גזרת הקנטוניסטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרצל יענקל צם, קנטוניסט יהודי ששירת בצבא הצאר במשך 41 שנה. במהלך שירותו הגיע לדרגת קאפיטן (סרן). צם היה קצין יהודי בצבא הרוסי במאה ה-19

הקנטוניסטים היו ילדים שנלקחו על ידי הרשויות ברוסיה של המאה ה-19, חונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות וגויסו לכוחות המזוינים. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון נכללו גם יהודים בין הקנטוניסטים, והרשויות הפעילו כפייה כדי לנצרם. האחרונים כונו חיילי ניקולאירוסית: Николаевские солдаты). שיטת הקנטוניסטים בוטלה על ידי אלכסנדר השני ב-26 באוגוסט 1856.

הרקע לגזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1794, זמן קצר לאחר השלמת חלוקת פולין השלישית וסיפוח שטחים המאוכלסים מיליוני יהודים לאימפריה הרוסית, התקבל חוק שאפשר להם פטור מגיוס החובה תמורת תשלום מס. זו הייתה אחת האוכלוסיות המעטות בקיסרות שנהנתה מכך; התקנה עברה בקלות מאחר שהצבא התנגד ממילא לגיוסם, מתוך אמונה שאינם כשירים כהוא זה להיות חיילים. ב-1827 החליט ניקולאי הראשון, שהיה מיליטריסט מושבע, לבטל את הפטור למעט עבור נכבדים כמו רבנים, סוחרים אמידים וראשי קהל. מניעיו היו חיזוק השוויון בין נתיניו, במסגרת נטייתו האוטוקרטית, והתערות היהודים באוכלוסייה. בנוסף, ציפה שהמגויסים יהפכו מועילים כלכלית לאחר שירותם. חוק הגיוס של 1827 הוחל על קבוצות אחרות שהממשל ראה כבעייתיות, כמו בניהם של מורדים פולנים, צוענים פינים (קאאלה) ועוד. כיתר החיילים, היה על המגויס לשרת כעשרים וחמש שנים מהגיעו לגיל שמונה-עשרה. אחד הסעיפים בתקנות לגבי יהודים אפשר לקהילות לספק גם ילדים בני שתים עשרה עד שבע-עשרה כדי להשלים את המכסה; אלה נועדו להיקלט כקנטוניסטים.

ראשיתו של מוסד הקנטוניסטים (השם נלקח מהכינוי למגויסי החובה בצבא פרוסיה, שנקראו מכל מחוז, או קנטון) הייתה ב-1721, בימיו של פטר הגדול. הוא ציווה כי בכל גדוד יוקם בית-ספר לילדי החיילים, ששירתו כל אחד למשך עשרות שנים, ובהמשך ילוקטו הכשירים מביניהם ויופנו גם הם לצבא. התפישה כי ילדי המגויסים הם רכוש המדינה התקבעה בימי יורשיו. בערי השדה, בהן שוכנו חילות-המצב, נלקחו למסגרות כאלו ילדים מתוך ומחוץ לנישואין ויתומי מלחמה. ב-1798 היו 16,400 מהם, והשם "קנטוניסטים" החל לשמש מ-1805. על אף שהתיימרו להיטיב עם החברה, שררו בבתי-הספר תנאים מחרידים ואחד מכל שלושה מהשוהים בהם מת.

הרשויות לא עודדו גיוס ילדים יהודים. העמידה במכסה הוטלה על ראשי הקהל היהודיים, אך הרשויות חיברו שורה של תקנות שנועדו להבטיח כי הנשיאה בעול תתחלק באופן הוגן בין שכבות הציבור. מנהיגי היהודים ניצבו מול הצורך לספק את המספר הנדרש. כפי שציין ההיסטוריון ג'ון ד. קליר, הם העדיפו מטבע הדברים לשמר את בעלי המעמד בחברה: הם עצמם, העשירים והרבנים, בני משפחותיהם ובחורי הישיבות. כמו כן, בעלי משפחות צעירים היו חיוניים לקהילות. הפלח שניתן היה לוותר עליו בקלות הרבה ביותר היה ילדי העניים. העובדה שהם נשאו בעול המסים עבורם סיפקה לראשי הקהל הצטדקות, והגיוס הוצג לעתים כתרומתם של העניים למילוי הנטל על העדה. על אף התקנות – בין היתר, הונחו האחראים לוודא כי בעלי עבודות יצרניות ייפטרו מהחובה ככל האפשר – שנועדו להטיל את הגיוס על כל הציבור, הרשויות היו לרוב מושחתות ואפשרו לקהל לבחור כרצונו כל עוד עמד במספר הנקוב. הפרנסים אף הפעילו מערכת של "חאפערים" ("תפסנים" ביידיש מזרחית), לוכדים שעבדו תמורת תשלום והיו אחראים על איתור מועמדים מתאימים וחטיפתם במקרה שניסו להסתירם. מספרם של הקנטוניסטים היה בלתי-פרופורציונלי: מתוך כשבעים אלף יהודים שגויסו לצבא בימי ניקולאי הראשון, היו חמישים אלף מתחת לגיל שמונה-עשרה. צעדיהם של הפרנסים עוררו מתח חברתי עז, והשלטונות הוצפו בתלונות על מוסדות הקהל, שהיו כבר שנים משותקים בגלל הסכסוכים התכופים בין חסידים למתנגדים. קליר ציין כי תפקודם המושחת בשאלת הקנטוניסטים היה כנראה הגורם הסופי שהניע את הממשלה לבטל אותם ב-1844. שיר עם ידוע שהתפרסם באותם ימים סיפר על "פרנסינו ורבנינו המסייעים לתת אותם... לזושא רקובר שבעה בנים, ורק בנה יחידה של לאה האלמנה ביוונים."

