גזרת הקנטוניסטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוסד הקנטוניסטים (על שם הקנטונים – "אזורי הגיוס" של פרוסיה) היה כינוי כולל למוסד אשר הונהג ברוסיה הצארית במאה ה-19, אשר הושתת על קונספציה של שילוב כפוי של ילדי אנשי הצבא הצארי בדרגים הזוטרים, וכן של ילדי מורדים פולנים, צוענים ועוד במסגרת צבאית-לימודית. בתקופת הצאר הרוסי ניקולאי הראשון החלו השלטונות לגייס באופן כפוי גם ילדי יהודים במסגרת מוסד הקנטוניסטים, וזאת כחלק ממדיניות האמורה להשפיע על אוכלוסייה בעייתית זו (בעיני הממשל הצארי) באמצעות חינוכו מחדש של הדור הצעיר. החיילים היהודים שגויסו באופן זה לצבא הצאר כונו חיילי ניקולאי (או חיילים ניקולאייבים; ברוסית: Николаевские солдаты, ביחיד: Николаевский солдат).

המוסד בוטל בצו קיסרי של אלכסנדר השני מ-26 באוגוסט 1856.

הרצל יענקל צם, קנטוניסט יהודי ששירת בצבא הצאר במשך 41 שנה. במהלך שירותו הגיע לדרגת קאפיטן (סרן). צם היה קצין יהודי בצבא הרוסי במאה ה-19

הרקע לגזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי הראשון, שעלה לשלטון בשנת 1825, היה אוטוקרט שחינוכו הצבאי השפיע עליו רבות. הוא גם היה נוצרי אדוק, ולכן החליט לגייס בכפייה ילדים יהודים לצבא הרוסי, שבמהלכו יוטבלו לנצרות בעל כרחם.

חוק הגיוס (רקרוטצ'ינה) המיוחד ליהודים נתפרסם לראשונה בשנת 1827. החוק התיר לגייס גם נערים יהודים בני 12 עד 18 למסגרת צבאית. מגיל 18 היה על המגויס לשרת כ-25 שנים נוספות, ללא קשר לוותק במסגרת (כך לדוגמה ילד שגויס בגיל 12, שירת בסופו של דבר כ-31 שנה במסגרת הצבא הרוסי).

עד שנת 1827 נהגו בקהילות היהודיות לשלם דמי פדיון תמורת כל המגויסים, אך החל משנה זו ביטל החוק הצארי אפשרות זו עבור יהודים שאינם שייכים למספר קבוצות אוכלוסייה מיוחסות (רבנים, סוחרים, ראשי קהילות בתפקיד וכו').

בגמר השירות הצבאי שכחו מרבית החיילים את יהדותם, אך היו גם כאלו שנשארו נאמנים ליהדות. החיילים המשוחררים זכו להטבות שיהודים לא זכו להם בדרך כלל, כמו לגור בערים מחוץ לתחום המושב; ואכן היו ממייסדי קהילות יהודיות חדשות מחוץ לתחום המושב (למשל קהילת חארקוב).

ראשי הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה לאחר פרסום חוק הסדר הגיוס החדש ב1827, עמדו ראשי הקהילות בלחץ מתמיד הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה היהודית המקומית. מחד, הם האחראים על השלמת מכסת המתגייסים מול רשויות החוק, ומאידך הם העומדים מול המשפחות שבניהם צריכים להילקח מהם, ובכך הפכו בעל כורחם לממסד דמוי משטרתי, שנאלץ כדי לספק את המכסה לבצע פשעים כנגד עמו שלו. הקהילה שכרה לשם כך "חאפערים" (תופסים ביידיש) שהיו מחפשים אחר מגויסים שהוסתרו ומוסרים אותם לשלטונות הצבא. כאמצעי נוסף להשלמת המכסה ראשי הקהילה מוסרים לשלטונות גם ילדים אשר גילם מתחת ל-12.

אמנם, במצב זה, נתפסו בעיקר בניהם של העניים, ואילו בני העשירים ובעלי המעמד, שלהם היו קשרים עם ראשי הקהילה הצליחו להוציא את בניהם מחוץ לרשימת המגויסים. בנוסף, ה"חאפערים" גם הם היו יהודים שלא תמיד עשו את עבודתם בכפייה, וכך נוצר מצב שבעיירות רבות התערער האמון ההדדי בין היהודים, ובין הממסד לקהילה.

על פי תיאורו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הקים רבי מנחם מענדל שניאורסון ועד לטיפול במצב, שניסה להפחית ממספר האנשים שיש לתת לעבודת הצבא על ידי פדייתם בכסף, ארגון בשם "חברה תחיית המתים" שמטרתו הייתה שחרור את הילדים בכל צורה שהיא, משיחוד השומרים ורישום הילדים כמתים, ושליחת אנשים אל מקומות הכינוס של הילדים כדי לעודדם ולחזקם שישארו יהודים נאמנים לדתם‏[1][דרושה הבהרה]. הוא קירב חיילים אלו ונמצא מאמר חסידות שאמר ביידיש כשביקר פעם קבוצת חיילים.

התייחסות הרבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שגזירת הקנטוניסטים גרמה להעברה על דת, שימשה גזירה זו לדיונים שונים מבחינות מוסריות והלכתיות. דוגמה להתלבטות הייתה האפשרות להנצל על ידי מסירת ילדים אחרים (הידוע בהלכה כאיסור "מוסר") בין ראשי הרבנים שדנו בשאלה זו היה הרב דוד מנובהרדוק מחבר "גליא מסכת". כמו כן החפץ חיים ורבי אלחנן וסרמן דנו ביחס לקנטוניסטים (קובץ מאמרים חלק א עמוד מא ובעמוד שלו).

כמו כן דנו האם חייב אדם למסור את נפשו בעניין זה, האם חל כאן דין "ייהרג ואל יעבור". או מותר לאדם למסור את עצמו תחת בנו, והאם מותר לסייע ביד האב כזה (דיון בדין לפני עיוור לא תיתן מכשול).‏‏‏[2]

הקנטוניסטים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין יהודי רוסיה, היה נהוג לשיר ניגון על המילים הצילני נא, כתפילה להנצל מהגזרה.

המשורר היידי יום טוב עהרליך כתב והלחין מספר שירים המתארים מצבים מחיי הקנטוניסטים. אחד השירים, "כל נדרי", בוצע על ידי אברהם פריד באלבום 'אוצרות יהודיים' (א).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Larry Domnitch, The Cantonists: The Jewish Childern's Army of the Tsar, Devora Publishing: 2004. (באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבי יוסף יצחק שניאורסון, "אדמו"ר ה"צמח צדק" ותנועת ה"השכלה""
  2. ^ ‏ראו שו"ת צמח צדק יו"ד סימן צ וסימן רצ (כתובים ברמז מחשש צנזורה, ראו בהערות שם).‏