אנדורו ששת הימים הבינלאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנדורו ששת הימים הבינלאומי (International Six Days Enduro :ISDE. מוכר בארץ ובחו"ל בפשטות כ"סיקס דייז") הוא מרוץ אופנועי השטח הבינלאומי הוותיק ביותר שמתקיים בחסות ה-FIM.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-ISDE הראשון התקיים ב-1913 בקרלייל, אנגליה. מלבד הפסקות בתקופת מלחמת העולם הראשונה והשנייה, הוא התקיים מאז מדי שנה במדינות שונות ברחבי העולם.

שמו הראשון של המרוץ היה "מבחן ששת הימים הבינלאומי" או ISDT (ראשי תיבות של International Six Days Trial) מאחר שהמרוצים הראשונים היו למבחנים מפרכים למכונה, לאמינותה וליכולת הרכיבה של הרוכב עליה. המרוצים התקיימו על הדרכים (המשובשות) של אותה תקופה ועל כן התאים השם. בשנת 1980 שונו ראשי התיבות של שם המרוץ ל"אנדורו" מאחר שהמרוצים הפכו למרוצים בשטח קשה, וללא שימוש (מלבד קטעי קישור נדרשים) בדרכים ציבוריות.

עד שנת 1973 התקיימו כל המרוצים באירופה. בשנה זו התקיים המרוץ לראשונה בארצות הברית ומאז נערכו המרוצים מחוץ לאירופה בתדירות רבה יותר: פעמיים באוסטרליה (1992 ו-1998), פעם נוספת בארצות הברית (1994), בברזיל (2003), בניו זילנד (2006) ובצ'ילה (2007). על פי ה-FIM, מרוץ 2010 נערך במקסיקו.

כללי המרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך היסטוריית המרוץ השתנו החוקים והתנאים כדי לשמור על קצב התואם להתפתחות ספורט מרוצי השטח בכלל וספורט האנדורו בפרט, אך רמת הקושי באירועים נשארה גבוהה ועדיין מדובר באחד המרוצים הקשים בעולם לאדם ולמכונה.

המרוצים נערכים בסגנון קטעי מדידה מיוחדים ("ספיישל טסט") עם קטעי התשה המקשרים בין קטע מדידה אחד למשנהו. מספר קטעי המדידה בכל יום יכול להגיע עד לשבעה. במשך ששת ימי המרוץ עוברים הרוכבים כ-1,300 קילומטרים לערך. חמשת ימי המרוץ הראשונים נערכים כמרוץ אנדורו לכל דבר, בעוד היום השישי הוא שילוב של אנדורו קצר ביחד עם מרוץ מוטוקרוס במקצים של 20 דקות עם רוכבים מאותה הקטגוריה.

מלבד הקשיים שמעמיד תוואי המסלול בפני הרוכב והמכונה ומלבד זמן הרכיבה הממושך בכל יום (עד שמונה שעות בכל יום), נדרשים הרוכבים לעמוד בחוקים נוקשים בכל הקשור לעמידה בזמנים ולטיפול באופנוע במהלך המרוץ ובסוף יום הרכיבה.

האופנועים המתחרים מועברים לתוך מתחם סגור המכונה "פארק פרמה" החל מיומיים לפני תחילת המרוץ ועד מספר שעות לאחר סיומו (בתום ששת הימים) ואף גורם, כולל הרוכב, אינו מורשה לגשת אליהם. לרוכב מוקצבות 10 דקות בתחילת כל יום להכנת אופנועו למרוץ ו-15 דקות בסופו של היום. מעבר לזמנים אלו וזמני המרוץ, מועברים האופנועים למתחם הסגור.

עמידה בזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת כל יום מרוצים מקבל הרוכב כרטיס זמנים בו נרשמים לו זמני ההגעה הנדרשים ממנו לכל נקודת ביקורת (CP) במהלך יום המרוץ. כניסה מוקדמת מדי לנקודת הביקורת אסורה. הזמנים המופיעים בכרטיס הופכים להיות גם זמני הגג לסיום וביצוע קטעי ההתשה בין נקודת ביקורת אחת למשנה. רוכב שצבר במשך היום יותר מ-59 דקות איחור מודח מן המרוץ. המנצח בתום ששת ימי האירוע, הוא הרוכב שביצע את כל הקטעים המיוחדים בזמן הקצר ביותר (במצטבר וללא קנסות זמן).

