד ב"מרכז האירופי ללימודים פלסטיניים (European Centre for Palestine studies) באוניברסיטת אקסטר בבריטניה, ופרופסור ב-Master in Film של אקדמיית הקולנוע של הולנד (Netherlands Film Academy) באמסטרדם. סיון ביים והפיק למעלה מעשרה סרטי תעודה בעלי מסר פוליטי שהוצגו בבתי הקולנוע ושודרו בתחנות הטלוויזיה ברחבי העולם. סיון פרסם מאמרים רבים וראיונות וחיבר שני ספרי עיון - "השבח לסירוב" (Eloge de la desobeissence / le Pommier 1999) ו"מדינה משותפת בין הים לירדן" (Etat Commun entre le Jordain et la Mer / La Fabrique 2013). הוא חבר ועדת העורכים של הוצאת הספרים הצרפתית "La Fabrique", וחבר מערכת כתב העת "De l'Autre Cote". ייסד וערך את כתב העת לקולנוע ופוליטיקה "מחברות קולנוע דרום", היוצא לאור על ידי הוצאת הספרים פרדס ומכללת ספיר בישראל. סיון מרצה ברחבי העולם ובין היתר בבית הספר לאומניות הקול והמסך במכללת ספיר. סיון ויצירותיו זכו בפרסים רבים ועבודותיו מוצגות בפורומים יוקרתיים ובתערוכות אמנות עכשווית מהחשובות בעולם.

קורות חיים וקריירה אומנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייל סיון נולד בחיפה בשנת 1964 וגדל בירושלים ומגיל צעיר עסק בצילום ובפעילות חברתית ופוליטית. בנה של הארכאולוגית והאוצרת רנה סיון והאדריכל אריה סיון. בשנת 1985 סיון השתקע בפריז והחל לעסוק בקולנוע תיעודי. סרטו הראשון "עקבת ג'בר - חיים בינתיים" שצולם ב-1986 על ידי נורית אביב מספר את סיפורם של תושבי מחנה הפליטים הפלסטיני עקבת ג'בר שבבקעת יריחו. סרטו "יזכור, עבדי הזיכרון" שיצא לאקרנים בשנת 1991 מציג את פולחן הזיכרון הישראלי כפי שמשתקף בתוכנית הלימודים של בתי ספר בישראל. סרטו הידוע ביותר הוא הספציאליסט (1999) הוצג בבכורה בפסטיבל ברלין. הסרט שעסק במשפט אייכמן עורר דיון וסערה. סיון ביים את הסרט "יתגבר" העוסק במשנתו של ישעיהו ליבוביץ, והסרט הקצר "יתצמבאתצמבה - רואנדה ג'נוסייד אחד מאוחר יותר" העוסק ברצח העם ברואנדה. בשנת 2004 ביים סיון בשיתוף הבמאי הפלסטיני מישל חלייפי את סרט המסע "דרך 181, קטעי מסע בפלסטין-ישראל".

המחלוקות הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמירותיו הפוליטיות של סיון, הן בסרטיו והן אמירות בתקשורת בצרפת ובאירופה, משכו ביקורת קשה. בשנת 2001 פרסם סיון מאמר בעיתון לה מונד בשם "הבלבול המסוכן של יהודי צרפת", שהוביל לעימותים בינו ובין אישי ציבור צרפתים, ולוויכוח ציבורי ער בשאלות של הקשר בין היהדות, הציונות והאנטישמיות^[1].

בשנת 2003 התבטא הפילוסוף אלן פינקלקראוט, כי סיון הוא "מבין השחקנים הבולטים של אנטישמיות היהודית העכשווית, תופעה קשה ומפחידה", וזאת בעקבות שידור בערוץ ארטה של סרטו של סיון "דרך 181" אותו ביים עם הבמאי מישל חלייפי, המביא מפגשים בין ישראלים ופלסטינים לאורך גבולות החלוקה. סיון הגיש כנגד הפילוסוף תביעת דיבה לבית המשפט הצרפתי, אך זו נדחתה בין היתר בטענה כי המדובר ב"ניתוח ביקורתי של יצירתו של סיון"^[2]. לאחר פרסום פסק הדין המשיך סיון לטעון כי שמו הטוב נפגע, ולטענתו פסק הדין נותן הכשר פסול לשימוש במילה 'אנטישמי'. במאי 2007 דחה בית משפט לערעורים את ערעורו של סיון, בטענה כי על אף שהדברים היו בוטים ואלימים, הרי שנעשה שימוש בסעיף חוק לא נכון בהגשת התביעה^[3] מסיבות טכניות.

