ישעיהו ליבוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישעיהו ליבוביץ
Yeshayahu Leibowitz por.jpg
תאריך לידה 29 בינואר 1903
תאריך פטירה 18 באוגוסט 1994
זרם ניאו קאנטיאנים
תחומי עניין ביוכימיה, כימיה אורגנית, נוירופיזיולוגיה, רפואה, היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע, תורת ההכרה, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה יהודית ועוד
הושפע מ הרמב"ם, עמנואל קאנט, קארל פופר
השפיע על אסא כשר, אליעזר גולדמן, דוד הרטמן, אביעזר רביצקי, אבי שגיא, צבי מזא"ה, שלום רוזנברג ועוד

ישעיהו ליבוביץ (נהגה: לֶיְבּוֹבִיץ'; 29 בינואר 1903, ריגה18 באוגוסט 1994, ירושלים) היה מדען והוגה דעות. שימש כעורך האנציקלופדיה העברית והיה פרופסור לביוכימיה, כימיה אורגנית ונוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. נודע כמבקר חריף של ישראל, וזכה לכינוי "נביא הזעם של החברה הישראלית".

ליבוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים, שבהם פירט את משנתו הפילוסופית, הדתית והפוליטית. בהגותו הפילוסופית ניכרים יסודות קאנטיאניים מובהקים; יסודות אלה ניכרים גם בגישתו של ליבוביץ לפילוסופיה של המדע, בעיקר בכך שהוא ראה את השיטה המדעית ככפויה על הכרת האדם, ובכך שהוא ראה חלקים ניכרים של ענפי הפסיכולוגיה כעומדים מחוץ לתחום המדע.‏[1] בהגותו הדתית גרס ליבוביץ כי עיקרה של היהדות הוא המצוות המעשיות, ולא האמונה. הוא התנגד בחריפות לתפיסה הדתית-לאומית, שקידשה ערכים כגון אדמה ולאום. מבחינה פוליטית זוהה ליבוביץ עם השמאל, ותמך בהפרדת הדת מהמדינה.

ליבוביץ נודע בסגנון התבטאותו, ובכלל זה בהתבטאויות קיצוניות ופרובוקטיביות, כגון טענתו שבמדינת ישראל ישנם "יהודונאצים". עמדותיו עוררו עניין בקרב חוגים רחבים, גם בקרב מי שהתנגדו להן.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבוביץ בשנות ה-30

ליבוביץ נולד בריגה שבאימפריה הרוסית (כיום בירת לטביה) ב-29 בינואר 1903, לסוחר העצים מרדכי קלמן ולפריידה (לבית נימצוביץ) ליבוביץ‏‏.‏[2] הוריו היו אמידים והמשפחה הייתה דתית וציונית. אחותו הצעירה ממנו בשנתיים, נחמה ליבוביץ, הייתה לימים לפרשנית מקרא נודעת. בילדותם, למדו ישעיהו ונחמה אצל מורים פרטיים ולא ביקרו בבית-ספר יסודי. כילד שיחק ליבוביץ שחמט עם בן-דודו, אהרון נימצוביץ', שהיה לימים אחד משחקני השחמט הטובים בעולם, אולם הוריו, שחששו שיתפקר, מנעו ממנו להתפתח בכיון זה.‏[3]

בשנת 1919 נמלטה משפחתו מריגה לברלין בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה. בגרמניה היה ליבוביץ פעיל בתנועת "צעירי המזרחי". בגיל 16 עמד בבחינות הבגרות מבלי שביקר בבית ספר, ובגיל 18 החל ללמוד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם, ובין מוריו היו חתני פרס נובל אוטו מאיירהוף, אוטו היינריך ורבורג ופריץ האבר. בשנת 1923, לאחר שנבחן בהצלחה אצל פריץ האבר, הציע לו האבר לעבוד עמו, אך הדבר לא יצא אל הפועל, כיוון שליבוביץ נמנע מעבודה בשבת. ליבוביץ קיבל תואר דוקטור בשנת 1924. בשנה זו יצא לאור ספר שכתב יחד עם מנחהו, הנס פְּרִינְגְסְהיים (Hans Pringsheim), שעסק בכימיה של הסוכרים, והיה מראשוני ספרי הלימוד בתחום זה. ב-1927 הצטרף למכון הקייזר וילהלם בברלין, ועסק בחקר הסוכרים. ב-1928 עבר לאוניברסיטת קלן, שם מונה לאסיסטנט של ברונו קיש (Bruno Kisch) ועסק בחקר פעולת הלב והמוח. בקלן הכיר את רעיתו גרֶטה וינטר. הוא המשיך ללמוד ביוכימיה ורפואה, אך לא התכוון לעסוק בטיפול רפואי. לאחר שהגסטאפו חיפש אחר ליבוביץ בבית הוריה של גרטה בבון, עברו בני הזוג ליבוביץ לבזל, ובאוניברסיטת בזל סיים ליבוביץ את הדוקטורט ברפואה בשנת 1934.

בשנת 1935 עלה ליבוביץ לארץ ישראל. שנה מאוחר יותר, ב־1936, החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, וב־1955 הועלה לדרגת פרופסור חבר לכימיה אורגנית.‏[4] בשנת 1961 התמנה לפרופסור מן המניין לכימיה אורגנית וביולוגית ונוירופיזיולוגיה. מחקריו בכימיה עסקו בסוכרים ואנזימים, ומחקריו בפיזיולוגיה עסקו במערכת העצבים של הלב. בשנת 1970 פרש לגמלאות, אך המשיך ללמד היסטוריה ופילוסופיה של המדע ולימודים כלליים.

במלחמת העצמאות השתתף בהגנה על ירושלים, והיה מפקד מחלקה בעיר העתיקה. בראשית ימי המדינה עסק בפעילות פוליטית, במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.

בראשית שנות ה-50 היה פעיל בשורת המתנדבים, במסגרתו פרסם האשמות בשחיתות כלפי פולטיקאים. בשנת 1957, לאחר שהצעה שלו ושל יצחק שלו להקים מפלגה של שורת המתנדבים נדחתה, התרחק מפעילות בשורת המתנדבים.‏[5]

ישעיהו ליבוביץ היה מהבולטים שבהוגי הדעות היהודים במאה ה-20. הוא עסק בשאלות פילוסופיות כלליות, כמו גם בשאלות יהודיות-הלכתיות ובנושאים פוליטיים. ליבוביץ שימש כעורך מחלקת מדעי הטבע של הכרכים א'-כ' וכעורך הראשי של הכרכים ט"ז-כ' ומילואים א' באנציקלופדיה העברית, וכתב ערכים רבים באנציקלופדיה.‏[6] הוא פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדע והפילוסופיה של המדע. הוא עסק רבות בבעיית גוף-נפש, בייחודם של החיים ובפילוסופיה של המוסר. כמו כן פרסם ספרי הגות והרבה לעסוק בהגותו של הרמב"ם.‏[7] הוא פרסם מאמרים רבים שבהם עסק בשאלת משמעותה הדתית של מדינת ישראל ליהודי שומר-מצוות בדורנו. ליבוביץ שלט בשבע שפות - עברית, יידיש, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ולטינית.‏[8]

ישעיהו ליבוביץ עם תלמידיו בתיכון בית הכרם (כיום התיכון ליד האוניברסיטה)

בכל הנושאים האלה הרבה ליבוביץ לצאת מתחומי האקדמיה ולפנות לציבור הרחב, והיה, בין השאר, מרצה פופולרי בסדרת "אוניברסיטה משודרת" של גלי צה"ל. למעשה, חלק ניכר ממפעלו היה פופולריזציה של תחומים בפילוסופיה יהודית, בפילוסופיה מערבית, ובפילוסופיה של המדע, שלא היו די נגישים בזמנו לציבור דובר העברית. פנייתו אל הציבור הרחב ניכרת גם בכך שהִרבה לענות למכתבים שנשלחו אליו. במכתבים, שחלקם קובצו לספר לאחר מותו ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ..."), עולות בקשות להבהרות בנושאים שעסק בהם במאמריו, אבל גם בקשות לייעוץ אישי. לרוב המכתבים ענה ליבוביץ בפירוט, ובהם הוא התנסח בסגנון עדין בהרבה מזה שניכר במאמריו ובהרצאותיו.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ מרצה בכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית (1964)

ביתו הצנוע ברחוב אוסישקין בשכונת רחביה בירושלים שימש מוקד 'עלייה לרגל' לצעירים, שראו בליבוביץ מורה וסמכות פילוסופית-מדעית.

