תפילה (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
קבוצת צעירים דתיים מתפללים תפילת שחרית, חיפה 1939
נשים מתפללות בכותל המערבי.

התפילה מהווה ביהדות חלק מרכזי בעבודת ה', ומלווה את היהודי בכל מעשיו. בהיעדר עבודת הקורבנות, קבעו חז"ל את התפילה כמנהג שיש בכוחו לקדש מצוות ומועדים בחיי עם ישראל. בכל יום חול מתקיימות שלוש תפילות: שחרית, מנחה, וערבית, ובימי שבת וחג נוספות גם תפילות מוסף. ישנם חלקים בתפילה שלאמירתם יש צורך בעשרה אנשים - מניין, ומתקיימת בדרך-כלל בבית הכנסת.

במשנה ובתלמוד אנחנו יכולים לפגוש ברכות ונוסחי תפילות שאחר כך סודרו לכלל מערך אחד בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, כנראה על שם סידור התפילות ועריכתם, ומרוכזים בו תפילות יום יומיות וברכות שונות, וספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזים בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים.

התפתחות התפילה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך אנחנו מוצאים כמה אישים שמתפללים, כמו אליעזר עבד, אברהם, יעקב, משה, חנה ושלמה. אחד מנוסחי התפילה המוקדמים שיש בידנו הוא מתפילתו של משה על מרים אחותו: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל ה' לֵאמֹר: 'אֵל נָא - רְפָא נָא לָהּ'" (במדבר י"ב, יג). ישנה מחלוקת האם תפילה היא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת הרמב"ם, התפילה היא מדאורייתא, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ואין עבודה אלא תפילה. חולק עליו הרמב"ן, הטוען כי תפילה היא מדרבנן, שכן הוא רואה אותה כחסד שעושה האלוהים עם ישראל ולא חובה.

התפילות היו קיימות תמיד, אבל הן התמסדו לאחר שהאקט הדתי הציבורי של הקרבת קורבנות בשם העם כולו חדל מלהתקיים עם חורבן הבית, ומאז הוגדרו תפילות הציבור כתחליף להקרבת הקורבנות, ושמותיהן נגזרים משמות הקורבנות – תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים‏‏ ושאריות של תמיד זה שהיו נשרפים למשך כל הלילה וכן קורבן מוסף בחגים. בהיעדר בית מקדש להקריב בו קרבנות חובה אלו, הייתה התפילה למוסד המאחד את עם ישראל והמעניק לו את סדירות הקשר עם האל. ברוח זה פירשו חכמים את הפסוק בספר הושע "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ" (הושע י"ד, ג), כלומר כאשר אין באפשרותנו להקריב פרים בבית המקדש נתפלל לאלוהים מתוך קירות לבנו שימחל על פשעינו וימלא צרכינו. חלקי תפילה רבים קשורים עם הקרבת הקרבנות (אמירת הקטורת בתחילה ובסיום תפילות שחרית ומנחה, אמירת פרשת הקרבנות לפני תפילת שחרית, ועוד אזכורים רבים של הקרבנות ובית המקדש). כך גם הלכות רבות והמרכזית בהן עניין הכוונות נובע מאיסור מחשבת פיגול בקרבנות.

חכמי המשנה סידרו את הבסיס לתפילות שאנו מכירים כיום, אולם יש תפילות שנאמרו עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, למשל קריאת שמע, שאת הפרשה הראשונה שלה היו קוראים בנוסף לעשרת הדברות בבתי כנסת במקביל להקרבת הקרבנות בבית המקדש (הוכחה לכך נמצאה - מלבד שזה נתפרש בתלמוד - עם התגלותו של פפירוס נש).

התפתחות הסידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של הסידור בכתב יד של הבעל שם טוב, מארכיון ספריית חב"ד.

בכל התפילות, גרעין התפילה היא תפילה אחת מרכזית שחוזרים עליה שוב ושוב בגרסאות שונות: תפילת שמונה עשרה או תפילת עמידה. את התפילה הזו, שהייתה בתחילתה מורכבת משמונה עשרה ברכות, נוהגים להתפלל בעמידה. כבר בשלהי תקופת בית השני נוספה ברכה נוספת (ברכת המינים), ולכן תפילת העמידה מכילה כיום תשע עשרה ברכות.

