אליהו (אורטוריה)
אליהו היא אורטוריה, שחיבר פליקס מנדלסון בשנת 1846 לפסטיבל ברמינגהם באנגליה. האורטוריה מתארת אירועים שונים בחיי הנביא אליהו, מתוך הספרים מלכים א' ומלכים ב'.
תוכן עניינים |
[עריכה] המוזיקה וסגנונה
היצירה חוברה כמנחה לקודמיו הבארוקיים של מנדלסון, באך והנדל, כאות הוקרה למוזיקה שלהם, שהייתה אהובה עליו. ב-1829 ניצח מנדלסון על המתאוס פסיון של באך, בביצוע מלא ראשון מאז מות המלחין, והיה לו חלק חשוב בהפצת יצירותיו של באך לקהל הרחב. האורטוריות של הנדל, לעומת זאת, לא יצאו מעולם מן האופנה. אליהו בנויה לפי דגם האורטוריות של שני רבי האמן האלה מתקופת הבארוק; עם זאת, סגנונה משקף בבירור את נטיותיו הטבעיות של מנדלסון עצמו כמלחין מראשית התקופה הרומנטית.
היצירה כתובה לארבעה סולנים ווקאליים (בס/בריטון, טנור, אלט, סופרן), תזמורת סימפונית מלאה (הכוללת טרומבונים, אופיקלאידה ועוגב) ומקהלה גדולה, השרה על פי רוב בארבעה קולות, אך מדי פעם בשמונה או בשלושה קולות (נשים בלבד). את תפקידו של אליהו, התפקיד הראשי באורטוריה, שר זמר בס- בריטון.
במקור חיבר מנדלסון את היצירה לטקסט גרמני, אבל כאשר פסטיבל ברמינגהם הזמין אצלו אורטוריה, הורה לתרגם את הלברית לאנגלית וביצוע הבכורה היה בגרסה האנגלית.
[עריכה] הסיפור התנ"כי
הרקע לעלילת האורטוריה מקורו בספרי מלכים א' ו-ב'. מנדלסון משתמש באפיזודות התנ"כיות, המסופרות בנוסח לקוני למדי במקור, ליצירת סצינות דרמטיות עזות מבע, כמעט מבעיתות בעוצמתן. אין ספק, שבכך הן עונות על הטעם בתקופתו של מנדלסון, ופה ושם אפשר לאתר בהן גם עקבות לסנטימנטליות ויקטוריאנית. בין האפיזודות החייאתו של נער מת, הבאת גשם לישראל החרבה הודות לתפילותיו של אליהו ועלייתו השמיימה ברכב אש לעיני אלישע ההמום ("אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!") הדרמטית ביותר באפיזודות היא אולי "התחרות בין האלים", כשאלוהי ישראל מאכל קורבן בעמוד אש, אחרי רצף כושל של תפילות קדחתניות מצד העברים אל הבעל, האל שבחרו לעבוד. מנדלסון לא נרתע מתיאור האפיזודה בכל האכזריות שבתנ"ך, כשהמשכה הוא שחיטת כוהני הבעל בידי אליהו.
אין לדעת, איך ראה מנדלסון עצמו את הטקסט התנ"כי לאור ההיסטוריה האישית שלו כיהודי מומר (הוא היה ללותרני בגיל שבע), אף כי מלומדים רבים התחבטו בסוגיה זו. חלקה האחרון של האורטוריה מציג הקבלות בין חיי אליהו לחיי ישו.
[עריכה] קבלה
"אליהו" הייתה פופולרית בביצוע הבכורה שלה ומבוצעת מאז לעתים קרובות, בעיקר בארצות דוברות אנגלית. היא חביבה במיוחד על מקהלות חובבים. המלודרמה, כוח המשיכה הברור וקטעי המקהלה המרגשים שלה מהווים בסיס לאין-ספור ביצועים מוצלחים.
עם זאת, היו מבקרים, ביניהם ברנרד שו וריכרד וגנר, ששפטו את היצירה לחומרה, תוך שימת דגש על ההשקפה הקונבנציונלית והסגנון המוזיקלי משולל ההעזה. (את דעתו של וגנר ראוי לפרש לאור האנטישמיות הקיצונית של מלחין זה; ראו ריכרד וגנר לפרטים.)
צ'ארלס רוזן משבח את היצירה באופן כללי - "מלאכת המחשבת של מנדלסון מתעלה ללא קושי של דרישות האורטוריה ושתיהן [גם האורטוריה השנייה שלו, "פאולוס"] מהוות דוגמאות מרשימות לצורה מוזיקלית זו במאה ה-19." עם זאת, רוזן גם הגדיר את מנדלסון כ"ממציא הקיטש הדתי במוזיקה". לדעת רוזן, המוזיקה הדתית של מנדלסון "מיועדת לגרום לנו להרגיש, שאולם הקונצרטים הופך לכנסייה. המוזיקה אינה מבטאת דת אלא אדיקות... זהו קיטש במובן זה, שהוא מציג כתחליף לדת עצמה את קליפתה הרגשית."
[עריכה] ביצוע בישראל
פברואר 1960, התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמקהלה הקאמרית תל אביב בניצוח איתן לוסטיג
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האזנה לקטעים מהיצירה, cyberbass.com
[עריכה] לקריאה נוספת
דעותיו של צ'ארלס רוזן מצוטטות מתוך ספרו The Romantic Generation (1995), Cambridge: Harvard University Press, ISBN 0-674-77933-9