ליבוביץ נפטר בגיל 91 בירושלים ב־18 באוגוסט 1994 (י"א באלול תשנ"ד), ונקבר בהר המנוחות.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2007 דנה מועצת העיר הרצליה בהצעה לקרוא על שמו רחוב בעיר, אך ההצעה נדחתה. במרץ 2011 שונתה ההחלטה והוחלט לקרוא רחוב על שמו של ליבוביץ, ובכך הפכה הרצליה לעיר הראשונה בישראל שעשתה זאת.‏[9] בשנת 2007 דחתה עיריית ירושלים הצעה דומה, אך באפריל 2013 שונתה ההחלטה והיא אישרה קריאת רחוב על שמו בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית[10]

בפברואר 2013 עלתה לשידור בערוץ 8 סדרה תיעודית בשלושה חלקים אודותיו, בשם "ליבוביץ - אמונה, אדמה, אדם".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחותו הייתה פרופ' נחמה ליבוביץ, מומחית לפרשנות המקרא. בן דודו היה פרופ' יהושע ליבוביץ, היסטוריון של הרפואה. אשתו הייתה ד"ר גרטה ליבוביץ, מתמטיקאית. לזוג ליבוביץ נולדו שישה ילדים, שניים מתוכם נפטרו בחייהם.

פרשת פרס ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 התקבלה החלטה פה אחד על ידי ועדת שופטים ציבורית, באישורה של שרת החינוך דאז שולמית אלוני, להעניק לליבוביץ את פרס ישראל על "מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".

באספה מטעם "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" שהתקיימה באולם "צוותא" בתל אביב השמיע ליבוביץ התנגדות חריפה לגירוש פעילי חמאס ללבנון שעליו הורה ראש הממשלה יצחק רבין כחודש לפני כן, וכן גינה את פעולת יחידות המסתערבים של צה"ל, והצהיר "המסתערבים הם החמאס שלנו". התבטאותו זו של ליבוביץ פורסמה בהרחבה בראש מהדורות החדשות באותו ערב. הדבר הוביל לסערה ציבורית ולדרישות לשלול ממנו את פרס ישראל, תוך אזכור התייחסותו של ליבוביץ למדיניות ממשלת ישראל, בייחוד כפי שבאה לידי ביטוי בכינוי "יהודונאצים", וקריאתו הגלויה לסרבנות. משה דרזי, אביו השכול של המסתערב דורון דניאל דרזי הגיש תביעה לבית המשפט בגין הוצאת דיבה. רבין הודיע שאם ההחלטה על הענקת הפרס "לאיש הזה" לא תבוטל, הוא לא יבוא לטקס הממלכתי.

בתגובה ליבוביץ טען כי הביטוי "יהודונאצים" מתאר את המנטליות בחוגים מסוימים, וכי מלכתחילה הוא העדיף שלא לקבל את הפרס אבל לא סירב לקבלו מכיוון שיש בזה יהירות.‏[11] לאחר מספר ימים, הודיע ליבוביץ על החלטתו לוותר על הפרס.

הגותו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבוביץ לא העמיד משנה פילוסופית סדורה וכוללת. יתרה מזו, הוא סבר שאין בנמצא השקפת עולם שלמה ואחידה וטען שהשקפה כוללת על המציאות יכולה להיות אך ורק לאלוהים. לאדם, הוא טען, יכולה להיות רק השקפה על דברים מסוימים בעולם. כשנשאל על סתירות פנימיות בהגותו אמר שאמנם יש בכתביו אמרות ורעיונות שאינם מתיישבים אלה עם אלה, אבל כך גם במדע: בתורת הקוונטים, בקיברנטיקה ועוד.‏[12]

בכתביו הוא מתייחס רבות לרמב"ם ולקאנט. בקרב הוגי המאה העשרים הוא מצא עניין בהגותם של קרל פופר ולודוויג ויטגנשטיין.

הגותו של ליבוביץ מאופיינת במציאתן ובניסוחן החד של בעיות ושאלות פילוסופיות, ומציאת ניגודיות בלתי ניתנת ליישוב בין תחומים שאחרים רואים מעבר רציף ביניהם. מציאת הניגודים נעשתה באמצעות חקירת מושגים והגדרתם המדויקת, לעתים אף בצורה שונה מן ההגדרה המקובלת.

גוף ונפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבוביץ נקט בדיכוטומיה מוחלטת בין האני ובין העולם.‏[13] מן ההבחנה הראשונית הזו נגזרת הבחנתו בין נפש וגוף:

באשר לבעיית גוף-נפש, אותה כינה ליבוביץ "הבעיה הפסיכופיזית" (מלשון פסיכופיזיקה), הוא נקט בגישה שלפיה הבעיה בלתי ניתנת לפתרון מטבעה. הוא אחז בעמדה שלפיה אין לערבב את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. זאת בניגוד לגישות בפילוסופיה של הנפש אשר מנסות ליישב את הדיכוטומיה.

לדעתו, לא ניתן להבין קשר בין תהליכים פיזיים שהם אובייקטיביים ושייכים ל"רשות הרבים של ההכרה" לבין תהליכים נפשיים שהם סובייקטיביים ושייכים ל"רשות היחיד של ההכרה", לא ניתן להבין רציונלית את עצם קיומו של הקשר שבו אירוע נפשי מחולל אירוע פיזי ולהפך, ולא ניתן להבין הצמדה סינכרונית מתמדת בין אירועים נפשיים לאירועים פיזיים ללא הבנת הסיבה הראשונה שחוללה הצמדה זו. מכאן שכל חשיבה על קשר שכזה מובילה לאנטינומיות ולפרלוגיזמים. לדעתו אי ההבנה של הקשר הפסיכופיזי היא מהותית לשכל וההכרה האנושיים, וכל תוספת ידע על העולם הפסיכי או תוספת ידע מדעי נוירופיזיולוגי לא יכולים לקרב אותנו להבנת קשר זה.

ערכים וצרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגרת הפילוסופית אשר שימשה לליבוביץ נקודת מוצא מושגית ותשתית אובייקטיבית שבתוכה שיכן את עמדותיו הערכיות הסובייקטיביות, היא הדיכוטומיה שערך בין ערך לבין צורך:

לשיטתו, ערך מוגדר בתור מטרה סובייקטיבית, שאת הגשמתה אדם רוצה ובוחר להשיג בכל מחיר ותמורת כל קורבן שיידרש, בעוד שצורך הוא כל מה שמתחייב מן המציאות הטבעית. לדעת ליבוביץ, אין שום קנה מידה אובייקטיבי המאפשר להכריע איזה ערך "נכון" או "טוב" יותר, ולכן שום בחירה או דחייה של ערך כלשהו אינה ניתנת לנימוק רציונלי. עם זאת, מרגע שאדם בוחר בערך כלשהו, נכפות עליו כל ההשלכות הנגזרות מבחירתו הערכית, כולל האמצעים המאפשרים את השגת הערך.

להבחנה זו של ליבוביץ בין ערך לצורך הייתה השפעה מכרעת על הדרך שבה הוא ניתח את המציאות הפוליטית.

עבור הבהרת מהותם של הערכים הרווחים בחברה האנושית הסתייע ליבוביץ בדוגמאות דידקטיות. למשל:

