אלכסנדר לוי

אלכסנדר לוי
Alexander Levi
	אין תמונה חופשית
לידה	21 בדצמבר 1883; ברלין, גרמניה
פטירה	1942 (בגיל 58 בערך); אושוויץ, גרמניה הנאצית
תחום יצירה	אדריכלות
יצירות ידועות	בית הפגודה, בית אוסישקין (תל אביב)

אלכסנדר לוי (בגרמנית: Alexander Levi;‏ 21 בדצמבר 1883, ברלין – ספטמבר 1942, אושוויץ) היה אדריכל יהודי-גרמני שפעל בארץ ישראל, בגרמניה ובצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-20.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בברלין, אביו, לואי לוי, היה תעשיין טקסטיל. עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1902 גמר בליבו להיות אדריכל ולשם כך השתלם תחילה, במשך שלוש שנים, בנגרות, ולאחר מכן למד אדריכלות בעיר הולדתו. חמש שנים לאחר תחילת עבודתו כאדריכל, בשנת 1912, הפך למתכנן ראשי במשרד בו עבד בברלין.

כבר מראשית דרכו המקצועית תרם מכוחו למאמץ הציוני: בשנת 1908 הציע לארתור רופין את שירותיו, ובשנת 1912 תכנן לוי ארבע תוכניות לדיור עולים בארץ ישראל, הציע הצעות לפיתוח נמל יפו, אבות-טיפוס לבתי מגורים ובית מלון. הוא התמודד על מספר משרות שהלמו את כישוריו במשרד הארץ ישראלי, אך לא זכה בהן. בשנת 1919 ייסד את "אגודת בוני ארץ ישראל" (Palastina-Baugesellschaft), אשר קידמה רעיונות של אדריכלים יהודים במערב אירופה לבנייה בארץ ישראל לקראת גל ההגירה לו ציפו. בו בזמן ניסתה האגודה לעניין אדריכלים יהודים מרחבי העולם בפרויקטים שונים בארץ ישראל. לוי יזם פרויקטים עתידיים רבים, כגון שכונה לפקידים בחיפה ובניה מודולרית, המונית ומהירה למעוטי יכולת. נישא ב-1919 לנעמה לבית ראם, ילידת 1871 בעיירה סטארודוב שברוסיה. פרסמה בווינה ובברלין תחת השם נדיה שטראסר. לא ברור מתי הגיעה לברלין, לשם הגיעו גם אחיותיה הצעירות אלכסנדרה ומריה. עסקה בכתיבה פמיניסטית ובתרגומים מרוסית במסגרת ההוצאה לאור של אחותה, אלכסנדרה.

לאחר מאמצים ממושכים עלה לוי עם רעייתו לארץ ישראל בשנת 1920 והקים משרד קטן לתכנון ובניה. הקים ביפו את חברת הבניין "קדם" ששכנה בבנין מלון 'בלה ויסטה'.^[1] בבית כהן, ברחוב ברנר 17, נמצא משרדו, לתקופה מסוימת. בנה את ביתו ב-1924 ברחוב יהודה הלוי 7. לוי תכנן, בין השאר, את ביתו של מנחם אוסישקין (רחוב אלנבי פינת רחוב הירקון) ואת בית הפגודה. בדומה לאדריכלים אחרים בני זמנו, בטרם פרץ הסגנון הבינלאומי, התאפיינו תכנוניו של לוי בסגנון אקלקטי, שכלל, בין השאר, קשתות מחודדות ומעקות משוננים. לוי גם כתב כנגד העדר חוקי בנייה בתל אביב וכנגד הבירוקרטיה של המוסדות המיישבים.

בעקבות קשיי קליטה, מחסור בעבודה וחילוקי דעות מקצועיים, עזב לוי את ארץ ישראל בשנת 1927 ושב לברלין, שם הצטרף לחברה קבלנית גדולה, בה עבד עד לשנת 1931. במהלך תקופה זו שינה את שם משפחתו ל"לי" (Lee), תכנן מבני מגורים, מבני תעשייה ומסחר והיה מעורב בתכנון שיפוץ חנות הכולבו "קאופהאוס דס וסטנס" בברלין. בשנת 1930 הקים חברה לייצור בתים קומפקטיים (Lee Kleinhausbau) שהציגה בתערוכות בניין וזכתה להצלחה. בעקבות עליית הנאציזם עזב לוי את גרמניה בשנת 1932 וקבע את מקום מגוריו בפריז, צרפת. בפריז המשיך בעבודתו כאדריכל וכן המשיך לבקר את התנועה הציונית על מדיניות יישוב ארץ ישראל. לוי גם מתח ביקורת על יהדות מערב אירופה, שלדבריו לא תרמה דיה לפרויקט הציוני בפלשתינה.

לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה עבר לוי, בהיותו אזרח גרמני, בין כמה מחנות מעבר בצרפת, ואף עבר ניתוח. במאי 1941 שלח אוטוביוגרפיה מקיפה ממחנה ההסגר גורס במטרה לזכות בוויזה לארצות הברית, אולם זו נדחתה. ב-25 באוגוסט הצליח לשלוח גלויה בשם בדוי לרעייתו, נדיה. ב-28 באוגוסט 1942 נשלח לוי למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה. נדיה שרדה במחתרת בצרפת והיגרה ללונדון, משם כתבה ב-1948 לידידיה, רודולף רוקר ואשתו, שהתגוררו בארצות הברית. אליו שלחה מנוסקריפט של ספר בגרמנית, אותו קיוותה לתרגם ולפרסם ביידיש. נדיה שבה לברלין ב-1951 ונרשמה בקהילה היהודית שם. נדיה שטראסר נפטרה ב-1955 בברלין ונטמנה לצד מריה, אחותה הצעירה.

רשימת מבנים בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית אלכסנדר לוי (רחוב יהודה הלוי 7), בית המגורים והמשרד 1924.
התחנה החקלאית הנסיונית של יצחק וולקני (וילקנסקי) ברחוב אחד העם, 1921.
בית משה אברמסון (נחלת בנימין 6).
בית הד"ר אלפס (רחוב בלפור 8), 1922.
בית לאה בולדה (רחוב ביאליק 3), 1922.
בית אוסישקין ברחוב הירקון, 1922.
בית מגורים (רחוב אלנבי פינת רחוב יונה הנביא).
בית מגורים "בית הפגודה" (כיכר המלך אלברט, רחוב נחמני פינת רחוב מונטיפיורי) 1924.
בית ליפשיץ (רחוב אלנבי פינת גאולה 44), 1924.
בית כהן (רחוב ברנר 17), 1924.
בית קלייזר (האדמירליות - רחוב אלנבי 11), 1924.
בית מנגל (כיכר מגן-דוד).
סניף בנק אמריקה-פלשתינה (רחוב הרצל).
בית חיים גליברמן-ישראל אפשטיין (רחוב גרוזנברג 3)1921
בית שלוסברג, אלנבי 54, 1921