סוגי טנקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טנק הוא רכב קרבי משוריין כבד החמוש בדרך כלל בתותח ומקלעים. הטנקים התפתחו בתחילת המאה ה-20 ונשארו חלק אינטגרלי משדה הקרב עד היום.

מרכבה סימן 4 - טנק מערכה מודרני

שיטות לסיווג טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם הראשונה, הטנקים הראשונים תוכננו כדי לפרוץ דרך השוחות ולתמוך בחיל הרגלים. הטנק הראשון היה טנק סימן 1 הבריטי. טנק זה היה קיים בשתי גרסאות, שהיוו למעשה את שני סוגי הטנקים הראשונים:

  • "זכר" - טנק המצויד בתותח ארטילרי נגד מטרות כבדות.
  • "נקבה" - טנק המצויד בעיקר במקלעים כנגד חי"ר.

בהמשך מלחמת העולם הראשונה הופיעו טנקים צרפתיים וגרמניים. טנקים אלה היו בעלי משקל וחימוש שונים מהטנק סימן 1. בנוסף, הבריטים עצמם פיתחו טנקים קלים יותר, ולכן סיווגו הבריטים את הטנקים סימן 1 כטנקים כבדים. הרנו FT, היה הטנק הקל הראשון. מכאן ניתן לראות שבסוף מלחמת העולם הראשונה החל סיווג הטנקים על פי משקל. הטנקים הקלים ביותר סווגו כ"טנק קל", הטנקים הכבדים ביותר כ"טנק כבד", והטנקים שמשקלם בין לבין "טנק בינוני". לאורך השנים עלה המשקל הממוצע של הטנקים, וכך השתנו גם הגדרות המשקל לכל קטגוריה.

עם המשך פיתוח הטנקים בשנות העשרים והשלושים, החלו להתפתח סוגי טנקים רבים. שיטת הסיווג לפי משקל לא הייתה מספקת, שכן המשקל בלבד לא הספיק לקביעת סוג הטנק. טנק שנחשב כבד במדינה אחת, היה בינוני במדינה אחרת. לכן מדינות החלו לסווג טנקים על פי תפקידם בשדה הקרב בהתאם לתורת הלחימה של המדינה הספציפית. כך נוצרו טנקי החי"ר, טנקי השיוט/פרשים, ועוד.

בנוסף לכך, חל שינוי בהגדרת המושגים "טנק קל", "טנק בינוני", ו"טנק כבד". במלחמת העולם השנייה הנהיגו הגרמנים הגדרה על פי קוטר התותח. טנקים עם התותחים הקטנים יותר נקראו "טנק קל", טנקים עם תותחים גדולים נקראו "טנק כבד", וטנקים עם תותחים בינוניים נקראו "טנק בינוני".

בשנות החמישים והשישים דעך ייצור הטנקים הכבדים, ועלתה קרנם של טנקי המערכה העיקריים. אלה היו טנקים כבדים יחסית, עם תותח גדול, שלמעשה הוגדרו על פי תפקידם בשדה הקרב ולא על פי משקלם. לצידם של טנקים אלה הוצבו טנקים קלים, שסווגו על פי משקלם. הסוג הנוסף שמקובל לסווג אליו הוא הטנקים היעודיים.

חשוב לציין שכל סיווג תלוי במדינה המסווגת. משום כך גם לא יינתנו משקלים שונים לסיווג טנקים שכן המספרים שונים מתקופה לתקופה וממדינה למדינה. בנוסף, סיווג על פי משקל לא סותר סיווג על פי תפקיד- כך ה קרומוול הבריטי נחשב לטנק שיוט על פי תפקידו, ולטנק בינוני על פי משקלו.

טנקים על פי משקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק קל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצ'קיס, טנק קל משנות השלושים

טנק קל הוא טנק קטן שמשקלו נמוך יחסית. הטנקים הקלים הראשונים, דוגמת הרנו FT נועדו לשרת כחיל פרשים משוריין. הטנקים הקלים היו אמורים לנצל את המהירות הגבוהה יחסית שלהם ולפרוץ בכמויות לעורף האויב דרך נקודות תורפה. תפקיד זה יועד לטנקים אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת העולם השנייה. לכן יוצרו בשנות השלושים טנקים קלים רבים, כמו ה-H-39 הוצ'קיס ואחרים. טנקים אלה הקריבו את המיגון והחימוש לטובת הניידות.