  • פאשיזם: ערך המעמיד במרכז את המדינה, אשר למענה ולמען קיום החלטותיה נדרש בעל-הערך להקדיש את חייו, כולל הנכונוּת להקריב את חייו. את הניגוד הקוטבי לערך זה ראה ליבוביץ באנרכיזם. אך אף על פי שאת האידאולוגיה הפאשיסטית ליבוביץ דחה, ולעתים הוא אף הפגין עמדות שיכולות להיחשב אנרכיסטיות - למשל בקריאתו לסרב להוראות מסוימות של המדינה שבהן ראה ליבוביץ את הסירוב כמוצדק, הוא הצהיר כי הוא איננו אנרכיסט, ואף הבהיר שהוא רואה את המדינה כצורך, כלומר כהכרח עבור קיומו של הפרט (כמאמר חז"ל: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"‏[14]), ועצמאותו של העם.
  • אתנוצנטריזם/לאומנות: ערך המעמיד במרכז את העם, אשר למענו נדרש בעל-הערך להקדיש את חייו, כולל הנכונות להקריב את חייו. את הניגוד הקוטבי לערך זה ראה ליבוביץ בקוסמופוליטיות. אך אף על פי שמהלאומנות ליבוביץ סלד, ולעתים אף הפגין עמדות שיכולות להיחשב קוסמופוליטיות – למשל בקריאתו לבטל כל אפליה מעמדית שהיא בין יהודים לפלסטינים, הוא הצהיר שאינו קוסמופוליט, והכריז על עצמו כיהודי וכציוני (בהגדירו את הציונות כמאיסתו של העם היהודי בשלטון זרים).
  • מיליטריזם: ערך המעמיד במרכז את הצבא, ודורש מבעל-הערך למלא מתוך ציות עיוור כל פקודה שהוא מקבל ממפקדו, כולל הנכונות להקרבת חייו לשם מילוי פקודה. את הניגוד הקוטבי לערך זה ראה ליבוביץ בפציפיזם. על אף שאת המיליטריזם ליבוביץ שנא, ואף הפגין עמדות שיכולות להיחשב פציפיסטיות - למשל פעילותו במסגרת הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון ובקריאתו לסרב לשרת במסגרת מלחמת לבנון, הוא הצהיר כי הוא איננו פציפיסט, ושהוא מאמין בצורך במלחמות (ואף במלחמות אזרחים כשאין ברירה אחרת.‏[15]
  • הומניזם/מוסר[16]: ערך המעמיד במרכז את האדם, ודורש מבעל-הערך לבכר על פני כל שיקול אחר את טובתם ורווחתם של בני האדם באשר הם. אף שליבוביץ הדגיש כי הוא איננו הומניסט, ניכר שהוא רחש כבוד לערך זה.
  • תיאוצנטריות/דת: ערך המעמיד במרכז את עבודת האל, ודורש מבעל-הערך למלא את כל מצוות הדת ולהקדיש לקיומן את חייו, ואף למסור את נפשו כאשר הדת תובעת זאת ("ייהרג ואל יעבור"). בערך זה בחר ליבוביץ עצמו.

היחס בין הערכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לדרך שלפיה הוא הגדיר (כדלעיל) את המונח "ערך", נהג ליבוביץ לעמוד על הסתירה הקיימת לדעתו בין הערכים השונים:

  • ליבוביץ טען שהומניסט אמיתי, הרי הוא מניה וביה קוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתאיסט.‏[17]
  • ליבוביץ התנגד בתוקף לקשירה בין ערך הדת לבין ערכי לאום ומדינה, והתבטא בחריפות על הרצי"ה קוק: "הרב קוק הבן... אשר באמת מעלה את העוצמה המדינית והצבא הישראלי לדרגה של קדושה... האדם הזה הוא עובד אלילים ממש, עובד אלילים פשיסטי".
  • ליבוביץ התנגד בתוקף לקשירה בין ערך הדת לערך המוסר, וטען שקיים הבדל מהותי בין שני הערכים. כראיה לסתירה הקיימת, לדעתו, הביא ליבוביץ את הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם", אשר פירושו, לפי ליבוביץ, הוא שעל האדם הדתי לקיים את המצוות גם אם הן נוגדות את מצפונו. בתור דוגמה להבדל שבין שני הערכים, טען ליבוביץ כי קיים הבדל עמוק בין הצו המוסרי "ואהבת לרעך כמוך" לבין הצו הדתי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".‏[18] ליבוביץ טען כי המלים "אני ה'" עומדות על המטרה העליונה שלשמה נדרש האדם הדתי לקיים את מצות אהבת הזולת, ובכך הן משקפות את ההבדל הגדול בין הגישה הדתית לגישה המוסרית-הומאנית: בעוד שהתכלית שאליה מתכוון האדם הדתי היא עבודת ה', הרי שהתכלית של האדם המוסרי היא "עבודת האדם".

ערכים ועובדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה להבחנה של ליבוביץ (כדלעיל) בין ערך לצורך, ליבוביץ ערך דיכוטומיה בין ערך לעובדה. על פי הבחנה זו, שראשיתה בהגותו של דייוויד יום, הכרת העובדות (שהכרתן וההודאה בהן כפויה על תודעתו של כל אדם המבין אותן, ואין זה בגדר החלטה, הכרעה או ברירה), לא יכולה לחייב את האדם לשום פעולה. הכרת מה שקיים (is) אינה מעידה ולא כלום על מה שצריך (ought). המחשבה כי בין שני התחומים קיימת הַקְבּלָה (קורלציה) מכונה כשל נטורליסטי. בדרך זו מנתק ליבוביץ את הקשר בין המדע המודרני לבין ערכיו של האדם. ליבוביץ גרס כי המושג רציונליות חל אך ורק בתחום עיסוקו של המפעל המדעי, והוא הבסיס למתודה המדעית. לדעתו, למושג "רציונליות" אין תוקף בתחומים אחרים בחיי האדם, ובפרט בכל הנוגע לרצון האדם ולאמונה שהוא בוחר לחיות לאוֹרה. הניסיון להחיל את המושג "רציונליות" בכל הנוגע לערכיו של האדם (כגון הומניות, עבודת השם, הגנה על המולדת, מוות למען אידאל) לוקה בכשל המכונה בפי הלוגיקנים "טעות בקטגוריה" (category mistake).

עוד טען ליבוביץ כי אין שום קשר בין ידיעותיו של אדם (הכרת ה-is), שמהן נובעות מסקנות על הקיים, לבין רצונו (קביעת ה-ought) שהוא מקור להכרעות על מה שלדעתו ראוי שיהיה. לרצון האדם אין סיבה מהמציאות, אלא רצונו של האדם הוא מהותו ואישיותו. בפרט, שום ידיעה שרוכש האדם על העולם אינה משפיעה על רצונו. האדם יכול לשנות את רצונו מעצמו אך ללא סיבה חיצונית, ולא מפאת תוספת ידע.

הגותו הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנתו הדתית של ליבוביץ היא יוצאת-דופן בהגדרתו את המושג אמונה. בניגוד לתפיסת האמונה המקובלת, המדגישה את חשיבות קבלתן של הנחות מטאפיזיות על המציאות (כגון בריאת העולם ומתן תורה) ורואה בקיום המצוות נגזרת של הנחות אלו, טען ליבוביץ שהאמונה ביהדות אינה אלא עבודת ה'. לשיטתו, כל מה שאיננו קשור לעבודת ה' אין לו משמעות דתית. האמונה היא הכרת האדם בחובתו לעבוד את ה' ויישומה של הכרה זו בקיום תורה ומצוות (והכפירה היא הסירוב לעבוד את ה'). כל הכרה אחרת, גם אם היא חשובה, אינה אלא ידע שאין בו תוכן דתי. לכן לשיטתו האמונות הדתיות המקובלות, החל בבריאת העולם ועד לתחזיות אחרית הימים, גם אם יש להן חשיבות אנושית רבה, הן נטולות חשיבות דתית.

אף על פי שבהגותו הדתית ליבוביץ לא התייחס במפורש לקאנט, רבים עמדו על השפעתו על ליבוביץ גם בפילוסופיה הדתית שלו. דת המצוות האוטונומית של ליבוביץ דומה במידה רבה למוסר האוטונומי של קאנט, בעיקרון ובפרטים רבים. אך זהו דמיון צורני ולא תוכני - ליבוביץ ראה בתורת המוסר של קאנט תורה אתאיסטית, המעוגנת בראיית האדם כערך עליון.‏[1]

ליבוביץ העריץ את הרמב"ם, הרבה לצטט אותו והתיימר לשאוב את הגותו הדתית מכתביו. עם זאת, קיימות בהגותו סתירות רבות לדברי הרמב"ם.‏[19]

מהות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבוביץ ראה בקיום המעשי של המצוות את מהותה של הדת היהודית, ואף של האמונה היהודית. לטענתו האמונה מתגלמת במערכת המצוות, ומחוץ לה אין היא קיימת. ליבוביץ טען שהדבר היחיד המשותף לכל היהודים המאמינים בכל הדורות הוא מחויבותם להלכה, שהרי באמונות ודעות היו בתוך עולמה של היהדות הבדלים עצומים, ולמרות זאת כולם נחשבים לחלק מהיהדות ההיסטורית; ולעומת זאת, היהדות הוציאה מקרבה את הנצרות, הקראות, השבתאות ואף את הציונות החילונית כיון שלא היו נאמנים להלכה. מכאן, הוא טען, שהדבר היחיד המאפיין את היהדות הוא הכרת החובה לעבוד את ה' על פי ההלכה.

