כדור (תחמושת)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כדורים בקוטר 5.56 מ"מ
חייל אמריקאי היורה ברובה M4A1 שמטול רימונים M216 הורכב תחת הקנה שלו. ניתן להבחין בתרמיל הנפלט ממנו ועודו באוויר

כדור הוא שם לתחמושת אחידה הנורית מכלי נשק קלים דוגמת רובים, אקדחים, מקלעים וכו'. ישנם כדורים מסוגים רבים ושונים ובקטרים שונים המתאימים לסוגים שונים של כלי נשק. מרבית הכדורים המודרניים נעשים מליבת עופרת כדורים מיוחדים שמיועדים בעיקר לירי נגד מטרות משוריינות מצופים במתכת קשה יותר. כמו כן, ישנם כדורים מיוחדים למצבים מסוימים כמו כדורים נותבים, נפיצים, מדליקים ועוד.

ההגדרה של כדור קובעת שמדובר בתחמושת אחודה בה חומר הנפץ והפיקה באים ביחד בתוך תרמיל, המחובר לקליע לא נפיץ. אם כי זה לא תמיד היה כך. הכדורים הראשונים נטענו בנפרד מחומר הנפץ ההודף שלהם. הגדרה זו לא מתייחסת לקוטר הכדור, אך מכיוון שבעברית נהוג לכנות כל קנה שקוטרו 20 מ"מ ומעלה תותח, נהוג לכנות כדור בקוטר 20 מ"מ ומעלה פגז.

מבנה הכדור המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

1.קליע. 2.תרמיל. 3. אבק שריפה. 4. כרכוב. 5.פיקה.

כדור בנוי ממספר חלקים עיקריים:

  • קליע - החלק שנהדף דרך קדח הקנה לעבר המטרה, לרוב עשוי מתכת וצורתו אווירודנמית. ישנם כדורים שהם חסרי קליע, כגון כדורי תחמיש, שנועד להדיפת רימון רובה המושחל על הקנה, או כדורי סרק המיועד לדמות ירי באימונים או בטקסים.
  • תרמיל - חלק מתכתי גלילי (העשוי לרוב סגסוגת של נחושת) שחובק את הקליע ובתוכו כמות מדודה של חומר הנפץ. קצהו תחתון של התרמיל מחורץ ליצירת "כרכוב". מבנה הכרכוב מאפשר חליצה מהירה של התרמיל הריק לאחר הירי.
  • פיקה - חלק מתכתי הקבוע בתחתית התרמיל שבו מצוי חומר נפץ רגיש (כגון - כספית רועמת), שתפקידו להצית את אבק השריפה שבתרמיל בעת נקירה.

שרשרת הפיצוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחיצה על ההדק מטילה מנוף אשר מכה בנוקר שרוקע שקע בפיקה ומפוצץ כמות קטנה של חומר נפץ שבתוכה. פיצוץ החומר שבפיקה מצית את חומר הנפץ ההודף שבתרמיל. בעירת חומר הנפץ שבתרמיל יוצרת תגובת שרשרת כימית שגורמת לשחרור גזים אשר הודפים את הקליע דרך הקנה. בכלי נשק מודרניים אוטומטיים וחצי-אוטומטיים חלק קטן מאנרגיית ההדף משמשת גם להחזרת המכלול לאחור כדי לטעון כדור נוסף ואגב כך דורכת את הקפיץ המשמש לטעינת הכדור התורן.

הקליע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליע הוא החלק בכדור אשר נורה בעת התלקחות אבק השריפה מן הקנה. משקל הקליע נמדד בגריין (Grain), כאשר 1 גריין = 0.065 גרם. הקליע עשוי בדרך כלל מליבת עופרת מצופה (coated), אך לא בהכרח. ישנם סוגים רבים של קליעים השונים בחומרי הליבה/הציפויים, צורת הציפוי, משקל, מהירות לוע ועוד.
בהגדרה, קליע אינו נפיץ, וקליע נפיץ מכונה פגז. הקליע מגיע למהירות מרבית העולה על 1,000 קמ"ש.