עם פרוץ הקרבות במלחמת העולם השנייה, התגלתה הטעות הבסיסית בבסיס שעליו ניצב רעיון הטנק הקל. הטנק הקל פשוט לא מסוגל היה לפעול בהתקפות ענק בשדה קרב עתיר בנשק נ"ט. כמו כן התברר שטנקים בינוניים וכבדים בכמות קטנה יכולים להשמיד כמות גדולה של טנקים קלים. למרות זאת, הטנקים הקלים לא נעלמו. תפקידם בשדה הקרב השתנה - מחיל פרשים משוריין לכח סיור משוריין. הטנקים הקלים שימשו לסיורים בכמויות קטנות. הם לא נועדו להיכנס לקרב, אלא לסייר בשדה הקרב במהירות מקסימלית, לאסוף מידע, ולהימלט במהירות. לכן צוידו הטנקים הקלים במלחמת העולם השנייה בתותחים מיוצבים ובג'ירוסקופים, שאיפשרו ירי בתנועה. אחרי מלחמת העולם השנייה, נמכרו טנקים קלים למדינות מתפתחות ובמלחמות ביניהן הם שימשו למעשה כטנקי המערכה העיקריים, בגלל היעדר טנקים כבדים וטובים יותר. דוגמה לכך היא מלחמת העצמאות של ישראל, בה חילות השריון של צה"ל וצבאות ערב היו מורכבים מטנקים צרפתיים קטנים כמו H-39 הוצ'קיס, רנו R-35 וטנקים בריטים מיושנים.

טנקים קלים יוצרו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. למרות שמעמד הבכורה היה נתון לטנקי המערכה, טנקים קלים זכו להצלחה לא מבוטלת. הסיבה להצלחת טנקים קלים מודרניים דוגמת ה-AMX-13 וה-PT-76, היא שמשקלם הקל מאפשר לבצע בקלות דברים שלטנקי המערכה העיקריים קשה יותר לבצע. תפקידים אלה כוללים סיור, התקפות אמפיביות, התקפות מוצנחות, פריסה מהירה, פריסה בשטח הררי ועוד. יתרון נוסף של הטנקים הקלים הוא כלכלי. הטנקים הקלים צורכים פחות דלק וזולים יותר לייצור.

מדינות רבות מייצרות או משתמשות ברכבים משוריינים אופניים החמושים בתותח עיקרי כבד וממוגנים היטב. רכבים אלה, שהם למעשה יורשי הטנק הקל המודרני, נקראים גם מערכת תותח מתנייעת (Mobile Gun System). רכבים אלה מצטיינים ביבילות קלה, קלות תפעול בשטח עירוני, מהירות גבוהה על כביש, ועלות זולה. יש הטוענים כי בעקבות המעבר ממלחמות סדירות ללחימה אסימטרית, רכבים אלה יחליפו בעתיד את טנק המערכה העיקרי.

טנק בינוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרמן, טנק בינוני ממלחמת העולם השנייה

טנק בינוני כשמו כן הוא, מדובר בטנקים שאינם הקלים ביותר אך גם לא הכבדים ביותר. הטנקים הבינוניים היוו איזון בין כוח אש, ניידות ושרידות ונועדו למספר רב של תפקידים. היתרון בטנקים הבינוניים היה בגיוונם, ביעילותם ובקלות ייצורם באופן המוני (בניגוד לטנק הכבד).

ראשוני הטנקים שהוגדרו בינוניים היו טנקי הוויפיט הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. טנקים אלה צוידו רק במקלעים, אך היו כבדים מטנקי הרנו FT וקלים מטנקי הסימן 1. טנקים אלה נועדו למלא גורם חשוב במתקפות בעלות הברית של 1919, אך המלחמה נסתיימה לפני שהספיקו להוכיח את ערך האיזון בין חימוש ומיגון.

בין שתי מלחמות העולם התפתחו הטנקים הבינוניים ברחבי העולם, כאשר הם קיבלו ברוב המדינות את תפקיד השמדת השריון היריב בקרב ממוכן. כך קרה שהטנקים הבינוניים היוו שוב איזון בין מיגון, ניידות, וכח אש. כל הגורמים היו חשובים באופן זהה לקרב שריון בשריון. במלחמת העולם השנייה הטנקים הבינוניים היוו את חוט השדרה של כוחות השריון, כאשר השריון הסובייטי היה מבוסס על ה-T-34, האמריקני על טנקי השרמן והגרמני על טנקי הפאנצר סימן 3 וסימן 4. טנקים אלה יוצרו בכמויות אדירות, והיו המרכיב החשוב ביותר בכוחות שנלחמו באפריקה ואירופה. על אף שהיו נחותים בכח אש ומיגון לעומת הטנקים הכבדים, ניידותם ומספרם הגדול הפכו אותם לחשובים יותר בשדה הקרב. במהלך המלחמה יוצרו טנקים בינוניים-כבדים. טנקים אלה כמו הפנתר הגרמני וה-M26 פרשינג האמריקאי, היוו את החוליה המקשרת בין טנק המערכה העיקרי לבין הטנק הבינוני.

