בויס (רובה נגד טנקים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רובה נגד טנקים בויס
Boys Mk I AT Rifle.jpg

רובה נגד טנקים בויס, סימן 1.

מידע כללי
נגזרות בויס סימן 1, בויס סימן 2,
בויס סימן 1 לכוחות מוטסים.
תכנון Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה - קפטן ה.ס. בויס
שנות שירות 1937 עד 1943
זירת האוקיינוס השקט נותר הנשק בשימוש עד סוף מלחמת העולם השנייה)
מידע טכני
קליבר 0.55 אינץ' (14 מ"מ‏[1])
פעולה פעולה בריחית (פעולת כלי ירייה)
הזנה מחסנית בת 5 כדורים
כוונות ברזל
אורך כולל 1.575 מ'
אורך קנה 36 אינץ' (914 מ"מ)
דגם לכוחות מוטסים - 30 אינץ' (762 מ"מ)
משקל ריק 16 ק"ג
קצב אש 10 כדורים בדקה
מהירות לוע W סימן 1 - 747 מטר בשנייה,
W סימן 2 - 884 מטר בשנייה,
W סימן 2 (ליבת טונגסטן) - 945 מ' בשנייה
טווח אפקטיבי חדירת 19-16 מ"מ פלדה בטווח 90 מ' (ב-90°)
(22-19 מ"מ עם ליבת טונגסטן)
חייל אנגלי (החמוש ברובה בויס) נלחם לחופש בתמונת פרסומת לגיוס לצבא האמרקאי
חייל אוסטרלי מהגדוד הנגד טנקי השלישי, הדביזיה התשיעית, טוברוק, ספטמבר 1941

רובה בויס, או בשמו המלא רובה, נגד טנקים, 55. אינץ', בויס (אנגלית: Rifle, Anti-Tank, .55in, Boys) הוא רובה נגד טנקים בקוטר "0.55 תוצרת בריטית. הרובה פותח כאמצעי נישא נגד טנקים לחיילי חיל הרגלים. הרובה יוצר בשלושה דגמים עיקריים:

  1. בויס סימן 1 בעל בלם-לוע עגול, וחצובת תמיכה חד-רגלית בצורת האות האנגלית "T" .
  2. בויס סימן 2 שפותח על מנת להקל על יצור הנשק, והיה בעל בלם-לוע מרובע ודורגל בצורת האות "V".
  3. דגם שייוצר עבור כוחות מוטסים בעל קנה מקוצר, באורך של 30 אינץ', וללא בלם-לוע.

תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה הבויס פותח על ידי קפטן בריטי בשם ה.ס בויס (H.C. Boys) כנשק נישא נגד טנקים לחיילי חיל הרגלים הבריטי. הקפטן בויס היה חבר בוועדה הבריטית לכלי נשק קלים, וחבר בצוות התכנון במפעל המלכותי לכלי נשק כלים, שנודע יותר בכינוי מפעל אנפילד על שם רובע אנפילד בלונדון בו עמד, אשר גם ייצר את הנשק. בתחילה כונה הרובה בשם סטנצ'יאון (אנגלית: Stanchion, עמוד תמך), אך שם זה שונה לכבוד ממציאו, הקפטן בויס, אשר נפטר ימים אחדים לפני אישור כניסתו של הרובה לשירות הצבא הבריטי, בנובמבר 1937.

הבויס התבסס על עקרון הפעולה הבריחית והוזן באמצעות מחסנית בת 5 כדורים. הרובה היה גדול ממדים וכבד במיוחד, וכלל חצובה בחזיתו וכן ידית אחיזה נוספת בבסיס הקת. כדי להתגבר על הרתע רב העוצמה שנוצר בעת ירי הכדור בקוטר 0.55 אינץ' (כמעט 14 מ"מ), הותקן ברובה בלם לוע גדול ובולם זעזועים אשר שולב במבנה החצובה, וכן נוספה שכבת ריפוד עבה בקת הרובה. אחת מנקודות התורפה של הבויס היה השימוש הנרחב בברגים בקוטר קטן שאף שהודקו בחוזקה, יוצרו דווקא מפלדה רכה, מה שהפך את תחזוקת הרובה ותיקונו לקשה במיוחד, והיא אף הוגדרה על ידי הצוותים הטכניים כ"סיוט".

הבויס ירה כדור בקוטר 0.55 אינץ'. הכדור התבסס על תכנון התחמושת האמריקאי בקוטר 0.5 אינץ', אשר שמשה את מקלע הבראונינג, תוך הגדלת קוטר הקליע, וכן הוספת חגורת מתכת בבסיס התרמיל, ממש מעל טבעת החליצה. הכדור יוצר בשתי גרסאות עיקריות:

  1. W סימן 1 - קליע במשקל של 60 גרם שנורה במהירות לוע של 747 מטר לשנייה.
  2. W סימן 2 - קליע במשקל של 47.6 גרם שנורה במהירות לוע של 884 מטר לשנייה.