ליבוביץ טען שהיהדות נועדה להכתיב ליהודי כיצד לעבוד את ה', ולא לספק את צרכיו ורצונותיו, כולל הרצון לדעת. לשיטתו, הדת היהודית רק דורשת מהאדם ואינה נותנת לו מאומה בתמורה: לא שכר על נאמנותו, לא צדק וגם לא תשובות לשאלותיו.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבוביץ הצהיר על שיוכו לזרם האורתודוקסי. אולם, בניגוד לתפיסה המסורתית, הוא לא האמין שהתורה שבעל-פה נתקבלה במעמד הר סיני והועברה במסורת מדור לדור (העיקר השמיני של הרמב"ם). ליבוביץ כתב שמעמדה של התורה שבעל-פה אינו נובע מהתורה שבכתב, אלא להפך: התורה שבעל-פה, שהיא יצירה אנושית, היא שקבעה את 24 ספרי התנ"ך ככתבי הקודש.‏[20] לכן לשיטתו אין משמעות אמונית לדרך התהוותם של ספרי המקרא או לסתירות בין התורה שבעל-פה לתורה שבכתב.

ליבוביץ טען שההלכה, שהיא דרך עבודת ה' שמתגבשת על ידי רוב עובדי ה' לדורותיהם, היא זו שמחייבת את היהודי. ובסמכותה של הלכה זו לחדש חידושים ואף לעקור את הכתוב במקרא.‏[21]

לשמה ושלא לשמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבוביץ הדגיש את ההבחנה בין עבודת ה' לשמה לבין עבודת ה' שלא לשמה. לדעתו, אף על פי שגם העובד שלא לשמה הוא יהודי כשר, שהרי ההלכה מתירה עבודת ה' שלא לשמה (לשמור מצוות מתוך תקווה לשכר ולהימנע מעברות משום פחד מעונש), השלמות הדתית היא קיום המצוות לשמן, ולא לשם שום תכלית אחרת: לא למען גמול בעולם הזה או בעולם הבא, לא לשם תועלת גופנית או שיפור המידות, לא לשם סיפוק רוחני ("חוויה דתית") או צורך נפשי ואף לא לצרכים חברתיים ומדיניים, מכיוון שבכל אלו האדם למעשה עובד את עצמו. לכן בשיטתו אין מקום לטעמי המצוות.

ליבוביץ טען שסמלה העליון של האמונה ביהדות היא עקדת יצחק. בעקדה מתגלה אברהם אבינו כמי שמוכן להקריב את בנו יחידו, ובכך גם לוותר על כל ההבטחות שניתנו לו על ריבוי זרעו וירושת הארץ, מפני יראת ה' ואהבת ה'. לדעת ליבוביץ, זהו האידאל שהאדם המאמין אמור לשאוף אליו, וזהו הניצחון של האדם על טבעו.

אלוהים והעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אמונתו של ליבוביץ, האל הוא טרנסצנדנטי. הוא טען שלאדם לא יכולה להיות שום ידיעה על האל או קשר איתו. כמו כן, הוא טען שאין התערבות אלוהית בטבע או בהיסטוריה. לדעתו, ההשגחה האלוהית היא ראיית המאמין את המציאות כולה ("עולם כמנהגו נוהג") כרצונו של ה'. לדעתו, הדבר היחיד שהפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" בא ללמד, הוא ש"העולם איננו אלוהים, ואלוהים איננו בעולם" כלומר, שלילת הפאגניזם, הפנאנתאיזם, הפנתאיזם והאתאיזם.

ליבוביץ טען שהדת אינה עוסקת באלוהים, אלא בעבודת אלוהים. לכן לשיטתו כל הוויכוחים על קיומו או אי קיומו של אלוהים כלל לא רלוונטיים מבחינת הדת. לדברי יוסף אגסי, ליבוביץ עצמו סירב לענות על השאלה האם יש אלוהים.‏[22]

כמו כן, ליבוביץ טען שבעולם אין ערך מצד עצמו, והאדם בכלל זה, כדברי קהלת: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל".‏[23] אלא שלדעתו, במעמדו של האדם לפני אלוהים בכך שהוא מקיים את המצוות יש חריגה מן ההבל.

לגבי הנבואה טען ליבוביץ שאילו היו הנבואות קובעות מה יקרה בעתיד באופן עובדתי - הן היו חסרות ערך דתי, כשם שכל ההיסטוריה חסרת ערך. לדעתו, הנבואות אינן הבטחות אלא דרישות המוצגות לאדם לגבי העתיד, אף על פי שהן אמורות בסגנון של תיאור מה שעתיד לקרות. בעקבות המאמר בתוספות: "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא",‏[24] אמר ליבוביץ כי "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות".‏[25] לכן לשיטתו גם אם נבואות מסוימות בתנ"ך לא התקיימו, אין זה אומר שנביאי התנ"ך אינם נביאי אמת.

לדעת ליבוביץ, בתפילות החובה הקבועות, יש לכוון לקיים מצוות תפילה בלבד, מתוך תודעת החובה, לא לבקש שיתגשם רצונו של האדם, כגון שירד גשם או שפלוני יתרפא, שהרי זו עבודה שלא לשמה. ליבוביץ זלזל באנשים המתפללים על בקשותיהם האישיות,‏[26] ועושים את אלוהים "ממונה על החברה האנושית, הממלא בשבילה תפקידים של שר-הבריאות העילאי, שר-המשפטים העילאי, שר-המשטרה העילאי, שר-הסעד העילאי ושר-הכלכלה העילאי". בתשובה לחיים כהן שאמר שבעקבות השואה איבד את האמונה באלוהים, ענה ליבוביץ שהוא מעולם לא האמין באלוהים, אלא בעזרת אלוהים.‏[27]

דת ומדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחנתו של ליבוביץ בין ערכים לעובדות (כדלעיל), והגדרת הדת כערך, הופכת כל סתירה בין תורה ומדע לסתירה מדומה. לדוגמה, ליבוביץ התייחס אל תולדות התפתחות המינים על כדור הארץ, כפי שהיא מתגלה על ידי המדע המודרני, כאל עובדה ("אינני חושב, אני יודע שהייתה אבולוציה. כמו שאני יודע – לא מאמין – שקיימת יבשת אוסטרליה, אף שלא ראיתיה מעודי"‏‏[28]). בתפקידו כעורך האנציקלופדיה העברית כתב את הערך "דרוויניזם‏",‏[29] ועל תורת האבולוציה של זמנו בערך "התפתחות"‏,‏[30] וכן כתב הקדמה להוצאה בעברית של "מוצא המינים".

לדעת ליבוביץ, הידיעה אינה זו שמביאה את האדם לקיים מצוות, שהרי אדם יכול לבחור להיות "יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו",‏[31] כשם שאין לימודי המדעים משפיעים על רצון האדם או מונעים ממנו לקבל עליו עול תורה ומצוות (או כל ערך אחר).

לדעת ליבוביץ, מטרת התורה אינה סיפוק מידע לאדם, אלא הצגת דרישה ערכית בפניו. התורה היא הדרישה המוצגת לאדם לעבוד את ה', ודרישה זאת מנוסחת בצורות שונות: קודם כל במערכת המצוות, אבל גם בחלקיה הסיפוריים, השירים וההיסטוריים של התורה. האירוע ההיסטורי כשלעצמו אינו רלוונטי מבחינה דתית, כמו כל ההיסטוריה האנושית. השכינה לא "ירדה על הר סיני" כדי ללמד את בני האדם פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ואסטרונומיה. זהו תפקידם של בני האדם עצמם לעסוק בתחומים המדעיים, ללא קשר לתורה.

לפיכך, לא תיתכן סתירה בין המדע לבין הדת משום שתוכניהם שונים בתכלית: המדע, הן מדעי הטבע והן מדעי החברה, תכליתם ללמדנו עובדות על העולם. ואילו הדת, שהיא ערך, עניינה במעמדו של האדם לפני האל.

