אפר מקלה
אֵפֶר מִקְלֶה הוא החומר הנותר לאחר בעירה בתנורים, כירות, מדורות וכדומה.
במסורת היהודית, מקובל השימוש באפר מקלה, לסמל אבלות על חורבן ירושלים, במהלכן של שמחות חתונה. או כדי לעורר תשובה, במהלך תענית שנגזרה על הציבור בעקבות בצורת. בניגוד לאפר פרה אדומה, אין באפר מקלה כל קדושה.
המקור למנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגמרא, במסכת בבא בתרא, פרק חזקת הבתים[1], מביאה ברייתא המספרת לנו על הנהגות אבל, שגזרו על עצמם אנשים שונים לאחר חורבן בית המקדש השני. על פי הסיפור, אותם אנשים החמירו, ולקחו על עצמם הנהגות נוספות כגון הימנעות מאכילת בשר ושתיית יין, הנהגות אשר דעת חכמים לא הייתה נוחה מהם. רבי יהושע בן חנניה התפלמס עם אותם אנשים, והוכיח להם כי אם ימשיכו בדרך זאת, יגיעו למצב שלא יוכלו לאכול או לשתות דבר. לאחר שקיבלו את דבריו, מסר להם רבי יהושע רשימת מנהגי אבל, שיש לנהוג כזכר לחורבן, ובתוכם המנהג לשים 'אפר מקלה' בראש חתנים.
הגמרא נותנת הסבר למנהג ”שנאמר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים, קלז, ה-ו). שואלת הגמרא: מה הכוונה על ראש שמחתי? משיב רב יצחק, זהו אפר מקלה שבראש חתנים. אביי מן הפסוק: ”לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר” (ישעיהו, סא, ג), לומד שאת האפר מניחים במקום התפילין[2].
תענית גשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות בצורת הן אירוע די תדיר בשטחה של ארץ ישראל, ובעבר, בזמן שרוב האוכלוסייה התפרנס מחקלאות, הביאו אירועים אלה בעקבותם, תקופות של רעב קיצוני, וסבל אנושי רב.
במסורת היהודית, ראו בבצורת, גזרה שגזר הקב"ה על עמו בגין עוונותיהם. חז"ל קבעו ארבע תקנות, אשר על הציבור לבצע במהלך שנת בצורת, כדי לרצות את הקב"ה ולגרום לו לבטל את הגזרה. התקנות מתבצעות בהתאם לתקופת השנה, ולמשך האיחור בירידת הגשמים.
- אם לא ירדו גשמים עד י"ז במרחשון תלמידי חכמים מתחילים להתענות בשני חמישי ושני, בסה"כ שלוש תעניות.
- אם לא נענו תלמידי החכמים, ועדיין לא ירדו גשמים, אזי כל הציבור (ולא החכמים בלבד) מתענים שלוש תעניות נוספות, (שני, חמישי ושני), בתעניות אלו מתחילים מנהגי התענית בעלות השחר, ומסתיימים בשקיעה.
- אם עדיין לא ירדו גשמים מוסיפים עוד שלוש תעניות, חמורות יותר, מתחילים את התענית כבר מהערב הקודם, ובימים אלו אסור לעשות מלאכה.
- אם עדיין לא ירדו גשמים מוסיפים שבע תעניות אחרונות. בהן בנוסף לחומרות שבתעניות הקודמות, אף יוצאים מבית הכנסת לרחובה של עיר, מוציאים לשם את התיבה, מוסיפים בתפילת עמידה, עוד שש ברכות, ותוקעים בשופר.
הגמרא במסכת תענית מתארת את המעמד המרגש, וכיצד כולם החל בנשיא הסנהדרין, וכלה באחרון הקהל, מניחים על ראשם אפר מקלה. כן שמים אפר מקלה על ארון הקודש שהוצא החוצה.
”סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה ע"ג התיבה ובראש הנשיא ובראש אב"ד וכל אחד ואחד נותן בראשו הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין (דברי מוסר)”[3].
התלמודים מסבירים כי הוצאת ארון הקודש החוצה, ושימת אפר מקלה בראשו, באה לסמל את בזיונו של ארון הקודש בגין עוונותיהם של ישראל.