לממשל לא הייתה מדיניות ניצור מכוונת: הכנסייה האורתודוקסית חששה מהמרת דת אופורטוניסטית שתיצור בעיית אנוסים חדשה, והקיסר עצמו אמנם תמך בכך בעקרון אך לא ראה זאת כאפשרות מעשית. למרות זאת, רבים מהקצינים ניצלו במהרה את ההזדמנות. בשש-עשרה השנים הראשונות לא התנהל מאמץ מאורגן בנידון, ורשמית הובטח כי המגויסים יורשו לקיים את דתם. הדבר השתנה חדות ב-1843. ב-29 באפריל הנחה הצאר את הסינוד העליון של הכנסייה האורתודוקסית לפעול בנושא, אף כי דרש לפעול במתינות ובזהירות. החיילים הורחקו מכל מגע עם דתם (בשייטת באסטרחן הורחק מלח שתפקד כרב מיחידתו); נאסר עליהם לקבל מכתבים ביידיש, והם חויבו לתקשר עם החוץ ברוסית בלבד. פקדו עליהם להשתתף בטקסים נוצריים ובהרצאות חינוכיות של כמרים. עשרים וחמישה אלף המירו את דתם.

החיילים המשוחררים זכו להטבות שיהודים לא זכו להם בדרך כלל, כמו לגור בערים מחוץ לתחום המושב; ואכן היו ממייסדי קהילות יהודיות חדשות מחוץ לתחום המושב (למשל קהילת חרקוב). ב-1856, כחלק ממדיניותו הליברלית יחסית, ביטל אלכסנדר השני את מוסד הקנטוניסטים בכלל. היהודים היו אסירי תודה על כך במיוחד. הממשלה נסוגה מניסיונות דומים לכפיית הנצרות, מאותם שיקולים שהניעו את ההתנגדות לכך עוד בהתחלה. במהלך העשורים הבאים התנהלה סדרה של משפטים נגד קנטוניסטים לשעבר ששבו ליהדות, באשמת המרת דת; רבים הצדיקו את עזיבת הנצרות בכך שאולצו לקבל אותה כילדים. רובם המכריע זוכה עקב כך.

התייחסות הרבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תיאורו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הקים רבי מנחם מענדל שניאורסון ועד לטיפול במצב, שניסה להפחית ממספר האנשים שיש לתת לעבודת הצבא על ידי פדייתם בכסף, ארגון בשם "חברה תחיית המתים" שמטרתו הייתה שחרור את הילדים בכל צורה שהיא, משיחוד השומרים ורישום הילדים כמתים, ושליחת אנשים אל מקומות הכינוס של הילדים כדי לעודדם ולחזקם שישארו יהודים נאמנים לדתם‏[1][דרושה הבהרה]. הוא קירב חיילים אלו ונמצא מאמר חסידות שאמר ביידיש כשביקר פעם קבוצת חיילים.

כיוון שגזירת הקנטוניסטים גרמה להעברה על דת, שימשה גזירה זו לדיונים שונים מבחינות מוסריות והלכתיות. דוגמה להתלבטות הייתה האפשרות להנצל על ידי מסירת ילדים אחרים (הידוע בהלכה כאיסור "מוסר"). בין ראשי הרבנים שדנו בשאלה זו היה הרב דוד מנובהרדוק מחבר "גליא מסכת". החפץ חיים ורבי אלחנן וסרמן דנו ביחס לקנטוניסטים (קובץ מאמרים חלק א עמוד מא ובעמוד שלו). שאלות נוספת שנדונו היו האם חייב אדם למסור את נפשו בעניין זה, האם חל כאן דין "ייהרג ואל יעבור" וגם האם מותר לאדם למסור את עצמו תחת בנו, והאם מותר לסייע ביד האב כזה (דיון בדין לפני עיוור לא תיתן מכשול).‏‏‏[2]

הקנטוניסטים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין יהודי רוסיה, היה נהוג לשיר ניגון על המילים הצילני נא, כתפילה להנצל מהגזרה. המשורר היידי יום טוב עהרליך כתב והלחין מספר שירים המתארים מצבים מחיי הקנטוניסטים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

John Doyle Klier, 'State Policies and the Conversion of Jews in Imeprial Russia, בתוך: Robert P. Geraci, Michael Khodarkovsky (עורכים), Of Religion and Empire: Missions, Conversion, and Tolerance in Tsarist Russia, Cornell University Press, 2001. עמ' 92-104.

  • Larry Domnitch, The Cantonists: The Jewish Childern's Army of the Tsar, Devora Publishing: 2004. (באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבי יוסף יצחק שניאורסון, "אדמו"ר ה"צמח צדק" ותנועת ה"השכלה""
  2. ^ ‏ראו שו"ת צמח צדק יו"ד סימן צ וסימן רצ (כתובים ברמז מחשש צנזורה, ראו בהערות שם).‏