תפילות חוברו גם במועדים מאוחרים יותר. תפילה שחוברה במאה ה-20 היא תפילה לשלום המדינה.

זמני התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות יש לכל הפחות שלוש תפילות ביום. תפילת הבוקר שנקראת תפילת שחרית וזמנה מעלות השחר ועד חצות היום (לכתחילה זמנה מהנץ החמה ועד שליש היום). תפילת הצהריים שנקראת תפילת מנחה וזמנה מאחרי חצות היום ועד שקיעת השמש, , ותפילת הערב שנקראת תפילת ערבית וזמנה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר.

בשבתות, בחגים ובראשי חודשים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית שנקראת תפילת מוסף, וביום כיפור נוספה תפילה חמישית, תפילת נעילה.

הלכות התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב התפילה נהוג לשבת, אבל בחלקה העיקרי של התפילה שנקראת תפילת עמידה או תפילת שמונה עשרה חייבים לעמוד.

ישנם קטעי תפילה כמו הקדיש וקדושה כמו גם קריאת התורה שמחייבים מניין, שהם קבוצה של עשרה אנשים לפחות.

מקום התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקום המיוחד לתפילה נקרא בית כנסת על שם ההתכנסות של האנשים בו. אין כללים כיצד לעצב את בית הכנסת, מלבד העקרונות הבסיסיים של בתי תפילה דתיים, ביניהם כיוון התפילה לירושלים, קיום חלונות, ריהוט ופאר. בבתי כנסת בתקופה הרומית נמצאו רצפות פסיפס בסגנון הרומאי, עם גלגל המזלות ותיאורים של סיפורים תנ"כים.

בבתי כנסת אורתודוקסים ישנה הפרדה בין נשים לגברים. לפי חלק מפוסקי ההלכה, די במחיצה שגובהה מטר. אולם, יש הפוסקים כי יש צורך במחיצה המונעת ראיה מצד הגברים אל צד הנשים, וכך נהוג ברוב בתי הכנסת על מנת להימנע מהיסח הדעת.

מהות התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתפלל האחרון, מאת שמואל הירשנברג (1897)

היכולת להתפלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילה במהותה היא ניסיון של האדם להתקרב אל אלוהים באמצעות פניה ישירה אליו. דבר זה מעורר בעיות עצומות, כיצד אפשרית קרבה זו?

רבי שלמה אבן גבירול היטיב להציג את הדילמה בפניה עומד האדם המתפלל בשיר "שְׁפַל רוּחַ":

שפל רוח, שפל ברך וקומה/ אקדמך ברב פחד ואימה
לפניך אני נחשב בעיני / כתולעת קטנה באדמה
מלוא עולם אשר אין קץ לגדלו / הכמוני יהללך, ובמה?
הדרך לא יכילון מלאכי רום / ועל אחת אני כמה וכמה...

הבעייתיות, אליבא דאבן גבירול, מתעוררת בעצם הרשות להתפלל, כיצד יכול אדם, ילוד אישה וקרוץ חומר, לגשת בתפילה אל מלך מלכי המלכים שאין להשיגו באמצעות חוש ושכל? הבעיה אינה מצטמצמת לתהייה בדבר יכולתו של האדם להתפלל, אלא מטילה ספק בלגיטימיות של התפילה בכלל.

בספר נפש החיים הסביר ר' חיים מוולוז'ין שעל אף שיש פער לא נתפס בין עצמות הבורא האינסופית לבין האדם, וזוהי לכאורה מחשבת עזות לפנות אליו, במצוות התפילה הוא גילה שזהו רצונו. עבודת האל שבלב זו תפילה והיא המזון הרוחני לעולמות ולאדם עצמו, ולכן היא עומדת ברומו של עולם. הברכה שאנו מברכים את האלוהים, אין בה כוונה לעצמותו האינסופית כשלעצמה, שהיא סתומה מכל ואין לנו בה שום תפיסה בה; אלא לעצמות אינסוף מצד כוחותיו האלוהיים המתחברים אל העולם מצד הכרתינו והשגותינו, שבזה תפילת האדם מעוררת את השפע האלוהי לרדת ולהחיות הכל, שזה עניין הברכה, השפע וריבוי החיוניות האלוהית בעולם. כאשר האדם מתפלל, אסור לו להתפלל אל ההתגלויות של האלוהות בעולם הזה, אלא אל יחידו של עולם, אל העצמות האלוהית בלבד. כוונת התפילה צריכה להיות להוסיף כוח בעולמות העליוניים, כשם שחייל משליך נפשו על כבוד מלכו.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק מתיר את התפילה משום שהיא הכרחית מבחינה נפשית לאדם הדתי. האדם המאמין לא יכול להחזיק מעמד בלי לפרוק את רגשותיו באמצעות התפילה.