לאחר מלחמת העולם השנייה יוצר דור נוסף של טנקים בינוניים. אך טנקים אלה, כמו ה-M47 פטון וה-T-54, הוחלפו עם יציאת הטנקים הכבדים משרות בטנקי המערכה העיקריים הראשונים.

טנק כבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק כבד הוא טנק כבד במיוחד שבו הדגש הוא על שריון וכוח אש ופחות על ניידות. הטנק הכבד תוכנן במקור כדי לשמש כטנק המוביל בהסתערות, שיפרוץ את הדרך לכוחות האחרים, אך בפועל נמצא שימושי יותר דווקא בתפקידים הגנתיים. מטרות התכנון היו לאפשר לטנק יכולת פריצת מכשולים, שריון מסיבי המאפשר לו להיות בחזית ולשרוד את התופת וכוח אש מספיק כבד כדי להשמיד טנקים ומשוריינים אחרים.

הטנקים הכבדים הראשונים היו טנקי סימן 1 הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. אליהם נוספו טנקים צרפתיים כמו ה"סנט שמונד", והטנק הגרמני A7V. טנקים אלה היו למעשה עיקר כוח הטנקים במלחמת העולם הראשונה, וכבר אז נתגלו היתרונות והחסרונות הבסיסיים שלהם לעומת טנקים קלים ובינוניים. היתרונות הגדולים של הטנק הכבד הם ביכולת השמדת מטרות גבוהה ומיגון והישרדות מצוינים לטנק ולצוות. החסרונות הם שתוספת השריון והחימוש מתבטאת בתוספת ניכרת למשקל, דבר שמצריך מנוע חזק במיוחד ומהווה מגבלה רצינית על ניידות הטנק. עומס המשקל, שלרוב מגיע עד קצה גבול היכולת של המנוע, גורם לטנקים הכבדים להיות איטיים ולתקלות רבות הנובעות מעומס על מערכת ההנעה. הטנקים הכבדים גם יקרים לייצור.

בגלל המחיר היקר יחסית שלהם, והחסרונות בניידות ואמינות, קטן חלקם של הטנקים הכבדים בכוחות המשוריינים של אחרי מלחמת העולם השנייה. למעשה, רוב המדינות לא ייצרו כלל טנקים כבדים ובתחילת מלחמת העולם השנייה, הסובייטים והצרפתים היו היחידים בעלי תעשייה שייצרה טנקים כבדי משקל.

הטנקים הכבדים הרוסיים, בנוסף ללקחים מהשטח, השפיעו על הגרמנים וגרמו להם לייצר טנקים כבדים משלהם. הטנקים הכבדים הידועים של גרמניה הנאצית היו הטיגר סימן I ו-II. טנקים אלה נודעו בכך שרוב טנקי בעלות הברית לא יכלו כלל לחדור את שריונם. כתוצאה מניידותם המוגבלת נעשה השימוש העיקרי בטנקים אלה במגננה, וטנקי הטיגר הכבדים השיגו את הצלחתם הגדולה ביותר כאשר בלמו התקפות של טנקים קלים שעלו עליהם באופן ניכר במספרם.

בעלות הברית ייצרו גם הן טנקים כבדים, והצטיינו בכך בעיקר הסובייטים, שטנקי ה-IS (ראשי תיבות של יוסף סטלין) שלהם היוו תשובה הולמת לטיגרים. האמריקאים בחרו לייצר טנקים בינוניים-כבדים, כמו ה-M26 פרשינג שהיו שימושיים יותר בלחימה התקפית, תוך שוויתרו על מעט מהמיגון.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חלה ירידה בייצור הטנקים הכבדים והושם דגש על ייצור טנקים בינוניים ומאוחר יותר על הגדלת השריון וכוח האש של הטנקים, מהם התפתחו לטנקי מערכה. למרות זאת, עד שנות ה-70 של המאה העשרים עוד שירתו טנקים כבדים דוגמת ה-IS-3 הרוסי, ה-M103 האמריקאי, והקונקרור הבריטי.