סוגי כדורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליעים של רובה מתוך הסליק בקיבוץ יגור.
  • רגיל - שקליעו מתוכנן למסלול בליסטי שטוח ומיועד לפגיעה על פי רוב במטרת אדם.
  • כדור נותב - שקליעו מכיל חומר בעירה הניצת בעת מעופו ומשמש לסימון מסלול הקליע, להצתת מטרה דליקה ולמטרות פסיכולוגיות. קצהו מסומן בצבע אדום
  • חסר קליע (ח"ק) - דימוי ירי לאימונים או טקסים.
  • תחמיש - כדור חסר קליע המיועד לירי של אמצעים המורכבים על קנה הרובה. נבדל מחסר הקליע בכמות אבקת השריפה היוצרת הדף חזק יותר.
  • חודר שריון (ח"ש)- בעל קליע העשוי סגסוגת מתכת קשיחה. קצהו מסומן בצבע שחור
  • הולופוינט - הוא קליע שבקצהו נקב היוצר בזמן מעופו לחץ אוויר אשר משתחרר לתוך רקמת האדם שבו פוגע הקליע ובכך מביא להרס רב של הרקמה. הקליע בעל טווח יעיל קצר ודיוק נמוך זאת לנוכח צורתו.
  • דום-דום- קליע רגיל שקטמו את ראשו החד.
  • בלאק טאלון - קליע הפותח מעין "שיניים" בעת המגע ובכך מגביר את עוצמת הפגיעה. בשנות ה-90 הופסק יצורו עקב מחאה ציבורית.
  • כדור גומי הוא קליע עופרת המצופה בשכבת גומי ונועד לפיזור מהומות אלימות. אינו נורה מהרובה עצמו אלא מתוספת בקצהו, כאשר את ההדף מספק תחמיש.
  • תחמיש מוגבר - עבור רובה קלעים מסוג M16a2e3, המכונה בצה"ל A3. קצהו מסומן בצבע ירוק.
  • כדור פלסטיק - כדור הנראה ככדור רגיל, אך הקליע עשוי פלסטיק. מטרתו לעשות נזק מופחת יחסית לכדור רגיל.

מרבית סוגי הכדורים נועדו לפגוע פגיעה קטלנית, וקרויים אש חיה. סוגים מסוימים, כגון חסר קליע או כדור גומי, נועדו ללא לפגוע כלל, או לפגיעה פגיעה קלה יחסית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליעי אבן וחרס מאתר ארכאולוגי בבריטניה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קלע

הקליעים הראשונים בהיסטוריה הופיעו כקליעי קלע והיו קיימים עוד מהתקופה הנאוליטית ושימשו הן לציד והן למלחמה.‏[1]. השימוש המתועד הנפוץ הראשון בקלע למלחמה במזרח התיכון הופיע בתקופת הממלכה התיכונה כפי שזה מופיע על קירות אתר הקברות בני חסן.‏[2] קליעי הקלע הפשוטים ביותר היו חלוקי נחל, אך התכונות האווירודינמיות של חלוקי נחל אינן טובות כל כך. לכן, התחילו לסתת אבנים כדי להתאים אותן למשימה. בהמשך, ייצרו קליעים גם מחרס שנצרף בכבשן במיוחד למטרה זו. קליעי חרס הופיעו כבר באלף השישי לפנה"ס.‏[3] משקל הקליעים האלה היה בדרך כלל בגודל של כדור טניס‏[4], אם כי היו גם קליעים גדולים יותר שהגיעו למאות גרמים. בתקופת הברונזה, הברונזה ששימשה ליצרת ראשי החצים הייתה יקרה וזה תרם להפצתם של קליעי החרס והאבן.‏[5]

ביוון העתיקה ורומא הקליעים הטובים ביותר יוצרו מעופרת. עופרת צפופה יותר ולכן אפשר היה לצקת קליעים קטנים יחסית בעל משקל מספיק כדי להשיג פגיעה קשה. על קליעי הקלע נהגו להוסיף כתובות פוגעניות כדי לפגוע במוראל של האויב. למרות הייצור הנרחב של הקליעים הן מחרס והן מעופרת לא נעשה נסיון להקפיד על תקן אחיד כלשהו. הקליעים היו במשקל שונה ובצורות שונות. הצורה הנפוצה ביותר הייתה דמוית שקד ושקלה כ-30 גרם, אם כי נוצרו גם קליעים שהגיעו לעתים למשקל של 100 גרם ויותר.‏[6]

קליברים נפוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Eichler, Barry, ‘‘Of Slings and Shields, Throw-Sticks and Javelins’’, Journal of the American Oriental Society, 103 (1983): 95–102.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ William J. Hamblin, Warfare in the Ancient Near East to 1600 BC, Routledge, 2006, p 426
  2. ^ William J. Hamblin, p, 427
  3. ^ William J. Hamblin, p, 28
  4. ^ William J. Hamblin, p, 426
  5. ^ William J. Hamblin, p, 255
  6. ^ כמו למשל הקליע הזה שמוצג במוזיאון הבריטי