טיפולים באופנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפולים באופנוע מותרים לרוכב המתחרה בלבד. סייג להגבלה זו הוא מילוי הנוזלים: למכונאי מותר לעזור לרוכב למלא דלק, נוזל קירור ברדיאטור, נוזלי בלמים ומצמד או שמן במנוע. בדרך כלל עומד המכונאי לצד הרוכב, מגיש לו את כלי העבודה ומייעץ כיצד לפעול. עזרה פיזית לרוכב תגרור פסילתו מהמרוץ.

החלפת חלקים באופנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לשמור על רמה מסוימת של הוגנות כלפי רוכבים המוגבלים באמצעים כלכליים, מסומנים בתחילת המרוץ חלקים עיקריים באופנוע: שלדה, מנוע וגלגלים שהחלפתם אסורה במשך כל ימי המרוץ. אם חלקים אלו נשברו או התקלקלו ודורשים החלפה, אין לרוכב ברירה אלא לפרוש למעט במקרה של החלפת דוד פליטה שמותרת, אך מחייבת בדיקת רמת רעש לאחר ההחלפה.

"אולימפיאדת האנדורו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ מוגדר כ"אולימפיאדת האנדורו" לאחר שמשך אליו בעשורים האחרונים לא פחות מ-32 נבחרות לאומיות של מדינות שונות. אירוע הפתיחה, המתקיים בערב שלפני המרוץ עצמו, כולל תהלוכה רגלית של הנבחרות הלאומיות, עם לבוש רשמי בצבעי הנבחרת ודגל המדינה הנישא בראש הנבחרת.

הפרסים היוקרתיים ביותר המוענקים בו הם גביעי העולם (World Trophy) הניתנים לנבחרת לאומית בת שישה רוכבים מהמדינה הזוכה, שסך הזמנים הנצבר שלהם בקטעי המדידה בכל ששת הימים יחדיו, היה הקצר ביותר. פרסים נוספים המוענקים בתום המרוץ הם גביעים לנבחרת הלאומית הצעירה (Junior Trophy) בת ארבעה רוכבים עד גיל 24, לנבחרת הנשים הלאומית המורכבת משלוש רוכבות, לקבוצת המועדון ("קלאב") הלאומית בת שלושה רוכבים ולקבוצת שלושת הרוכבים המייצגת יצרנית אופנועים.

באופן אישי, זוכים הרוכבים למדליות בהתאם להישגיהם האישיים במרוץ, אך חלוקת המדליות הנה על פי אחוזים הנגזרים מתוצאות כל רוכב בקטגוריית הנפח שלו. למדליית הזהב זכאים כל הרוכבים שסיימו בתוך מסגרת זמנים הרחוקה עד 10 אחוזים מהזמן המהיר ביותר של מנצח הקטגוריה שלהם. מדליות כסף מוענקות לרוכבים שסיימו עד 40 אחוזים מהזמן של הרוכב המהיר בקטגוריה. כל שאר הרוכבים שסיימו את המרוץ זכאים למדליית ארד.

מתחרים ישראליים ב-ISDE[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת ישראל במרוץ 2008 ביוון. משמאל לימין: אוריה כרמלי, שחר סולימני, נדב לוגסי, תומר שמש, עידו כרמון, הדר עציוני ומנהל הנבחרת רז היימן

מאחר שספורט מוטורי לא היה חוקי בישראל עד 2012 ועל כן אינו מפותח, התקשו רוכבים ישראליים במשך שנים להתמודד עם ההוצאות הרבות הכרוכות ביציאה לאירוע כזה. גם רמת הרכיבה של הרוכבים הישראלים לא הספיקה כדי להתמודד באופן ראוי עם סיום מרוץ ברמה כזו.