יחסו לקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו של ליבוביץ לתורת הסוד היה שלילי ביותר. את ספר הזוהר הוא הגדיר "ספר אלילי מוחלט".‏[32]

דעתו של ליבוביץ על הקבלה הוצגה במכתב ששלח לגרשם שלום בשנת 1941:

לשאלתך שהעמדת בראש הרצאותיך: מה גרם לקבלה להשתלט על מוחותיהם ונפשותיהם של המוני ישראל במשך תקופה ממושכה ולהפך לגורם היסטורי חי, בו בזמן שהפילוסופיה הרציונליסטית נשארה דבר שבעיון לציבור מצומצם בלבד ועקבותיה כמעט לא נודעו כעבור דורות מועטים. תשובתך היתה שהקבלה קרובה יותר ליהדות הקלסית והפיחה חיים חדשים באינסטיטוציות הדתיות - המצוות המעשיות והתפילה, בו בזמן שהפילוסופיה היתה מחוסרת יחס חי ופרודוקטיבי לאינסטיטוציות הנ"ל. נדמה לי שאתה בעצמך בהמשך דבריך ובפרטי תשובתך סתרת את התיזה הזאת. אני שואלך: לאיזו יהדות קלסית אתה מתכוון? האם לאותה היהדות הספציפית והמהווה חטיבה בפני עצמה בעולם הדתות שהתגבשה במפעלה הספרותי - התלמוד ואבזרייהו – ובאינסטיטוציות הקבועות של ההלכה והתפלה, או ליהדות האנונימית העממית של אותה התקופה הקלסית, יהדות של דתיות אינדיבידואלית הנובעת מרחשי לב ומתסביכי נפש דתיים המקננים כמובן בלבו של היהודי הדתי כשם שהם מקננים בכל אדם דתי העובד עבודה זרה? נדמה לי שכל עצמה של היהדות הקלסית אינה אלא האבקות איתנים בין שתי דתיות (Religiositäten) הללו, ומפעלה הכביר והיחיד במינו של היהדות התלמודית-הרבנית (שבו היא ממשיכה את קו התורה והנביאים) הוא דיכוי יסודות המיתוס וריסון הדתיות האינדיבידואלית החופשית הפרועה שאינה אלא ביטוי ליצרים ותאוות ("יודעים היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש אלא שביקשו להתיר להם עריות בפרהסיה", סנהדרין) והטייתה למסלול של כיבוש היצר ושל הטלת חובות ופיתוח הרגשת החובה ("גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה !") במובן זה דווקא הפילוסופיה הרציונליסטית, על אף כליה השאולים מהנכר, היא היא הממשיכה את הקו של היהדות המקורית, ז.א. של הצד המיוחד והספציפי שביהדות, בעוד שהקבלה, על אף המקוריות המדומה של סמליה וכוונותיה, אינה אלא התפרצות של אותה הדתיות האנושית-כללית, ז.א. אלילית, אשר היהדות הקלסית השתדלה לדכאה, עם כל ה-psychopathia sexualis הכרוכה בה (עיין ספר החסידים).

– ישעיהו ליבוביץ, "מכתב לפרופ' גרשום שלום", יולי 1941, בספר רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ, עמ' 255

בסוף המכתב הוא מסכם את דבריו כך:

סוף דבר: לעומת התיזה שלך אני מעיז להעמיד את התיזה הזאת: הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא היתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד היתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים. ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו", ואלה הם ממש גם דברי שפינוזה "כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח" (סיום האתיקה).

יחסו לרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, לשיטתו של ליבוביץ, מהותה של הדת היא קבלת עול מצוות ולא מתן סיפוק לאדם. לכן, יחסו אל היהדות הרפורמית לא היה כאל תנועה דתית אלא כאל תנועה חילונית-הומניסטית. הוא הסביר זאת בכך שאת השינויים בצורת עבודת ה' הרפורמים חוללו על מנת לספק צרכים אנושיים, בין צרכים גשמיים ובין צרכים רגשיים ומוסריים, וכדי להתאים את ההלכה להשקפותיהם האישיות ולרוח הזמן. הוא חזה שכמו כל הזרמים האנטינומיסטיים ביהדות (כגון הנצרות והשבתאות) גם הרפורמים עתידים לפרוש ממנה. עם זאת, ליבוביץ גילה פתיחות יחסית כלפי הקונסרבטיבים ואמר עליהם: "במידה שהוא מבסס את הדבר הזה על הכרתו בהלכה, אז הדבר הזה הוא לגיטימי. ולדעתי השאלה, באיזו מידה הוא מבסס את זה על הכרתו בהלכה [...] השאלה היא האם אני בוחן את ההלכה מתוך ההלכה עצמה, או שאני בוחן אותה מתוך איזשהו אספקט חיצוני".‏[33]

ליבוביץ עצמו סבר שיש לבצע רפורמות מסוימות בהלכה.

יחסו לציונות הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו השתייך ליבוביץ לחוגי הציונות הדתית. טרם עלייתו לישראל היה פעיל בחוגי תנועת המזרחי. עם עלייתו לישראל, הטיף ליבוביץ להתחדשות של השיח ההלכתי ולעיצוב החיים הפוליטיים והחברתיים תוך פירושה של התורה בהתאם למציאות המודרנית. בשנות ה-40 טען כלפי הציונות הדתית שהיא מסתגרת.‏[34] עם זאת, בשלב זה פעל ליבוביץ עדיין במסגרותיה של הציונות הדתית, והייתה לו השפעה בחוגים כמו הקיבוץ הדתי.

בשלבים מאוחרים יותר ובפרט לאחר מלחמת ששת הימים, ליבוביץ היה ממתנגדיה החריפים ביותר של הציונות הדתית, והאשים אותה שביטלה את ההבדלה בין קודש לחול. בהגותו של ליבוביץ, בניגוד לזו של הראי"ה קוק - מאבות הציונות הדתית - המציאות כולה היא חול. רק אלוהים קדוש, והאדם יכול לשאוף לקדושה על ידי קיום מצוותיו. לשיטתו אין שום קדושה למדינה. ליבוביץ נהג לבסס את יחסו השלילי לקידוש כל מה שאינו אלוהים על דברי רבי מאיר שמחה הכהן בפירושו לתורה.

בפרט התנגד ליבוביץ למושגים "קדושת העם" ו"קדושת הארץ". לדעת ליבוביץ, רבי יהודה הלוי,‏[35] רוב המקובלים, המהר"ל מפראג והרב קוק הם "תלמידיו של קורח", מפני שהאמינו בקדושתם הבלתי-תלויה של עם ישראל וארץ ישראל.‏[36] בזאת, ומחמת ששלל חלק מי"ג העיקרים, עורר את חמתם של רוב החוגים הדתיים בישראל (ובפרט בקרב הציונות הדתית), אשר ראו בו אפיקורס.

כמו כן, בדומה לחרדים ובניגוד לדתיים לאומיים, טען ליבוביץ כי להקמת מדינת ישראל אין כל משמעות דתית, כיוון שמנהיגיה ואזרחיה הם "פורקי עול תורה ומצוות", אין קשר בין הבטחת הארץ לאברהם לבין הקמת המדינה, שכן לדידו של ליבוביץ קיום ההבטחה האלוהית מותנה בכך שעם ישראל יקיים את חלקו בברית - קיום המצוות. במיוחד התקומם ליבוביץ על שהקשר ההיסטורי של עם ישראל עם יהודה ושומרון[37] שימש נימוק של הציונות הדתית ושל הימין הפוליטי החילוני, להצדקת השליטה בשטחים אלו וההתיישבות בהם.

המשמעות המשיחית שמייחסים רבים מאנשי הציונות הדתית לשיבת עם ישראל לארץ ולהקמת המדינה ("אתחלתא דגאולה") נתפסה בעיניו כאמונה שקרית, והוא הרבה להשוות אותה לתנועה השבתאית, אשר אמונתם בשבתי צבי נתבדתה וסופם היה לעזוב את היהדות ולהתאסלם, כיוון שאמונתם התבססה על משיח שקר, ולא על מה שליבוביץ ראה כמהות הדת היהודית - קיום המצוות המעשי.

בראיון איתו אף הקביל ביחס שבין הלאומית הדתית לדת, ליחס שבין הנאציונל-סוציאליזם לסוציאליזם.‏[38]

יחסו למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבוביץ ראה בעצמאותו המדינית המתחדשת של העם היהודי בבחינת הזדמנות היסטורית לעמת את ערכי המורשת היהודית מול מבחן המציאות - "הציבור של יהודים שומרי תורה שהשתתפו במפעל הציוני חולל בהקמת המדינה את המהפכה הדתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל". השקפה זו הוצגה בחיבורו "לאחר קיביה", שפורסם בעקבות פעולת קיביה (14 באוקטובר 1953), שבה נהרגו למעלה מ-60 מתושבי הכפר:

מבחינה מוסרית ומצפונית התקיימנו במשך דורות בחממה מלאכותית, שבה יכולנו לגדל ולטפח ערכים ותכני-תודעה שלא הועמדו במבחן המציאות. מוחזקים היינו בעיני עצמנו, ובמידה מסוימת אף בעיני זולתנו, ככובשי אחד היצרים האיומים האורבים לנפש האדם וכסולדים מפני גילויי-זוועותיו השכיחים של חברה אנושית: יצר שפיכות-הדמים הבין-קיבוצית. בהחזיקנו טובה לעצמנו על כך, התעלמנו - או השתדלנו להתעלם - מן העובדה, שבסיטואציה ההיסטורית שלנו לא הייתה שפיכות-דמים זו מן האמצעים שבהם יכול היה קיבוצנו להשתמש לשם הגנה על קיומו ולשם סיפוקם של צרכיו ומאווייו. מבחינת התפקיד המוסרי, כמבחינת ההגשמה הדתית, היה במציאות הגלותית משום השתמטות מן המבחן המכריע.

