בהמתן של צדיקים
בהמתן של צדיקים הוא מושג תלמודי על אודות בהמות של צדיקים שהתפרסמו בחסידותן, על ידי כך שסירבו לאכול מאכלים לא כשרים, עליהן מסופר בתלמוד ובמדרשים. כמו כן, המושג נזכר פעמים רבות בש"ס בטיעון קל וחומר "ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן", כלומר לא יעלה על הדעת שצדיקים ייכשלו באיסורים בשגגה, שכן אפילו בהמותיהן נשמרות מן האיסורים. הבולטות מבהמות אלו הן חמורו של פנחס בן יאיר וחמורו של חנינא בן דוסא.
תוכן עניינים |
[עריכה] סיפור חמורו של רבי חנינא בן דוסא
הסיפור מובא באבות דרבי נתן פרק ח':
 |
מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו ליסטים וחבשוהו בחצר. הניחו לפניו שעורים ותבן ולא אכל ולא שתה. ואמרו: מה אנו מניחין חמור זה שימות ויבאיש עלינו את החצר? פתחו לו הדלת והוציאוהו. כשהיה בדרך היה משחק ובא עד שהגיע לפתחו של ר' חנינא בן דוסא. התחיל נוער. ושמע בנו של ר' חנינא קולו. אמר לו: אבא, קול בהמתינו אני שומע. אמר לו: בני, פתח לו הפתח שכבר מתה ברעב. הכניסה ונתן לפניה שעורים ואכלה ושתתה. מלמד שכשם שהצדיקים חסידים כך בהמתן חסידים. |
 |
[עריכה] סיפור חמורו של רבי פנחס בן יאיר
|
רבי פנחס בן יאיר בדרכו לעסוק במצוות פדיון שבויים, נקלע לאכסניה אחת, ושם הגישו שעורים מאכל לחמורו, וסירב לאכול, ניפוהו וסירב לאכול, הסירו את כל הלכלוך והצרורות מהשעורים, והחמור עמד בסירובו לאכול, אמר להם שמא לא עשרתם את השעורים, עשרוהו ואז אכל החמור, אמר להם, ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים?. |
||
| – בבלי חולין ז,ב | ||
מאמר חז"ל המתייחס לשני מקרים אלו הוא:
|
אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים מלאכים אנו בני אינש [אנוש], ואם ראשונים בני אינש אנו בני חמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ולא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר אלא כשאר חמורים. |
|
| – בבלי, מסכת שבת, קיב, ע"ב | ||
מאמר זה מובא גם בבראשית רבה (פרשת חיי שרה) בהקשר למקרה בו שלח אמורא לחבירו תאנים וסמך עליו שיעשר אותם, ומנגד סמך המקבלם שחבירו כבר עישר אותם, לאחר מכן התברר שהתאנים נאכלו מבלי לעשרם, בתגובה לכך נאמר אמרה זו, המלמד שהראשונים גם בהמותיהן נשמרו מדברים שעל בעליהן נאסר להאכילן, והאחרונים הם עצמם מועדים להיכשל באיסורים.
באור החיים [1] כותב בשם המקובלים: ..כי נפשו של בלעם באה (התגלגלה) בחמורו של רבי פנחס בן יאיר וזה יורה שנתקן באחריתו.
[עריכה] גמליו של אברהם אבינו
עיקרון זה מוצא ביטוי גם אצל גמליו של אברהם אבינו, על אודותיהם מובא באבות דרבי נתן פרק ח',
|
כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו: גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים. שנאמר: (בראשית כד) "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים". 'ואנכי פניתי הבית' - מתרפים. ומה תלמוד לומר 'ומקום לגמלים'? מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי, עד שפינו כל העבודת אלילים מפניהם. |
||
הרמב"ן [2] מצטט דעת אמוראים מהמדרש רבה בעניין חסידות גמליו של אברהם, שלא היה צורך לזמום את פיהם כשהלכו בדרך מחשש שלא יאכלו מן הגזל, עקב היותם קניינו של אברהם, ובוודאי לא יגשו לאכול דבר שאינו שלהם, קל וחומר מחמורו של רבי פנחס בן יאיר.
מכאן מוכיח הרב מטשיבין, שגם מאכל גזל נחשב למאכל איסור כזה, שאין הקדוש ברוך הוא מאכיל אפילו בהמתן של צדיקים.[3]
[עריכה] הערות שוליים
- ^ פרשת בלק כג ג
- ^ בפירושו על התורה (בראשית כד,לב)
- ^ ספרו של הרב יצחק מנחם וינברג, עמ' 381.
