מסכת דמאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מסכת דְּמַאי היא המסכת השלישית בסדר זרעים, שהוא הסדר הראשון בשישה סדרי משנה. כמרבית המסכתות בסדר זה, היא מופיעה במשנה בלבד, ולא נכתב עליה בתלמוד הבבלי ובתוספתא, אלא רק בתלמוד הירושלמי.

המסכת מפרטת את הלכות דמאי - הן ההלכות הקשורות להפרשת תרומות ומעשרות מגידולי הארץ, במקרים שבהם הפירות התקבלו מעם הארץ, אשר אין ביטחון שהקפיד להפריש מעשר מפירותיו.

הביטוי 'דמאי' מקורו בארמית, ופירושו: "של מה היא". תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות מכונה בלשון חכמים טבל, ותבואה שכבר הופרשו ממנה מכונה תבואה מתוקנת. כאשר קונים או מקבלים פירות ותבואה מעם הארץ, שאינו בר-סמכא בעניין המעשרות - התבואה מכונה 'דמאי', כיוון שאין אנו יודעים 'של מה היא', אם אלו פירות של טבל או שהם מתוקנים.

תוכן המסכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטי ההלכות במסכת עונים באופן מדוקדק על השאלה - עד כמה ניתן לסמוך על מי שהוא עם-הארץ בעניין תרומות ומעשרות.

הרקע החברתי לשאלה זו הוא הריבוד החברתי אצל היהודים בתקופת חז"ל. חכמי ההלכה בידלו את עצמם ממי שאינו שומר על הכללים עד תומם, והגדירו זאת בגדרים חברתיים. מי שהיה שומר את כללי ההלכה לפרטיהם, כולל ההקפדה על אכילת תבואה בטהרה - היה נקרא 'חבר' (דמאי פרק ב, משנה ג). אלו שלא הקפידו על הלכות הטהרה והלכות המעשרות כונו 'עם-הארץ'. עם זאת, עם הארץ היה נאמן על הפרשת "תרומה גדולה". מעמד ביניים היה לאלו שהיו נאמנים בעניין תרומות ומעשרות, אך לא הקפידו על טהרה, וכל אחד מהם נקרא 'נאמן'‏[1].

על אף הבידול החברתי, היו בין הקבוצות קשרים מסחריים ואף קשרי משפחה. מסכת 'דמאי' מכוונת את תלמידי החכמים, כיצד להתנהג באותן סיטואציות, שבהן הם באים במגע עם עם-הארץ. מבחינה זו, כשם שמסכת דמאי עוסקת ביחסים אלו בענייני תרומות ומעשרות, כך גם עיסוקה של מסכת זבים - בענייני טומאה וטהרה, שכן עם הארץ נחשב כטמא בטומאת זב.

עם כל זאת, המגמה הכללית של חכמים במסכת היא להקל במקרה של דמאי‏[2]. המסכת פותחת במילים 'הקלין שבדמאי', ומפרטת את המינים שבהם אין חשש תרומות ומעשרות, גם כשלוקחים מעם-הארץ. בכלל, הפרק הראשון כולו עוסק בעניינים שבהם ניתן להקל בדמאי. למשל, מובאת ההלכה שבשבת ניתן לשאול את עם-הארץ לגבי התבואה שלו, והוא הופך לנאמן ליום אחד‏[3].

עניינים נוספים הנידונים במסכת: נאמנותם של בעלי חנויות‏[4], הפקדת תבואה אצל מי שאינו נאמן (פרק ג'), שליח שאינו נאמן (פרק ד'), שותפות עסקית עם עם-הארץ (פרק ו) והתנאים להפוך להיות נאמן וחבר (פרק ב')

במשנה מופיע לראשונה המושג מונופול:"רבי יהודה אומר, מאחד על הכול; ומודה רבי יהודה, בלוקח מן המנפול, שהוא מעשר מכל אחד ואחד". פירש רבי עובדיה מברטנורא: "מנפול - קונה מן פלטרין הרבה ומוכר לאחרים". עוד פירוש אומר: "מנפול- אדם שיש לו את הזכות הבלעדית על מכירת מין כלשהו באותה העיר"[5].

מיקומה של המסכת בסדר זרעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, הסיבה לכך שמסכת זו סודרה לאחר מסכת פאה היא משום הזכות שיש לעניים בהשתמש בדמאי, כמו שאמרו‏[6]: "מאכילים את העניים דמאי".

פרקי המסכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הַקַּלִּין (ארבע משניות‏[7]) - פירות הפטורים מדמאי וקולות בדין דמאי.
  2. וְאֵלּוּ דְּבָרִים (חמש משניות) - החייבים בדמאי ומי נחשב "חבר" ו"נאמן".
  3. מַאֲכִילִין (שש משניות) - נתינת פירות דמאי לאחר.
  4. הַלּוֹקֵחַ (פירות) (שבע משניות) - מקרים בהם מותר לאכול דמאי.
  5. הַלּוֹקֵחַ (מן הנחתום) (אחת עשר משניות) - הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ממקורות שונים.
  6. הַמְּקַבֵּל (שתים עשר משניות) - הפרשת תרומות ומעשרות על ידי שותפים.
  7. הַמַּזְמִין (שמונה משניות) - הפרשת תרומות ומעשרות שלא באופן הרגיל.

בסה"כ במסכת 53 משניות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ב', משנה ב'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ד, עמוד א'
  3. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ד', משנה א'
  4. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ב' ומסכת דמאי, פרק ה'
  5. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ה', משנה ד'
  6. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ג', משנה א'
  7. ^ מספר המשניות בכל פרק הוא לפי הספירה במשניות קהתי. בדפוסים אחרים תיתכן חלוקה שונה.