עם זאת, החל משנת 2000 יצאו ישראלים כקבוצות מועדון (הרשומות בממס"י) להתחרות באירוע:

  • 2000 ספרד - דני קוגלביץ', יאקי אבימור, נדב לוגסי ורז היימן.
  • 2001 צרפת - ראובן סביו וערן סטאריק.
  • 2002 צ'כיה - אוריה כרמלי, אורן שביל, גלעד גוטפריד, נדב לוגסי, דני קוגלביץ' וערן סטאריק.
  • 2004 פולין - אביב קדשאי, נדב לוגסי ורז היימן.
  • 2007 צ'ילה - יוני לוי ויורם לביא.

בשנת 2008 התקיים המרוץ בעיר סרס אשר ביוון. הקרבה הגאוגרפית, מזג האוויר המוכר ותוואי השטח הדומה לישראל, הוביל בפעם הראשונה להקמת נבחרת ישראלית בחסות משרד המדע, התרבות והספורט. מלבד ששת רוכבי הנבחרת, יצאו שישה רוכבים נוספים שהתחרו במסגרת שתי קבוצות מועדון. רוכבי הנבחרת היו: הדר עציוני (KTM), נדב לוגסי (KTM), אוריה כרמלי (ימאהה) שזכו שלושתם במדליות כסף, תומר שמש (הוסקוורנה), שחר סולימני (הוסקוורנה) שזכו שניהם במדליות ארד, ועידו כרמון (ימאהה). מנהל הנבחרת היה רז היימן. רוכבי המועדון היו: ראובן סביו (KTM), עמית גול (KTM) שזכו שניהם במדליות כסף, מרדכי בן שטרית (ימאהה), חגי ברידא (גאס גאס) שזכו שניהם במדליות ארד. כמו כן השתתפו גם רן פישמן (KTM) ושי לוי (KTM).

בנובמבר 2010 התקיים המרוץ בעיר מורליה שבמקסיקו. מרוץ זה, בו נרשמה השתתפות מועטה יחסית של רוכבים אירופאיים בשל החשש הביטחוני מפני מלחמות הסמים במקסיקו ובשל המרחק הרב יחסית מאירופה, נחשב לטוב ביותר עבור רוכבים ישראלים עד כה, מבחינת התוצאות שכללו גם מדליית זהב ראשונה לרוכב ישראלי. 6 ישראלים השתתפו במרוץ זה במסגרת 2 קבוצות רוכבי מועדון. בקבוצה האחת התחרו: יוני לוי (סוזוקי, מדליית זהב), עופרי שטראוס (סוזוקי, מדליית כסף) ונתנאל זיו (KTM, מדליית כסף). בקבוצה השנייה התחרו: נדב לוגסי (הוסאברג, מדליית כסף), יורם לביא (הוסאברג, מדליית כסף) ותומר שמש (הוסקוורנה, מדליית כסף).

באוגוסט 2011 התקיים המרוץ בעיר קוטקה שבפינלנד. בשל תנאי מזג האוויר הגשום והבוץ הרב שהצטבר לאורך המסלול, נחשב אירוע זה לאחד מהקשים בהיסטוריית המרוץ, ובוודאי לקשה ביותר בעשור האחרון. לפינלנד יצאו 5 רוכבים, שלושה מהם במועדון (קלאב) שלם בן 3 רוכבים כנדרש: דרור כהן (גאס גאס, לא סיים), ירון יולסברגר (גאס גאס, לא סיים) ונדב לוגסי (KTM, מדליית ארד). 2 רוכבים נוספים הגיעו בהרכב מועדון חסר וצורפו על ידי המארגנים לקלאבים חסרי רוכב ממדינות אחרות. הרוכבים הם: הדר עציוני (KTM, מדליית כסף) וזיו כרמי (KTM, מדליית כסף).

ב-2012 נערך האירוע בגרמניה. בשל העובדה כי אחד מימי המרוץ התקיים בזמן יום כיפור, לא השתתפו ישראלים באירוע זה.

ב-2013 ייערך המרוץ בסרדיניה, איטליה. הרוכבים יוני לוי, נמרוד חמו וזיו כרמי הודיעו על השתתפותם במרוץ במסגרת קטגורית הקלאב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]