עם יציאת הטנקים האלה משרות, נתפס תפקיד הטנק הכבד על ידי טנק המערכה העיקרי.

טנקים על פי ייעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק זעיר (טנקט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

R-35 שיריונית/טנק קל משנות השלושים

טנק זעיר (tankette) הוא טנק קטן מאוד, שהופעל על ידי צוות של 2 אנשים. טנקים אלה הם יורשיו הישירים של הטנק הקל הראשון, רנו FT. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים פרח רעיון הטנקט, שכן הם יועדו לשמש הן לשיטור במושבות האימפריות, וכפי שצויין בקשר לטנק הקל- כחיל פרשים משוריין במלחמה.

דוגמה קלאסית לטנקט הוא Carden-Loyd Mk.VI Tankette הבריטי, שהרבה דגמים עוצבו על פיו. הטנקטים יוצרו בין השנים 1930 עד 1939, אך ייצורם פסק מיד לאחר מכן בגלל יעילותם המוגבלת ופגיעותם הרבה מנשקי נ"ט. היפנים היו מבין המשתמשים הגדולים בטנקטים ופיתחו מספר דגמים, שנמצאו כיעילים למדי בלחימה בג'ונגל. תפקידי הטנקטים, שכללו בעיקר סיור ולחימה נגד חי"ר, הועברו לטנקים קלים מודרניים.


טנק חי"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק חי"ר מטילדה

טנק חי"ר הוא טנק שנועד לעבוד צמוד לחיל הרגלים על מנת להבקיע מערכים של האויב ולכבשם. הטנק נועד להתקדם ביחד עם החי"ר, לחפות עליהם ולהשמיד את עמדות ההגנה של האויב. הרעיון לטנק החי"ר פותח בזמן מלחמת העולם הראשונה בידי הבריטים והצרפתים. טנקי סימן 1 היו למעשה טנקי חי"ר, וכך הופעלו, על אף שניתן לסווגם גם כטנקים כבדים. טנק החי"ר תוכנן לעבוד בתיאום עם חיל הרגלים, ולכן נדרש לנוע במהירות איטית יחסית של קצב ריצה של חייל, דבר שאיפשר לו לשאת שריון כבד יותר מהטנק הממוצע. מטרתו העיקרית הייתה לנקות את שדה הקרב ממכשולים, לספק מעטה שריון לחי"ר המסתער, להשמיד מקורות ירי ולהתקדם אל עבר קווי האויב ובכך להבקיעם.

טנקי חי"ר המשיכו להתפתח בין המלחמות, כאשר המדינה העיקרית שצדדה בהם הייתה בריטניה. טנק החי"ר המפורסם ביותר הוא טנק המטילדה סימן 2 הבריטי, שהתגלה כיריב מפתיע לכוחות הצבא הגרמני. השריון שלו היה מספיק כבד להתמודד עם תחמושת נ"ט קלה ובינונית ותותחיו קצרו בחי"ר הגרמני ויכלו גם לפגוע בטנקים קלים ובטנקים בינוניים של תחילת המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה, יצרו הבריטים את טנק הצ'רצ'יל וטנק הוולנטיין שנחשבו לטנקי חי"ר מוצלחים וזכו למספר דורות ודגמים שונים.

טנקים אלה היוו בסיס מצוין ליצירת טנקים ייעודיים. תרומתם העיקרית של טנקי ה"צ'רצ'יל" היא דווקא בגרסאות הייעודיות. הסיבה לכך היא פשיטת הרגל של רעיון טנק החי"ר. הטנקים הבינוניים וטנקי המערכה אחריהם מבצעים למעשה את תפקידי טנק החי"ר, ואין עוד צורך בטנקים מגושמים אלו.

טנק שיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרומוול, טנק שיוט בריטי מאמצע שנות הארבעים

טנק שיוט (Cruiser tank) הוא טנק שתוכנן לנוע מהר ולהשמיד טנקים של האויב. הרעיון בא מהקונספט של "טנקים מהירים" שהומצא על ידי וולטר כריסטי. טנקי השיוט תוכננו כדי להשלים את טנקי החי"ר ולנצל את הפרצות שהם יצרו כדי לאגף את כוחות האויב ולהשמיד את הטנקים שלהם. למעשה הייתה זו הגדרה בריטית למה שהיה ידוע בצבאות אחרים כטנקים בינוניים, אך הטנקים הבריטים היו קלים במעט ממקביליהם בעולם. טנקי השיוט המוקדמים, סימן A9 וסימן A10, היו בעלי שריון קל, אך ניידים מאוד.

