ארתור כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארתור כהן בבזל, 2006

ארתור כהןגרמנית: Arthur Cohn; נולד ב-4 בפברואר 1927 בבזל) הוא מפיק סרטים שווייצרי ממוצא יהודי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו מרקוס כהן היה עורך דין ונוטריון, מומחה במשפט בינלאומי ובמשפט עברי, עלה בשנת 1948 לישראל ועבד במשרד המשפטים. האם רוזה (לבית גלבסקי) הייתה משוררת ומחברת מלים למופעי הקברט האגדי קורנישון. סבו, הרב אשר מיכאל (ארתור) כהן, שעל שמו נקרא, היה בין השנים 18851926 הרב הראשי של יהודי בזל. הוא התיידד בזמנו עם בנימין זאב הרצל, הזמין אותו לערוך את הקונגרס הציוני הראשון בעירו, ואף אירח אותו.

כהן גדל והתחנך בבזל, שם החל גם הוא בלימודי משפט בינלאומי. בצעירותו התמסר לעבודה עיתונאית. בין השאר עבד בתחנת הרדיו "Echo der Zeit" (גרמנית: "הד הזמן"). מאוחר יותר היה כתב של העיתון הישראלי "הארץ" בשווייץ. מכתיבה עיתונאית הוא הגיע לכתיבת תסריטים, ומשם להפקת סרטים. מתחילת שנות ה-60 ועד ימינו הוא הפיק קרוב לשלושים סרטים. הוא ידוע כמפיק שמעורב מאוד בסרטיו מן הכתיבה ועד לעריכה, והוא משקיע זמן רב בפיתוח תסריטיו לפני שהוא ניגש לצילומם. התחתן עם נעמי, בתו של חותם מגילת העצמאות ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל משה חיים שפירא. לזוג שלושה ילדים. שני בניו שירתו בצה"ל. כהן הוא יהודי ציוני שומר מצוות.

פעילותו הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור כהן זכה עבור שישה מסרטיו בפרס האוסקר: שלושה בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, ושלושה בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. כמו כן הוא זכה בפרסים רבים נוספים. סרטיו הידועים ביותר הם "הגן של פינצי קונטיני", בבימויו של ויטוריו דה סיקה, שהופק בשנת 1970 על פי ספרו של ג'ורג'ו באסאני, על גורלה של משפחה יהודית חילונית בשואה באיטליה; "יום אחד בספטמבר" (1999), סרט תיעודי על רצח הספורטאים הישראלים באולימפיידת מינכן ב- 1972, בבימויו של קווין מקדונלד; ו"כשהנערים שרים" של הבמאי כריסטוף באראטייה, משנת 2004. ארתור כהן גם הפיק שני סרטים של הבמאי הברזילאי ולטר סאלס: "תחנה מרכזית ברזיל" (1998) ו"מאחורי השמש" (2001).

סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים עלילתיים זוכי פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים תיעודיים זוכי פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נהר ללא שם (Le Ciel et la Boue), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: פייר-דומיניק גסו, 1961
  • חלום אמריקאי (American Dream), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: ברברה קופל, 1991
  • יום אחד בספטמבר (One Day in September), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: קווין מקדונלד, 2000

סרטים עלילתיים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2012 - דיסקו רוסי (Russendisko), בימוי: אוליבר ציגנבלג
  • 2008 - המטפחת הצהובה (The Yellow Handkerchief), בימוי: אודאיאן פראזאד
  • 2008 - ילדי דרך המשי (The Children of Huang Shi), בימוי רוג'ר ספוטיסווד
  • 2004 - כשהנערים שרים (Les Choristes), בימוי: כריסטוף באראטייה
  • 2001 - מאחורי השמש (Abril Despedaçado), בימוי: ולטר סאלס, על פי הרומן של הסופר האלבני איסמעיל קאדרה "אפריל שבור"
  • 1998 - תחנה מרכזית ברזיל (Central do Brasil / Central Station) – בימוי: ולטר סאלס, זוכה בפרס גלובוס הזהב, פרס BAFTA ופרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין
  • 1996 - שקרים לבנים (White Lies), בימוי: קן סלדן
  • 1995 - רבע דולר (Two Bits), עם אל פצ'ינו, בימוי: ג'יימס פולי
  • 1984 - אהבה על הקרקע (L'Amour par Terre), בימוי: ז'אק ריבט
  • 1979 - האימוץ (L'Adoption), בימוי: מארק גרונבאום
  • 1973 - חופשה קצרה (Una Breve Vacanza), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1972 - נקרא לו אנדריאה (Lo Chiameremo Andrea), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1970 - החמניות (I Girasoli), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1968 - מקום למאהבים (Amanti), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1967 - שבע פעמים אשה (Woman Times Seven), בימוי: ויטוריו דה סיקה
  • 1964 - צנונית מלמטה (Des pissenlits par la racine), עם לאויס דה פינס, בימוי: ג'ורג' לאוטנר

סרטי תעודה נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009 - מניפה נוצית וסרט משי (Feathered Fan and Silked Ribbon), בימוי: פולקר שאנר
  • 1999 - ילדי החושך (Children of the Night), בימוי: יולנטה דילבסקה, סרט תיעודי קצר עם חומר מצולם נדיר על ילדים בשואה
  • 1991 - ימי נובמבר (November Days), בימוי: מרסל אופילס
  • 1983 - הפתרון הסופי (The Final Solution), גם ידוע כ- הטלאי צהוב – רדיפות היהודים באירופה 1933–1945, בימוי: דיטר הילדברנדט
  • 1964 - פריס הסודית (Paris Secret), בימוי: אדוארד לוז'רו

אותות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תואר דוקטור כבוד של אוניברסיטת בוסטון (1988), ישיבה אוניברסיטי בניו-יורק (2002) ואוניברסיטת בזל (2006) - על מפעל חיים.
  • היה המפיק הלא אמריקאי הראשון שזכה להיות מונצח על ידי כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד (1992).
  • אות Commandeur des Arts et des Lettres של מסדר האמנויות והספרות - מטעם הממשלה הצרפתית (1995).
  • אות Humanitarian Award של איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים (National Board of Review) על קידום רפורמות חברתיות ורווחה אנושית בסרטיו (2001).
  • אות שומר ציון - מטעם מרכז רנרט לחקר ירושלים של אוניברסיטת בר-אילן (2004).
  • אות השנה מטעם אונסק"ו בשנת 2005.
  • רטרוספקטיבות עם סרטי ארתור כהן התקיימו בלוס אנג'לס, ניו יורק, וושינגטון, בזל, קהיר, הונג קונג, שאנגהאי, מנילה, ובישראל.
  • בכיכר ה"מינסטר" בבזל התקיימו באופן סדיר בימי הקיץ מופעים עם סרטי ארתור כהן.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Der Staat Israel – heute ("מדינת ישראל - היום"), Frey, Basel,‏ 1950.
  • Unruheherd Mittlerer Osten ("קן הצרעות של המזרח התיכון"), Athena-Verlag, Basel‏, 1953.
  • Israel: wie es lebt und lacht. ("ישראל - כפי שהיא חיה וצוחקת"), Maor Verlag, Jerusalem,‏ 1963.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hanspeter Hammel, Arthur Cohn: der Mann mit den Träumen, Buchverlag der Basler Zeitung, Basel 1999. ISBN 3-85815-341-9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]