– ישעיהו ליבוביץ, לאחר קיביה, "בטרם", קפ"ט, ב'/קצ"א, 1953/4

ליבוביץ שב ומדגיש את היעדר הקדושה במדינה, שאינה אלא כלי חילוני להגשמת צרכיו השוטפים של העם. הוא טען כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת; שורש הרע, לשיטתו, מונח בייחוס קדושה לענייני חולין, והוא ראה בו חילול השם.

עמדותיו וסגנונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד עבודתו באוניברסיטה העברית ועיסוקו בכתיבה, ניצל ליבוביץ את מעמדו כדי להביע בפומבי את דעותיו בעניינים שעמדו על סדר היום, ואף היה פעיל בעצמו במספר ארגונים פוליטיים. לליבוביץ היו דעות נחרצות בתחומים רבים של השיח הציבורי: פוליטיקה, מלחמה, שלום, אתיקה, דת, מדינה ועוד. בענייני פנים, ביקר ליבוביץ בחריפות את החברה הישראלית, על הפיכתה, לדעתו, לפשיסטית, לאומנית ומיליטריסטית.‏[39] כמו כן הוא הרבה לבקר את שלטון מפא"י על שחיתותו. בענייני חוץ ליבוביץ מיקם את עצמו בקצה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, והרבה להתנגד לפעולות צה"ל בשטחים.

לאחר מלחמת ששת הימים היה ליבוביץ נרגש מכך שהעיר העתיקה בידי מדינת ישראל. עם זאת, מעט לאחר מכן הוא הביע את עמדתו נגד החזקת השטחים. כבר מימי פעולת קיביה מחה ליבוביץ נגד מה שלדעתו היה הפיכה של המדינה והצבא לערכים עליונים, ומפני שכרון הכוח שלדעתו הוביל את החיילים לבצע את הטבח.‏[40] בתחילה התלבט ליבוביץ בנוגע לפתרון לשטחים שנכבשו במלחמה,‏[41] אך מעט לאחר מכן היה ליבוביץ מהראשונים שקראו לנסיגה מכל השטחים שנכבשו גם ללא שלום, והזהיר מפני הבעיה הדמוגרפית והמוסרית שעלולה לצמוח כתוצאה מהשליטה על הפלסטינים. לדברי ליבוביץ, המשך התנהגות כמו זו של ישראל ביהודה ושומרון תוביל בהכרח למדיניות דומה לזו של הנאצים, ואפילו באשר להקמת מחנות השמדה נוסח אושוויץ אמר ליבוביץ כי "אין זה מן הנמנע".‏[42]

ליבוביץ התבטא בפומבי בדבר הצורך במלחמת אזרחים במדינת ישראל, כדוגמת מלחמת האזרחים האמריקנית. בהקשר זה קרא להקים פלוגות אנשים אשר "ישברו את העצמות" ל"כנופיות הבנדיטים השורצות היום ברחובותינו".‏[15]

ליבוביץ נתן פומבי לדעותיו, תוך שימוש בביטויים פרובוקטיביים. לפי עדותו של ליבוביץ, הוא אימץ לעצמו סגנון התבטאות חד, ולעתים קיצוני.

דמותו וסגנונו אף שימשו לפארודיה של דמות אשר כונתה "פרופסור מעשיהו לייבניץ" ושודרה בעונה ה-11 של ארץ נהדרת.

ענייני פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לאחר קום המדינה עסק בפעילות פוליטית במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.
  • ליבוביץ היה חבר ב"שורת המתנדבים", קבוצה של אזרחים שביצעו פעולות התנדבות חברתיות בקרב ציבור העולים במעברות וביישובי העולים בפרוזדור ירושלים, בעיקר לימוד השפה העברית לעולים.
  • בסוף שנות החמישים, הצטרף לתנועת "המשטר החדש", שהקים שמואל תמיר, וששמה לה למטרה להילחם בשלטון מפא"י החד-מפלגתי. הוא פרש מפעילות זו ב-1960.
  • ליבוביץ דגל בהפרדת הדת מהמדינה,‏[43] הוא טען שהואיל ובמצב הנוכחי מדינת ישראל היא מדינה חילונית, שילובה של הדת במנגנון השלטוני של מדינה חילונית וביסוסה של המציאות הדתית על מנגנון זה תגרום לחילול השם, ביזיון התורה והרס הדת. לכן, לדעת ליבוביץ, צריכה להיות הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, כדי שהדת תהיה אופוזיציה ואלטרנטיבה לשלטון החילוני. הוא סיפר כי בשנים הראשונות לקום המדינה, באחת מהשיחות שהיו לו עם ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, אמר לו בן-גוריון בנושא הפרדת הדת והמדינה: "אני מבין יפה מאוד למה אתה דורש בכל תוקף את הפרדת הדת מן המדינה. אתה מתכוון לכך שדת ישראל תהיה גורם עצמאי אשר השלטון היהודי יצטרך להתמודד עמו. ולכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה". על כך ענה לו ליבוביץ: "ואני רוצה שדת ישראל תשתחרר משלטונך!"‏[44]
  • ליבוביץ הרבה לבקר את החברה הישראלית על שבחרה בערכים שמהם סלד. בפרט בז ליבוביץ לגל הפטריוטיות שאחז בעם, חילונים ודתיים כאחד, אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. במכתב שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב־21 ביולי 1967, תחת הכותרת "הדיסכותל", זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, גינה ליבוביץ את הנהירה לכותל המערבי הכרוכה בחילולי שבתות וחגים המוניים, והוסיף: "אשר לליכוד הלאומי בצלו של הכותל - הנה הצעתי: תתוקן הרחבה שלפני הכותל כדיסקוטק הגדול ביותר במדינת ישראל, וייקרא שמו "דיסקוטק השכינה". דבר זה ישביע את רצונם של כל החוגים והפלגים בעם: של החילוניים - בשל היותו דיסקוטק, של הדתיים - בשל שם השכינה הנקרא עליו". בשנת 1982 אמר: "המניע הנפשי החזק ביותר בקרבי זה שנאת עבודה זרה ועבודת אלילים, כשאני רואה את הפולחן של אבני הורדוס האלה... שיהודים מחללי שבת, אוכלי טריפות ובועלי נידה באים לכותל המערבי ומתפעלים שם התפעלות דתית זו תועבה!".‏[22]
  • ליבוביץ' ראה במדינה "צורך", אך סבר שיש לצמצם ולהגביל את כוחה למינימום האפשרי, כדי לאפשר לבני האדם לממש את ערכיהם.‏[45]
  • לצד תמיכתו בחירויות אזרחיות התנגד ליבוביץ' לסוציאליזם ולמדיניות הרווחה, הקצבאות והפרוטקציוניזם שהנהיגה מפלגת מפא"י, ותמך תחת זאת בליברליזם כלכלי.‏[46]
  • לאחר שחברי ועדת לנדוי התירו הפעלת "מידה מתונה של לחץ פיסי" על נחקרים לצורך סיכול פעולות טרור, הוא כינה אותם "יהודונאצים" משום שלדבריו התירו "להשתמש בעינויים כדי לסחוט הודאות משבויים ערבים"‏[47])

ענייני חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה (בעקבות ריבויים הטבעי הגבוה) אלא יישארו שליש או 40% של אוכלוסייתה. המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה "כנענית"... המדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי... לפיכך אין לנו ברירה - מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו - אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום."‏[48] וטען כי "אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל פסקה מלהיות דמוקרטיה."‏[49]
  • ביטחון ושלום - למרות תמיכתו הנלהבת בפינוי השטחים, ליבוביץ היה מודע לכך שהתבצרות בגבולות 67 לא תבטיח ביטחון:
"'ביטחון' אינו אלא שלום-אמת בין שכנים (כגון הולנד-בלגיה, שבדיה-נורבגיה, ארצות הברית-קנדה); בהיעדר שלום אין ביטחון, ואין הסדר גאוגרפי-אסטרטגי שבכוחו לשנות מציאות זו. אין קשר ישיר בין בעיית הביטחון ובעיית השטחים: אין 'גבולות בטוחים'. ביסוס ההגנה על קווים מבוצרים - המנטאליות של קו מאז'ינו - סופו תמיד היה כישלון, מימות החומה הסינית והלימס הרומי ועד לחומה האטלנטית של היטלר."‏[48]

ביקורת על ליבוביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע עמדותיו זכה ליבוביץ להערכה רבה ורחבה, אבל גם להתנגדות גדולה לא פחות. מחד גיסא, היו שראו בו את גדול הוגי-הדעות היהודיים בדורו, ומאידך גיסא ראו בו רבים "כופר שומר מצוות".