טנקי השיוט הללו היו בשימוש בידי בריטניה בתחילת מלחמת העולם השנייה והיו בעלי שריון קל ותותחי נ"ט שלא היו יעילים כנגד חי"ר ותותחי נ"ט של האויב. כתוצאה מכך נאלצו הבריטים להגדיל את חימוש טנקי השיוט ולעבות את שריונם. טנק השיוט העיקרי שיוצר בזמן המלחמה בבריטניה היה הקרומוול (הייצור החל ב-1943), טנק שהיה שווה ערך לשרמן האמריקאי, משוריין פחות, אך בעל צדודית נמוכה יותר ומהיר בהרבה. ייצור הקרומוול לא היה במספרים גבוהים, שכן האמריקאים ציידו את הבריטים בטנקי שרמן אמריקנים בכמויות ענק.

טנק השיוט האחרון שנבנה היה ה"קומט", שהיה טנק שיוט כבד יחסית ונחשב לשווה ערך לטנק הפנתר הגרמני. הטנק היה ממוגן היטב וחמוש בתותח 77 מ"מ מצוין. למרות זאת, הקומט לא מילא תפקיד חשוב במלחמת העולם השנייה, שכן הגיע לחזית מאוחר מדי. הוא הוחלף במהרה על ידי הצנטוריון, שהיה למעשה טנק מערכה עיקרי.

טנק מערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק מערכה מדגם מרכבה סימן 3ד ב"ז
טנק מערכה מדגם M1 אברהמס

טנק מערכה (Main battle tank) הידוע בראשי התיבות שלו MBT הוא טנק מודרני המהווה את עמוד השדרה של חיל השריון ותוכנן להתמודד כמעט עם כל האיומים בשדה הקרב ולבצע מספר רב של משימות ותפקידים. במידה מסוימת, זהו טנק "כלבו" שיצירתו התאפשרה עקב התפתחות אדירה בטכנולוגיית השריון, החימוש וההנעה.

טנקי המערכה התפתחו מהטנקים הבינוניים-כבדים ומטנקי השיוט הכבדים שיוצרו בסוף מלחמת העולם השנייה ובעשור שלאחריה. ארצות הברית, בריטניה, וברית המועצות פיתחו את הטנקים האלה דוגמת ה-T-54 ו-M47 לשאת חימוש ושריון ברמה שביטלה למעשה את הצורך בטנקים כבדים. כך קרה שהדור הזה של הטנקים שימש ברוב המקרים כטנקי מערכה עיקריים על אף שבתחילה הוצבו לצידם טנקים כבדים.

ההתפתחות בתחום ההנעה, ובעיקר מנועי דיזל מצוינים וחזקים, איפשרה לטנקי המערכה להיות ניידים מאד, על אף משקלם הגבוה. בשנים האחרונות ממשיך להשתפר תחום ההנעה, הן במנועים משופרים יותר והן בעבירות משופרת בשטח. התפתחות בעיצוב שריון פלדה, ולאחר מכן הגדלת יעילות השריון באמצעות שילוב חומרים קלים יחסית וחזקים מאד, איפשרה לטנק המערכה העיקרי המודרני רמות מיגון גבוהות תוך שמירה על משקל סביר. למרות זאת, ככל שגדלו האיומים שבפניהם נאלץ הטנק להתמודד, משקלו וגודלו עלו וכיום טנק מערכה מודרני שוקל בין 60 ל-70 טון (להשוואה רב הטנקים הכבדים ממלחמת העולם השנייה שקלו בין 45 ל-55 טון).

למרות ההתפתחות בשריון ובמיגון הטנק, התפתחות מקבילה של נשקי הנ"ט מונעת מהטנק שליטה בשדה הקרב. גג הצריח, הזחלים, החיבור שבין הצריח לתובה וגחון הטנק נחשבו מאז ומתמיד לאזורים הפגיעים בטנק ועד היום מהווים נקודות תורפה שמנוצלות כדי להשבית טנקים באמצעות אמצעי לחימה מאולתרים כגון רקטות נ"ט ומטעני גחון. הפתרון של הוספת שריון מוגבל, בסופו של דבר, עקב הגבלת עומס ופגיעה בניידות הטנק. לכן, נוספו בשנים האחרונות לחלק מהטנקים מיגונים ריאקטיביים (קסטות המלאות בחומר נפץ שמתפוצצות עם פגיעת התחמושת ובכך מטות אותה הרחק מהטנק) וכן מערכות הגנה אקטיביות המסוגלות לשבש טילי נ"ט מונחים (Soft kill) ואף להשמידם באוויר (Hard kill).