”תלמוד ירושלמי: א"ר חייא בר אבא ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר לומר כלי אחד של חמדה שהיה לנו גרמו עונותינו שיתבזה”[4]
”תלמוד בבלי: ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר אמר ר' יהושע בן לוי לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו”[5]
רבי זירא מתאר את תחושותיו למראה ארון הקודש כשעליו אפר מקלה.
”אמר ר' זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה — מזדעזע לי כוליה גופאי”[3] כלומר: "כאשר הייתי רואה את החכמים שהם מניחים, אפר מקלה על התיבה כל גופי היה מזדעזע".
ההסבר לשם[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשאלת השאלה לשם מה היה צריך לתת שם מיוחד - "מקלה" לאפר שניתן בראש חתנים, וליחד אותו מאפר אחר. מסביר רבנו עובדיה מברטנורא[6] שבהלכה המילה אפר לא מתייחסת לתוצר בעירה בדווקא. כפי שאנחנו רואים במצוות כיסוי הדם ומה שנאמר בתורה: ”ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר”[7]. והנה המצווה יכולה להתקיים גם באפר, או בנסורת וכדומה. מה שאין כך בשימת אפר על ראש חתן, ששם ההלכה מתעקשת על אפר שרפה בדווקא, ועל כן נוסף הכינוי מקלה, לציין שמדובר באפר קלוי.
ולמה צריך שיהיה אפר קלוי ממש?
האמוראים לוי בר חמא, ורבי חנינא בר חמא נחלקו בנושא. אחד אמר: ”(להראות ש) הרי אנו חשובין לפניך כאפר” ואחד אמר: ”כדי שיזכור לנו אפרו (עקדתו) של יצחק”[3].
אפר עצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוספות במסכת תענית ד"ה ונותנין אפר על גבי וכו', מביא דעה תמוהה, אשר קולמוסים רבים נשברו בעקבותיה. ”ואותו אפר הוי (הוא) מעצם אדם, שהרי הוא האפר הוי לזכרון העקידה, ובעקידה היה עצמות”[8]. לדעת התוספות, אפר מקלה הוא מעצמות אדם שנשרפו.
בשירה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדולי המשוררים העבריים במאה ה-19 כחיים נחמן ביאליק ויהודה לייב גורדון, אשר בצעירותם למדו בישיבות, והיו מחוברים בשורש נשמתם למקורות יהדותם, הכניסו לתוך שיריהם מושגים מבית המדרש היהודי. כך מצא גם אפר מקלה את מקומו בשיריהם של השניים.
שנים רבות לאחר שנפטר אביו של ביאליק ואימו נותרה אלמנה, בשנת 1934, תיאר המשורר בשירו ” אַלְמְנוּת”, את קדרותה של אימו ואת מצבה העגום בצבעים שחורים.
”רְצוּצָה וּמְדֻכְדֶּכֶת כֻּלָּהּ וּסְחוּטָה עַד תַּמְצִית,
פָּנֶיהָ – שׁוּלֵי קְדֵרָה, וּלְבָבָהּ – אֵפֶר מִקְלֶה,”
יל"ג אשר התמחה ביצירותיו בתנאי החיים בתחום המושב, כתב בפואמה הטראגית-קומית המפורסמת שלו "שני יוסף בן שמעון", בה הגיבור הופך לקורבן על מזבח שלטונם המושחת של פרנסי הקהילה:
”וּמִי הוּא בַּר-דַּעַת אֲשֶׁר לֹא יָבֶן
כִּי טוֹב אָסוּךְ אֶחָד חֹמֶץ-שַׁמְנֵי-אָבֶן
מֵעֲרֵמוֹת אֵפֶר מִקְלֶה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה?”
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'
- ^ תפילין נקראים פאר שנאמר: ”פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ” (יחזקאל, כד, יז). ולאחר שמסירים את האפר, שמים תחתיו תפילין
- ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ט"ו, עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה ב' (דפוס וילנא: דף דף "ז, עמוד ב')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ט"ז, עמוד א'
- ^ פירוש למשנה, מסכת תענית, פרק ב', משנה א'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוק י"ג
- ^ מסכת תענית, ט"ו, ב' (התוספות התחתון)