גירוש מוזע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גירוש מַוְזַע (או: גלות מוזע) היה אחד האסונות הכבדים בתולדות יהדות תימן אשר התרחש בשנת ה'ת"ם (1679). בשנה זו גורשו היהודים אל דרום תימן לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה, שבו נמצאת מוזע. המגיפות, המחלות והחום (שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס), ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב מגלות זו לאחר כשנה. פרטים רבים על גלות זו מצאו את רישומם בפיוטים וקינות שכתבו הגולים אשר נותרו בחיים וצאצאיהם. בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר בשיריו נותנים הייסורים את אותותיהם.

מלבד המשמעות העצומה של אובדן חייהם של רבים מיהודי תימן, לגירוש מוזע נודעו גם השפעות ארוכות טווח בתחומי התרבות, היצירה, מסורת ההלכה והמנהג בתימן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תל"ו (1676) עלה לשלטון בתימן האימאם אלמהדי (אחמד בן חסן אבן אלאימם אלקאסם). החל מראשית שלטונו פרסם גזירות דת קשות על היהודים ובהן הוראה לסגור ולהחריב את כל בתי הכנסת בתימן (למעט "כניסת אלעולמא", בית כנסת החכמים, אשר הפך למסגד בשם "מסגד אלג'לא", מסגד הגלות) ולאסור על תפילה בציבור. שיאן של הגזירות היה בהצהרה כי לא יתיר ליהודים לחיות בתימן אשר אדמתה קדושה למוסלמים ועל כן אינה יכולה לשאת את נוכחותם עליה. בתחילה ביקש אלמהדי להטיל על היהודים לבחור בין המרת דת למוות, אך לבסוף הסכים להמיר את גזירת המוות בגירוש. מלבד מעטים שהתאסלמו נדרשו כל יהודי תימן בשנת ה'ת"ם (1680), מחידאן וצעדה בצפון ועד שרעב, חובייש ועדן בדרום לעזוב את מקומות מגוריהם ולנדוד אל מוזע אשר סמוכה לים סוף.

היציאה לגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי היהודים באותה העת היו הרב אהרן עראקי, הרב יחיא הלוי, הרב צאלח (סבו של המהרי"ץ), הרב סלימאן אלנקאש והרב שלום שבזי. צו הגלות נמסר למנהיגי היהודים ולראשי הקהילות ואלה העבירוהו לכל קהילותיהם אשר התארגנו ליציאה בתוספת זירוזם של שליחי האימאם.
היציאה לגלות לא נעשתה בבת אחת אלא במועדים שונים. הראשונים לצאת היו יהודי צנעא אשר בדרכם למוזע התאכסנו בקהילות היהודיות בהן עברו. רבים מהגולים מתו בדרכם למוזע, ועל פי עדויות הגולים באחת החניות מתו 80 איש.

במוזע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם הגעת הגולים למוזע שוגר למקום ראש קהילת צנעא, הרב סלימאן אלנקאש, על מנת להכשיר את המקום להתיישבות היהודים אלא שתנאיו הקשים של המקום הפכו משימה זו לבלתי אפשרית. בהגיע ראשוני היהודים למוזע נהג בהם מושל המקום, ססיד אחסן, בהתחשבות יחסית ואף קידמם במאכל ומשתה. עם זאת, לא היה בכך כדי להציל את הגולים מרעב, ממחלות ומשיעור תמותה עצום אשר נגרמו כתוצאה מחוסר מחסה, תנאי אקלים קשים, חוסר פרנסה ומיעוט בארות מים ומליחותם. מתוך כעשרת אלפים בני צנעא אשר יצאו לגלות זו, נותרו בחיים כאלף בלבד.

מלבד הפגיעה בחיי היהודים וברכושם, גלות זו גרמה לאובדנם של כתבי יד עתיקים רבים אשר חלקם נהרסו בדרך ובמוזע עצמה וחלקם הושחתו בידי מוסלמים אשר בידיהם הפקידו היהודים את כתבי היד קודם יציאתם.