החימוש העיקרי של טנק המערכה הוא תותח רב-תכליתי. טנקי המערכה הראשונים נשאו תותחים בקוטר של 100 או 90 מילימטר, אך מכיוון שעם השנים עברו תפקידי הטנק הכבד לטנק המערכה וכתוצאה ממירוץ חימוש בין המיגון לתותח, נושאים טנקי מערכה מודרניים תותח בקוטר 105, 120 או 125 מילימטר. התותח מאפשר לטנק השמדת טנקים אחרים, השמדת רכבים "רכים" והשמדת חי"ר. לכל מטרה יש סוג תחמושת ייעודי.

טנקי המערכה נועדו לשימוש במערכות מסיביות בין צבאות סדירים, אך הם שימושיים גם בלוחמה בשטח בנוי, כפי שניתן היה לראות בקרבות האחרונים באינתיפאדה השנייה ומלחמת עיראק.

למרות זאת נשמעו טענות כי בעתיד יצומצם תפקידם של הטנקים בשדה המערכה, לאור התייעלות הנשק האנטי-טנקי ותפוצתו הנרחבת. טענות אלו הושמעו על ידי אנשי צבא בכל רחבי העולם בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים בה נבלמו בשלבים מסוימים כוחות השריון של צה"ל באמצעות טילי נ"ט, אולם העובדות הן ששימוש נרחב בלחימת שריון נמשך גם עשרות שנים לאחר מכן, למשל במלחמת עיראק.

טנקים ייעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק הנדסה על בסיס שרמן, עם כף בולדוזר ותותח 105 מ"מ נגד ביצורים

קטגוריה זו כוללת טנקים שהותאמו למשימות מיוחדות ולמעשה מתפקדים ככלי רכב משוריין או רכבי הנדסה ממוגנים המבוססים על תובת טנק.

כלים אלה הופעלו במספרים גדולים במלחמת העולם השנייה, והיו מבוססים על טנקים קיימים. טנקים ייעודיים שכאלה, כמו הצ'רצ'יל AVRE (טנק הנדסה עם מרגמת 280 מ"מ להריסת ביצורים), או השרמן DD האמפיבי, היו סיפור הצלחה מבחינת בעלות הברית. לכן לאחר המלחמה המשיך ייצור טנקים ייעודיים על תובות טנקי המערכה העיקריים ועל תובות טנקים קלים.

להלן פירוט על סוגים נפוצים של טנקים ייעודיים:

  • טנק חילוץ: טנק שצריחו וחימוש העיקרי הוסרו ובמקומם הותקנו מגוון אמצעים לטיפול תיקון וגרירה של טנקים פגועים או מקולקלים בתנאי קרב, ובהם מנוף הידראולי, כננת ואמצעים נוספים. בעגה הצה"לית השתרש הביטוי טַחְלַ"ץ. לדוגמה: טנק חילוץ M-88.
  • טנק הנדסה: טנק שהותקנו עליו מערכות הנדסה כגון כף דחפור, מגוב כנגד מוקשים ועוד.
  • טנק-דחפור: טנק שהותקנה עליו כף דחפור.
  • טנק גישור: טנק שצריחו הוסר והוחלף במערכת הידראולית הפורשת גשרים ניידים, שנועדו לגשר מעל תעלות נ"ט ומכשולי מים צרים. בעגה הצה"לית השתרש הביטוי טַגַ"ש.
  • טנקים בעלי תותחים מיוחדים שנועדו להשמדת מטרות ספציפיות.
  • טנקים אמפיביים, המיועדים למבצעי נחיתה על חופים - הכוונה לטנקים המצוידים באמצעים המאפשרים להם לרדת למים עמוקים במרחק של מספר קילומטרים מנקודת היעד ולשוט בכוחות עצמם לעבר החוף ולעלות עליו. הדוגמה הקלאסית לטנק אמפיבי הוא טנק השרמן DD אשר שימש את כוחות בעלות הברית במהלך הנחיתות בחופי נורמנדי.

דגמים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דגמי טנקים עיקריים