כנגדו נכתבו הספר "שלילה לשמה: כלפי ישעיהו ליבוביץ" (קובץ מאמרים מאישים נודעים), והספר "אמונה משלו", מאת משה גרנות. בין היתר נטען כלפיו:

  • גישתו הדתית, שאותה תלה ברמב"ם, מהווה למעשה כפירה בעיקרי האמונה של הרמב"ם: נבואה, תורה מן השמים, השגחה פרטית, שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים,‏[50] ושוללת את דעותיו של הרמב"ם בנושאים רבים: ידיעת ה', תכלית התורה והמצוות, תכלית האדם, חשיבותם הדתית של המדע והפילוסופיה ועוד.
  • נטען שהרעיון הדתי של ליבוביץ הוא מעגלי: האדם נדרש לעבוד את ה' כי הוא האלוהים, ואילו הדבר היחיד שניתן לומר על אלוהים הוא שעובדים אותו. ליבוביץ, מצידו, טען שהאדם אינו נדרש לעבוד את ה' אלא אם כן הוא בוחר מרצונו בדת כערך, ללא קשר למה שהוא יודע (או חושב שהוא יודע) על אלוהים.
  • נטען כי אמונה מהסוג שמציע ליבוביץ אינה יכולה להתקבל על דעתם של רבים ואין לה סיכוי לעבור מדור לדור. הדבר מצטרף לכך שליבוביץ גרם לרבים שנחשפו אליו ולמשנתו להפוך ממאמינים לאתאיסטים או לחזק את עמדתם האתאיסטית.‏[22]
  • מאשימים את ליבוביץ שעשה שימוש מסולף במקורות תורניים והוציא אותם מהקשרם. לעתים, כך נטען, ניתן לראות כיצד הוא מבסס את טענותיו על מראי מקומות שעיון בהם מגלה תוכן שונה לחלוטין מפרשנותו של ליבוביץ.
  • רבים הצביעו על הפרדוקס בעמדותיו הפוליטיות של ליבוביץ: מחד - הוא הגדיר את עצמו כ"תיאוצנטרי", ומאידך - הוא שיתף פעולה בצורה עקבית עם מחנה השמאל, המורכב ברובו הגדול מחילונים גמורים ויצא עמם למאבק נגד תנועת גוש אמונים הדתית. מנגד, יש המסבירים התנהגות זו בכך, שבניגוד לאנשי שמאל אחרים, ליבוביץ לא נאבק ב"כיבוש" משום דאגה יתרה לזכויות הפלסטינים, אלא מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו, שהרי לטענתו השלטון על עם אחר יגרום לאיבוד צביונה היהודי של המדינה, יפגע במעמדה של ישראל בעולם, ישחית מוסרית את שני העמים ויהפוך את מדינת ישראל ל"מדינת שב"כ"‏[48].
  • מבקריו מצביעים על סתירה בין תמיכתו בהפרדת הדת מהמדינה לבין קריאותיו, משלהי שנות ה-20 עד ראשית שנות ה-50, לחדש את ההלכה על מנת לאפשר את יישומה במדינה ריבונית שתהיה "מדינת התורה". מנגד, יש המסבירים סתירה זו בכך שלמעשה אין כאן שינוי באידיאה אלא שינוי בתחושת המציאות: בתחילה ליבוביץ חשב שאם ההלכה תחודש בהתאם למצב הנוכחי (שיש ליהודים עצמאות מדינית), ויהיו אזרחים רבים שיחפצו בכך, כינונה של מדינת הלכה היא דבר אפשרי. ומאוחר יותר, עקב הנסיבות, הוא התייאש מאפשרות זו והגיע למסקנה שצריך להביא את הדת היהודית לידי עימות מכריע עם המדינה, על ידי הפרדתה ממנה.
  • ליבוביץ הדגיש כי בהיותו אדם דתי הוא איננו הומניסט, מנגד נטען כי רבות מפעולותיו ומהשקפותיו נבעו בבירור ממניעים הומאניים. מאידך, ליבוביץ טען שבני אדם מערבבים את המושג הומניזם, במושגי ההומניות או הומניטאריות. הומניות היא צורת התנהגות מסוימת של האדם כלפי אדם אחר; הומניזם זוהי תפיסה מסוימת על האדם: ראיית האדם - לא המין האנושי אלא האינדיבידואום האנושי - כערך עליון[דרוש מקור].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תורה ומצוות בזמן הזה, תל אביב: הוצאת שוקן, 1954
  • יסודות הבעיה הפסיכופיזית, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, 1974
  • יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1975
  • התפתחות ותורשה - פרקי יסוד, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת אוניברסיטה משודרת, 1978
  • שיחות על פרקי-אבות ועל הרמב"ם, תל אביב: הוצאת שוקן, 1979
  • אמונתו של הרמב"ם, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1980
  • גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיזית, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982
  • אמונה, היסטוריה וערכים, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1982
  • שיחות על 'שמונה פרקים' לרמב"ם, ירושלים: הוצאת כתר, 1985
  • שיחות על מדע וערכים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1985
  • בין מדע לפילוסופיה, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1987
  • הערות לפרשיות השבוע, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1988
  • על עולם ומלואו - שיחות עם מיכאל ששר, ירושלים: הוצאת כתר, 1988
  • עם, ארץ, מדינה, ירושלים: הוצאת כתר, 1991

יצאו לאור לאחר מותו:

  • חמישה ספרי אמונה, ירושלים: הוצאת כתר, 1995
  • שיחות על "מסילת ישרים" לרמח"ל, הוצאה עצמית, 1995
  • שיחות על הפילוסופיה של המדע - ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1996
  • מגבלות השכל: על מחשבה, מדע ואמונה - ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי משוחחים, ירושלים: הוצאת כתר, 1997
  • שיחות על תורת הנבואה (פרקים נבחרים ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם), הוצאה עצמית, 1997
  • מה שלמעלה ומה שלמטה - דיאלוגים עם טוני לביא, תל אביב: הוצאת ספריית מעריב, 1997
  • שיחות על חגי-ישראל ומועדיו, ליאור-רשף הפצות, 1999
  • רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ..., ירושלים: הוצאת כתר, 1999
  • שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, הוצאה עצמית, 2000
  • שיחות על פרקי טעמי המצוות (מתוך "מורה נבוכים" לרמב"ם), הוצאה עצמית, 2003
  • שיחות על מבחר פרקי ההשגחה (מתוך "מורה נבוכים" לרמב"ם), הוצאה עצמית, 2003
  • נפש ומוח, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
  • ויכוחים על אמונה ופילוסופיה - שיחות עם אביעזר רביצקי, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2006
  • פרקי אבות, לפי פירוש 'רוח חיים' של ר' חיים מוולוז'ין, תל אביב: אגם הוצאה לאור, 2012
  • ליבוביץ' מתפלמס, (עורך: יוסי אבישר), ירושלים: הוצאת כרמל, 2013
  • שייע: כתבי שחרות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ורעייתו גרטה לבית וינטר, בעריכת הנרי וסרמן, ירושלים: הוצאת כרמל, 2011