שבח ותחינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל צה"ל מתפלל

שני המרכיבים העיקריים של התפילה, שבח ובקשות מעוררים קושי. אלוהים כישות מושלמת, לא צריך שישבחו אותו. וכישות שאינה משתנה, לא יכול לשנות את רצונו בגלל תפילת האדם.

בעיית השבחים בתפילה הטרידה כבר את חז"ל. במסכת ברכות מסופר: "אותו איש שעבר לפני התיבה, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. אמר לו רבי חנינא: סיימת לומר את כל שבחיו של אדונך?" וביתר חריפות במסכת מגילה: "המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי נעקר מן העולם."

גם הבקשות שמעתיר האדם על האל בתפילתו מעלות קושיות; האם אין האל יודע את חסרונותיו ורצונותיו של האדם? והאם המתפלל מאמין כי חל באל שינוי כתוצאה מתפילתו? המשנה מבהירה את גבולותיה של תפילת היחיד:

הצועק לשעבר – הרי זו תפלת שוא. כיצד? הייתה אשתו מעוברת, ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר" – הרי זו תפלת שוא. היה בא בדרך, ושמע קול צווחות בעיר, ואמר: "יהי רצון שלא יהו אלו בתוך ביתי" – הרי זו תפילת שוא.

מסכת ברכות, ט', ג'

המשך המשנה מציגה את העיקרון שמאחורי הודאה ובקשה במילים "נותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבוא" - על האדם להודות לאל על דברים שכבר קרו, ובתפילתו הוא רשאי לבקש על דברים שטרם קרו.

מטרת התפילה בהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן יוצא נגד ההשקפה הגורסת כי התפילה היא אמצעי בעזרתו גורם האדם לאל בהכרח להיענות לבקשותיו. ומסביר הרמב"ן[1] מדוע כעס יעקב על רחל כאשר בקשה ממנו שיביא לה בנים: "ויחר ליעקב, שאין תפילת הצדיקים בידם שתישמע על כל פנים... ולכן אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות על כל פנים." כאן מחלק הרמב"ן בין האדם המתפלל תפילה פסולה, שמטרתה היא לשעבד את רצון האל לרצונו של האדם, ובין המתפלל תפילה כשרה, היודע שאין בכח תפילתו לשנות משהו ברצון האל.

גם לדעת הרמב"ם מטרת התפילה אינה בשינוי רצון האלוהים אלא אמצעי חינוכי הנועד להחדיר לתודעת המאמין הרגשת יראה ותלות.[דרוש מקור] רעיון זה משתקף יפה בדברי שלמה: (דברי הימים ב ו', ל): "וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם... לְמַעַן יִירָאוּךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ כָּל הַיָּמִים".[דרושה הבהרה]

לדעת הרמח"ל (ספר דרך ה'), באמצעות בקשת הצרכים בתפילה מתרומם האדם משפלות ההשתדלות החומרית בעולם. כאשר האדם עוסק בענייני העולם הוא שוקע בגופניות ובחומריות. תיקון המציאות העגומה הזאת מתבצע בתפילה, כאשר מבקש האדם את צרכיו בתפילה, הוא מראה שתולה את ביטחונו באל, דבר שמונע ממנו לשקוע באופן מוחלט בהבלי החומר.