סיומה של הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנת גלות אחת פנו אל האימאם מושלי המחוזות השונים ובראשם מושל מחוז עמראן בדרישה להחזיר את היהודים למקומם הראשון. ברקע בקשתם עמד המחסור שהורגש בבעלי מלאכות שונות בהן עסקו היהודים, וכן אמונתם כי זעם האל על גירוש היהודים הוא שהביא לאסונות טבע שונים שהתרחשו. כמו כן, נראה שאחיו של אלמהדי אשר שלט במזרח תימן התערב גם הוא לטובתם.

אלמהדי נאות לבסוף לבטל את גזירת הגלות אך אסר על היהודים לשוב למקומות מגוריהם הראשונים. הוראה זו השפיעה השפעה מהותית על תפרוסת הקהילות היהודיות בתימן ב-300 השנים הבאות. גם יהודי צנעא לא הורשו לחזור לבתיהם, ואלה מהם ששבו בחיים התיישבו בבקעה בקצה העיר אשר כונתה "בקעת הצבוע", ומכאן ואילך כונתה "בקעת היהודים" ("קאע אליהוד").

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1681, מת האימאם אלמהדי, והיו מהיהודים שראו בכך גמול אלוהי.

זיכרון הגלות ורשמיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתיבה המוסלמית הסמוכה לגלות ניכרת הזדהות ותמיכה בגזירה זו. הסופר מוחמד אלשוכאני משבח את האימאם על הרמת קרן האסלאם וכך גם כותבים אחרים. על זיכרון הגירוש כתב יהודה רצהבי (עתמול אוקטובר 90'):

"גירוש מוזע נחרת בלב יהודי תימן והניח רישומים עמוקים בספרות העם... אולם מעשיו של אלמהדי סופרו ואף פוארו בידי סופרים תימנים. אחד מהם, המשורר מוחמד אלסוחלי, כתב לכבודו שיר:'האימאם שלנו אלמהדי... אלמלא הייתה לו מכל מעלותיו רק המעלה שגירש את יהודי צנעא למקום הרע ביותר שבעולם ושהפך את בית תפילתם למסגד... כבר זכה בדבר והצליח...'"

בכתיבה היהודית, מטבע הדברים, זיכרון הגלות הותיר רושם קשה ביותר הן על אלה שחוו אותו והן על דורות מאוחרים יותר. ר' שלום שבזי הקדיש שלושה משיריו (אחד בעברית: "מהמון קמי שחתי", ושניים בערבית) לתיאור הגלות וכך גם משוררים אחרים ובהם שלום עאשרי. רבים מהכותבים הצדיקו עליהם את הדין וראו בכך גזירה משמים ועונש על חטאיהם.

הגירוש גם הוליד אגדות שונות. על פי אגדה אחת, כאשר מת בדרך אחד הגולים, הרב פנחס הכוהן, ולא נמצאו מים לטהרו נעשה נס ונבקע במקום מעין. אגדה אחרת סיפרה על נס שנעשה לרב יחיא הלוי אשר מת גם הוא בדרך ועל קברו הופיע באורח פלא סלע להגן עליו.
מלבד מעשי נסים, נוצרו גם אגדות בדבר מעשי קידוש השם שאירעו בזמן הגלות. על יהודי העיר חפאש מסופר שהשליכו עצמם יחד עם ספרי התורה לנהר עם הישמע בשורת הגירוש. על פי האגדה, מאז הגירוש איש אינו מעז לגעת בחורבות העיר ובימות החגים בוקעים מהעיר קולות שירה.
אגדה מסוג אחר אשר ביקשה לתת פשר לגזירה סיפרה על יהודי בשם פקעה אשר היה בן בית בארמונו של אלמהדי, הכניס את בתו להריון ובכך עורר את כעסו של האימאם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]