בשנת 2007 נבחר על ידי ועדה מייעצת של אנשי קולנוע ואישי ציבור, כחלק מפרויקט 'עבר הווה עתיד', המשותף לערוץ 8, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב וסינמטק ירושלים, ליצור סרט בשם "ג'אפה - סיפורו של מותג", שאמור היה לעקוב אחר סיפורם של תפוזי יפו. בטרם התכנסה הוועדה הציבורית האמורה לאשר את הבחירה, ואת המימון שבעקבותיה, יצאו גורמים רבים בציבוריות הישראלית, ובמיוחד העיתונאי בן דרור ימיני^[4] בקריאה להימנע מלממן את סרטו של סיון מכספי הציבור, במיוחד בהקשר של חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל. לגינוי הצטרפו גם השר יעקב אדרי וחבר הכנסת יואל חסון. להגנת סיון יצאו אישי ציבור כבמאי רם לוי^[5]. כן חתמו מאות אנשי קולנוע על עצומה לתמיכה בסיון. בסופו של דבר, לנוכח הוויכוח הציבורי, החליט סיון להודיע על כי הוא מושך את בקשתו לתמיכה מקרן רבינוביץ', וזאת לאחר שההנהלה הציבורית של הקרן החליטה שלא לתמוך בפרויקט, דבר שהביא לאיום בהתפטרות ראש הוועדה המייעצת לקרן, נחמן אינגבר. סיון טען כי באווירה שנוצרה אין ביכולתו ליצור קולנוע^[6]. העניין הגיע לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת ב-29 במאי 2007, שם התבטא סיון כי "אנשים מדברים על תסריט שלא קראו וסרטים שלא ראו! אני הוא זה שהוצאתי החוצה את הסרטים של משפט אייכמן! בשם הסבא והסבתא שלי, אני לא מוכן שישתמשו בזילות במושג אנטישמיות"^[7]. בסופו של דבר הופק הסרט ללא תמיכת קרן רבינוביץ.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עקבת ג'בר - חיים בינתיים" (1987)
"יזכור - עבדי הזיכרון" (1990)
"ישראלנד" (1991)
"יתגבר" (1993)
"ירושלים - סינדרום גבולי" (1994) 64 דקות
"עקבת ג'בר - שלום ללא שיבה?" (1995) 61 דקות
"Itsembatsemba: Rwanda One Genocide Later" ‏(1996) 13 דקות (במאי שותף: אלקסיס קורדס)
"Populations en danger" ‏(1997))
"הספציאליסט" (1999)
"דרך 181: רסיסי מסע בפלסטין-ישראל" (2003) (במאי שותף: מישל חלייפי)
"Aus Liebe zum Volk/I Love you All" ‏ (2004)
"Faces of the fallen" ‏(2006) 52 דקות
"Citizens K, the twin brothers" ‏(2007)
"Jaffa-סיפורו של מותג" ‏(2009)
"מדינה משותפת, שיחה אפשרית 1" ‏(2012).

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס ראשון בפסטיבל מילאנו על "ג'אפה - סיפורו של מותג" (2009)
ציון לשבח בפסטיבל הקולנוע העצמאי בבואנוס איירס בקטגוריית "זכויות האדם" על "דרך 181" (2004)
פרס פסטיבל הקולנוע התיעודי יאמאגאטה על "דרך 181" (2004)
פרס אדולף גרים על "הספציאליסט" (2001)
ציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בסן פרנסיסקו על "רואנדה, ג'נוסייד אחד מאוחר יותר" (1997)
פרס "Cinema du Reel Prize" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בפריס על "עקבת ג'בר - חיים בינתיים" (1987)