גם לדעת רבי יהודה הלוי התפילה, יותר משהיא מתכוונת להשיג תועלת מעשית, משמשת כעין הפוגה רוחנית לאדם המתפלל, ומחזקת אותו כנגד טרדות הגוף והחומר המעכירות את דעתו: "בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכים אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחנים ומתרחק מן הבהמים." (ספר הכוזרי)

הרב קוק מדגיש בכתביו כי התפילה, אין מטרתה להשפיע ולשנות את רצונו של האל, כי אם לרומם ולהשלים את מידות האדם: "על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חֹ‏ק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית בייחוד הנצמחת ממנה." (פירוש עין אי"ה למסכת ברכות)

אך עדיין השאלה במקומה עומדת: אם התפילה אינה מכוונת להשפיע על רצון האל, מדוע אנו מבקשים ממנו בקשות? הרב קוק משיב כי התפילה אמנם פועלת ומשפיעה, אך לא בדרך של שינוי רצון ה' אלא באמצעות שינוי מצבו של האדם המתפלל, דהיינו, התפילה אינה גורמת לשפע שירד מלמעלה למטה, להפך, באמצעות התפילה האדם מתרומם, מדרגתו הרוחנית עולה, והוא נעשה ראוי לקבל את השפע האלוהי.

לעומת כל ההוגים דלעיל, הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ לא מצא את תוכן התפילה בעייתי מבחינה תאולוגית. לפי דעתו של ליבוביץ' מטרת כל המצוות, ובכללן מצוות תפילה, היא עבודת ה' ואין בלתה. לכן אין כלל מקום להקשות על מטרתה של התפילה ועל התועלת שבה. אם כן, החיוב להתפלל דווקא בנוסח שקבעו חכמים משום שאמנם אין חשיבות, ובוודאי אין קדושה, לנוסח התפילה, אך חכמים תקנו דווקא את נוסח התפילה הנמצא בידינו - אמירת שבח ובקשת צרכים, משום שעל פי שיקול דעתם זו הדרך הטובה ביותר לקיים מצוות תפילה, והמחויבות לנוסח זה נובעת מהכרעה הלכתית זו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Brofsky, Hilchot Tefilla: A Comprehensive Guide to the Laws of Daily Prayer, OU Press, Ktav and Yeshivat Har Etzion, 2010.

מאמרים

  • משה אידל, התפילה בקבלת פרובנס, תרביץ סב, 1993, עמ' 286-265.[4]
  • אורי ארליך, מחוות התפילה בתקופת המשנה והתלמוד: עיצובן ומשמעותן, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות האחד עשר, ג (1), 1993, עמ' 78-71.
  • יעקב בלידשטיין, בין תפילת הפרט לתפילת הציבור, סיני קו, 1990, עמ' רנה-רסד.
  • אברהם וינרוט, מהותה של תפילה ומהותו של זמן, סיני קלט, 2007, עמ' צג-קב.
  • עזרא פליישר, לקדמוניות תפילות החובה בישראל, תרביץ נט, 1990, עמ' 441-397.[5]
    • שלמה קלמן רייף, על התפתחות התפילה הקדומה בישראל (בשולי מאמרו של עזרא פליישר), תרביץ ס, 1991, עמ' 681-677.
    • עזרא פליישר, מענה (בשולי השגותיו של שייק רייף), תרביץ ס, 1991, עמ' 688-683.
    • מנחם צבי פוקס, [תגובה], סיני קיד, תשנ"ד, עמ' קסב-קע.
  • שלמה קלמן רייף, דרכו של מחקר התפילה היהודית, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות השמיני, ג, 1981, עמ' 182-175.
  • רפאל תורג'מן, אופייה של לשון התפילה וחשיבותן של מסורות העדות בשימור הנוסח הקדום של התפילה, מורשתנו ב, 1987, עמ' 109-105.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בפירושו לספר בראשית
  2. ^ ביקורת: אביגדור שנאןאדם מתפלל הוא אדם מתפלל הוא אדם מתפלל, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2004
  3. ^ ביקורת: מנחם בן-ישר, התפילה היהודית - המשך וחידוש, דעות מז, תשל"ח, עמ' 147-144; שמואל הכהן וינגרטן, התפילה היהודית, סיני פד, תשל"ט, עמ' קפד-קצב
  4. ^ נדפס גם בתוך: חננאל מאק, חקר התפילה, עמ' 442-421.
  5. ^ נדפס גם בתוך: חננאל מאק, חקר התפילה, עמ' 145-101.


מצוות ומנהגים יהודיים
הלכהתרי"ג מצוותמשפט עבריתפילהלימוד תורהצדקהגמילות חסדיםשמע ישראל
משפחה: ברית מילהפדיון הבןזבד הבתבת מצווהבר מצווהחופה וקידושיןטהרת המשפחהמעמד האישה ביהדותצניעות
מוות: הלוויהקבורהאבלותאזכרהקדישחברה קדישא
מגן דוד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.