כדורים אלה אפשרו לרובה הבויס לחדור בין 16 ו-19 מ"מ פלדה ממרחק של כ-90 מ' (100 יארד) - מה שאיפשר לבויס לחדור את שריון החזית של רוב הזחל"מים ואת שריון הצד והשריון האחורי של מרבית הטנקים הקלים שהיו בשימוש במלחמת העולם השנייה. בהמשך פותח סוג תחמושת נוסף, קליע W סימן 2 בעל ליבה מטונגסטן - קליע זה נורה במהירות לוע של 945 מ' בשנייה והיה מסוגל לחדור עד 22 מ"מ פלדה מטווח של כ-90 מ'. כנגד מטרות שאינן משוריינות היה טווחו היעיל של הבויס ארוך בהרבה.

למרות מגוון המנגנון שנועדו לשכך את כוח הרתע של הרובה, היה הרתע המורגש (כמו גם רעש הירי וההבזקו) חזק במיוחד, וגרם לעתים קרובות לחבלות בשרירי הצוואר ובכתפיים של היורה, מה שהוביל לכך שירי שלא מנקודת משען חזקה הוגבל למקרי חרום בלבד.

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה הבויס נכנס לשרות בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם השנייה כנגד טנקים קלים ורכבים משוריינים קלים אחרים. אנגליה סיפקה כמות גדולה של רובים אלה לצבא הפיני במהלך מלחמת החורף, בין השנים 1939 ו-1940, כנגד הצבאות הסובייטים הפולשים. הנשק היה פופולרי מאד בקרב היחידות הפיניות עקב יכולתו להתמודד עם הטנקים הקלים הרוסים מסוג T-26 בהם נתקלו הכוחות הפינים במקרים רבים.

למרות שהיה יעיל כנגד מגוון כלי שריון וטנקים קלים גרמניים, איטלקיים וסובייטים מוקדמים במהלך הקרבות בצרפת ובצפון אפריקה, העלייה החדה בעובי שריון כלי הרכב הקרביים במהלך המלחמה הפך את הבויס במהרה ללא יעיל כנשק נגד טנקים. בשנת 1942 הוצגה גרסה של הרובה בעלת קנה מקוצר‏[2] לשימוש כוחות מוטסים, אולם גרסה זו התבררה במהרה כחסרת תועלת כנשק נגד טנקים - קיצור הקנה הפחית את מהירות הלוע של הנשק, מה שהקטין במידה משמעותית את כושר החדירה שלו. בזירה האירופאית הוחלף הבויס כנשק נגד טנקים ב-1943 על ידי הפיאט הבריטי, שנכנס לשימוש לראשונה במהלך הפלישה לסיציליה. הבויס המשיך לשמש לשימושים אחרים כגון ירי נגד בונקרים, קיני מקלעים וכלי רכב קלים, אולם הוחלף לבסוף על ידי מקלע הבראונינג "0.5. הבראונינג, שהיה מסוגל לירות מספר סוגים של תחמושת, בניהם תחמושת חודרת שריון ותחמושת מציתה, סיפק יכולת חדירת שריון זהה לזו של רובה הבויס, אך היה בנוסף מסוגל להצית כלי רכב קלים, ואף שימש במקביל כנשק יעיל נגד מטוסים. אפילו אנשי שירות האוויר המיוחד, שנודעו בהעדפתם לכלי נשק שנתפסו שלל ולכאלה שנדחו על ידי יחידות הצבא הרגילות, החליפו את רובי הבויס שלהם במהרה במקלעי בראונינג, או בתותחי ברדה מודל 35 איטלקיים, בני 20 מ"מ.

לעומת זאת, בחזית המזרח הרחוק נותר הרובה בשימוש עד 1942, בעיקר עקב השריון הקל של הטנקים היפנים, דוגמת הצ'י-הא, ועקב היכולת להתקרב אליהם תחת מחסה הצמחייה בעיקר בקרבות במלאיה. הרובים נותרו בשימוש בחזית זו עקב מחסור בנשק חודר שריון אחר דוגמת הבזוקה האמריקאית.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצה"ל היו במלחמת השחרור רובים מעטים מאד מסוג זה. לגדוד 53 של חטיבת גבעתי למשל היו בסך הכול 2 רובים כאלה. בנוסף, היה מחסור חריף בתחמושת לרובים אלה.

בניגוד לצה"ל היה הצבא המצרי חמוש ומצויד היטב בנשק זה. עם סיום קרב שייח' נוראן למשל, נתפסו קרוב ל-20 רובי "בויס" מצריים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקליבר המדויק של הבויס היה למעשה 0.551 אינץ' שהם 13.9954 מ"מ.
  2. ^ גרסה זו צוידה בקנה באורך 30 אינץ' (762 מ"מ) במקום הקנה הרגיל בן ה-36 אינץ' (914 מ"מ).