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסא כשר ויעקב לוינגר (עורכים), ספר ישעיהו ליבוביץ, הוצאת אגודת הסטודנטים, אוניברסיטת תל אביב, 1977
  • ח. בן ירוחם וחיים קוליץ (עורכים), שלילה לשמה כלפי ישעיהו ליבוביץ, הוצאת אל השורשים, 1983
  • משה גרנות, אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ, הוצאת מודן, 1993
  • משה גלבוע, ישעיהו ליבוביץ - דברים והפוכם, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1994
  • אבי שגיא (עורך), ישעיהו ליבוביץ - עולמו והגותו, ירושלים: הוצאת כתר, 1995
  • מיכאל ששר, מדוע פוחדים מישעיהו ליבוביץ?, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 1995
  • נעמי כשר, אמונתו של ישעיהו ליבוביץ, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 2000
  • אליהו זערור, ישעיהו ליבוביץ - איש הרוח וההגות, הוצאת רקפת, 2001
  • מיכאל ששר, ליבוביץ - כופר או מאמין, ירושלים: הוצאת כתר, 2002
  • משה רבפוגל, התחיה, הוצאת חיש, 2005
  • מיכאל אוחנה, ישעיהו ליבוביץ: מהגות לחינוך, הוצאת אח ומכללת גורדון לחינוך, 2007
  • אביעזר רביצקי (עורך), ישעיהו ליבוביץ: בין שמרנות לרדיקליות, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2007
  • טל זסלר, ליבוביץ ולוינס - בין יהדות לאוניברסליזם, הוצאת רסלינג, 2008
  • חנוך בן פזי, משנתו הדתית של ישעיהו ליבוביץ כתאולוגיה רדיקלית שלאחר השואה, עיון, נ"ז, 2008, עמ' 193-202
  • ניב גולדשטיין, ישעיהו ליבוביץ ואסא כשר - על דת, פוליטיקה ומוסר, תל אביב: רסלינג, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 לפי הערך עליו באנציקלופדיה העברית.
  2. ^ ‏"נולד בר"ח שבט תרס"ג 1903"; אפרים יעקב, לימודים - בית מדרש כתוב, כתב עת המוקדש לתורתם ולתחומי התעניינותם של האחים נחמה וישעיהו ליבוביץ‏, יוצא לאור על ידי חוג ידידי נחמה וישעיהו ליבוביץ, ירושלים 2001, גיליון א, עמ' 5.
  3. ^ חיותה דויטש, נחמה, הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 30.‏
  4. ^ העלאות באוניברסיטה, דבר, 15 באוגוסט 1955.
  5. ^ נתן ינאי, השורה שנתדלדלה, דבר, 20 בדצמבר 1957.
  6. ^ צבי אלגתמדוע בן-גוריון לא הגיב..., מעריב, 6 בינואר 1967.
  7. ^ לדוגמה במאמרו: "הרמב"ם – האדם האברהמי", "בטרם" רי"א (תשט"ו), עמ' 20–22.
  8. ^ "חייו של המוכשר באדם", הספד שהתפרסם בעיתון דבר ב-19/8/1994.
  9. ^ גילי כהן, הרצליה תהיה העיר הראשונה לחנוך רחוב על שם פרופסור ישעיהו ליבוביץ', באתר הארץ, 16 במרץ 2011‬.
  10. ^ ניר חסוןבתום מאבק ארוך: יהיה רחוב ע"ש ליבוביץ בירושלים, באתר הארץ, 25 באפריל 2013.‬
  11. ^ ליבוביץ ופרס ישראל, מתוך פופוליטיקה.
  12. ^ אביעזר רביצקי, חירות על הלוחות, תל אביב תשנ"ט 1999, עמ' 209.
  13. ^ "אני נמצא מחוץ לעולם", כלשונו של ליבוביץ בשיחה עם פרופ' יוסף אגסי במסגרת האוניברסיטה המשודרת. אמירה זו הוגדרה אז על ידי אגסי כ"תמוהה".
  14. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ב'.
  15. ^ 15.0 15.1 ישעיהו ליבוביץ' - על מלחמת אזרחים.
    מלחמה בתוך העם - לא דבר שלילי בהכרח.
  16. ^ הכוונה למוסר של קאנט.
  17. ^ "שיחות על אמונה ופילוסופיה", אביעזר רביצקי משוחח עם ליבוביץ, האוניברסיטה המשודרת 1992, פרק 4
  18. ^ ספר ויקרא, פרק יט, פסוק י""ח.
  19. ^ אברהם נוריאל, "האומנם קיימים יסודות רמב"מיים בפילוסופיה של ליבוביץ?", ספר ישעיהו ליבוביץ, תשל"ז
  20. ^ ישעיהו ליבוביץ, "מצוות מעשיות", בספר יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל; "קדושתם של כתבי-הקודש", שם.
  21. ^ כפי שאמר הגר"א בפירושו לתורה, בהתבסס על הנאמר בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט"ז, עמוד א'.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 כתבתו של אילן לוקאץ', מאחורי הפרובוקציות של ליבוביץ' חדשות ערוץ 2, 1 בפברואר 2013
  23. ^ מגילת קהלת, פרק ג', פסוק י"ט.
  24. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ', עמוד א'.
  25. ^ יש לציין שהתוספות עצמם לא התכוונו לגישה כזו המבטלת את הצורך בהתגשמות הנבואה (שהרי התורה קבעה שנביא שאין נבואותיו מתגשמות הוא נביא שקר), אלא שלדעתם ההבטחה הנבואית מותנית.
  26. ^ ישעיהו ליבוביץ, "על התפילה", בספר יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל.
  27. ^ מתוך: מדוע פוחדים מישעיהו ליבוביץ?, 1995.
  28. ^ ‏ראיון עם ישעיהו ליבוביץ,"ידיעות אחרונות" 31.3.1994
  29. ^ ‏ישעיהו ליבוביץ, "דרוויניזם", האנציקלופדיה העברית, כרך י"ג עמ' 108-117, תשכ"א
  30. ^ ‏ישעיהו ליבוביץ, "התפתחות: תורת ההתפתחות הפילוגנטית, בין אונטוגנזה לפילוגנזה", האנציקלופדיה העברית, כרך ט"ו עמ' 717-739, תשכ"ב
  31. ^ ספרא על ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק י"ד.
  32. ^ ליבוביץ בשיחה עם אליעזר גולדמן ויעקב לוינגר.
  33. ^ "ויכוחים על אמונה ופילוסופיה", פרק 3
  34. ^ ישעיהו ליבוביץ, "חינוך לתורה בחברה המודרנית", הרצאה בסמינריון של מדריכי הנוער הדתי - פורסם לאחר מכן ב"יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל"
  35. ^ בספרו הכוזרי. עם זאת, ליבוביץ שיבח שם את ריה"ל כ"משורר האלוהי של תפילות וסליחות, שהן התעודות הנעלות ביותר של האמונה הטהורה".
  36. ^ ישעיהו ליבוביץ, "קריאת-שמע", בספר אמונה, היסטוריה וערכים.
  37. ^ ישעיהו ליבוביץ, "יהודים וערבים בישראל", בספר אמונה, היסטוריה וערכים.
  38. ^ ישעיהו ליבוביץ על "לאומיות דתית", ראיון באתר YouTube סרטונים
  39. ^ או, כפי שניסח זאת בחריפות: "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה צבאית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות. עכשיו מתגלם הכל במדיניות ובמנטליות יהודו-נאצית“.
  40. ^ יוסי זיו, מלחמת היום השביעי, באתר הארץ, 22.09.2004
  41. ^ מרדכי שלונגד ליבוביץ', באתר הארץ, 22.09.2004
  42. ^ ישעיהו ליבוביץ' - על מגמת הלאומיות היהודית.
  43. ^ ישעיהו ליבוביץ, "הפרדת הדת והמדינה", בספר יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל.
  44. ^ דת ומדינה: ישעיהו ליבוביץ ודוד בן-גוריון.
  45. ^ "אנו, שאין אנו פאשיסטים, אין אנו מבקשים מן המדינה אלא שלא תפריע לבני-אדם לחתור לקראת אותם דברים שהם בשבילם ערכים. מבחינה זו, יתרונו של משטר מתבטא במידת חולשת המנגנון השלטוני: ככל שהמנגנון השלטוני מסוגל פחות לכוף את רצונו על נשלטיו, טוב יותר. אמנם, מן ההכרח לתת למנגנון השלטוני כוח-כפייה... אבל את הכוח הזה יש לצמצם למינימום". [1]
  46. ^ "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ", הוצ' כתר, עמ' 449: "השחיתות הכספית והכלכלית (העלמת מס, הברחת מטבע, קבלת שוחד וכדומה) איננה 'נגע פושה' בגוף המשטר הכלכלי והחברתי הישראלי, אלא תכונה מהותית של משטר זה. משטר זה מושחת מיסודו, באשר הוא פאראזיטי... אינם מושתתים על מאמצים והישגים ואינם מותנים בהם, אלא מקויימים בחסדם של מענקים... האדם במדינה זו מתחנך להרגשה, שאין קשר בין כשרונו, יכולתו, מאמציו והישגיו בעבודה - מזה, ובין התגמול שהוא מקבל - מזה".
  47. ^ ישעיהו ליבוביץ' - יש יהודונאצים. דקה: 2:30
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 ישעיהו ליבוביץ, "שטחים", בספר יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל.
  49. ^ ישעיהו ליבוביץ' - יש יהודונאצים.
  50. ^ אמנם יש חוקרים הסבורים שהרמב"ם עצמו לא האמין בחלק מ"עיקרי האמונה", אלא שהוא ראה בהם "אמונות הכרחיות" עבור המון העם.