דייוויד הוכשטיין
 | |
| לידה |
16 בפברואר 1892  |
|---|---|
| פטירה |
אוקטובר 1918 (בגיל 26) |
  | |
דייוויד הוכשטיין (באנגלית: David Hochstein 16 בפברואר 1892 - אוקטובר 1918)[1] היה כנר וירטואוז יהודי יליד רוצ'סטר, מדינת ניו יורק. הוא התגייס לצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה ונהרג במתקפת מז-ארגון. בית ספר למוזיקה נוסד לזכרו ברוצ'סטר, ונקרא כיום בית ספר הוכשטיין למוזיקה ולמחול.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלנה צודוקוב ויעקב הוכשטיין היו שניהם יהודים רוסים, שנמלטו ממולדתם; הם נפגשו לראשונה ברוצ'סטר.[2] יעקב שלט בשש שפות. הלנה,שנולדה בשנת 1860, הייתה אחותה למחצה הבכורה של האנרכיסטית לעתיד אמה גולדמן, שעמה הגיעה לרוצ'סטר ב-1 בינואר 1886, שם התאחדו עם אחותן לנה ובעלה.[3]
יעקב והלנה נישאו בשנת 1888. בנם דייוויד נולד ב-1892 ולדברי אביו, גילה כישרון מוזיקלי מגיל רך.[4] ליום הולדתו החמישי קיבל כינור, מתנה מאביו שהיה למורה הראשון שלו.
בסביבות 1902 ניגן דייוויד הוכשטיין בכינורו בבית חבר, שאביו היה האדריכל ג'. פוסטר וורנר. אמילי סיבלי ווטסון, פטרונית אמנויות, גרה בבית הסמוך ושמעה את נגינתו של הוכשטיין. ווטסון, בתו של נשיא וסטרן יוניון חירם סיבלי, עמדה על כישרונו של הוכשטיין ולקחה על עצמה לממן עת המשך הכשרתו הן בארצות הבברית והן מחוצה לה.
בעזרת ווטסון, למד הוכשטיין אצל אוטאקר סבצ'יק בווינה ואחר אצל לאופולד אאואר בסנקט פטרבורג. בשנת 1914, הפצירה ווטסון בג'ורג' איסטמן, איל הצילום שהיה הנדבן ופטרון האמנויות המשפיע ביותר ברוצ'סטר, להשאיל צמד כינורות להוכשטיין. אחד הכינורות היה סטרדיוואריוס משנת 1715; השני היה לנדולף משנת 1735. הוכשטיין החל להופיע ברחבי ארצות הברית ואירופה, וב-1915 ניגן לראשונה על בימת קרנגי הול. בשלב זה היה ברור, שהוכשטיין הוא כוכב עולה שנועד לגדולות. בראשית 1917 הקליט את ההקלטות היחידות שלו לחברת אמרסון, שכללו את "ליבסליד" של פריץ קרייזלר, "אוריינטאל" של סזאר קואי ועיבוד משלו לוואלס בלה מז'ור מאת יוהנס ברהמס.
בראשית מלחמת העולם הראשונה הלך יעקב הוכשטיין לעולמו ודייוויד היה למפרנס היחיד של אמו. דודתו, אמה גולדמן, התרתה בו שלא יתגייס לצבא, אבל הוכשטיין פסח על שתי הסעיפים. הוא לא נלהב למלחמה, אבל חש אחריות לארצו ואשמה מסוימת על ניצול כשרונותיו להשתמטות מהבאת אותם קורבנות כבני גילו. תחילה קיבל פטור משירות צבאי, מחמת אלמנותה של אמו, אבל במחשבה שנייה ויתר על הפטור. הוא התגייס לצבא ארצות הברית באוקטובר 1917 וביקש במפורש הצמבה ליחידה לוחמת.
על אף זאת, הוכשטיין המשיך לנגן בתקופת שירותו.[5] בפעם האחרונה ניגן הוכשטיין בסטרדיוואריוס ב-8 במרץ 1918, ברסיטל בנוכחות מרגרט וודרו וילסון, בתו של הנשיא, במחנה אפטון בלונג איילנד. למחרת, בנסיעה של להקת הוודוויל של המחנה לחמרכז רוקוויל בניו-יורק, קרתה תאונה עקב תקלה באוטובוס. איש לא נפגע, אבל הכינור התפרק. הוכשטיין חזר לרוצ'סטר עם הכינור, ושם דאג איסטמן למסור אותו לתיקון; הכינור נרשם בחזקתה של חברת ג'ון פרידריך ואחיו בניו יורק ב-1919, ומאז 1959 בבעלות הכנר הווירטואוז סטיבן סטאריק.[6]
דייוויד הוכשטיין נהרג באוקטובר 1918 ביער ארגון, מחללי מתקפת מז-ארגון בצרפת, המתקפה הגדולה האחרונה של בעלות הברית במלחמה. הלנה הוכשטיין מתה תוך פחות משנה.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני צאתו למלחמה, הביע הוכשטיין רצון לממן ביוזמה לחינוך מחוסרי היכולת של רוצ'סטר באמנויות המוזיקה, כך שהעלות לתלמידים ולמשפחותיהם לא תעמוד להם למכשול. אחרי מותו, התכייסו אמילי סיבלי ווטסון וג'ורג' איסטמן להקים מפעל תמידי לזכרו.שני קונצרטי התרמה התקיימו ב-1919, ווטסון רכשה את בית הוכשטיין העזוב, שהיה למשכנו של בית ספר הוכשטיין למוזיקה ולמחול.
בית הספר, ששכר הלימוד בו משתנה בהתאם ליכולת המשפחה לשלם,[7] החל לקבל תלמידים בפברואר 1920. המנהל הראשון של בית הספר היה הרולד גליסון, נגן העוגב האישי של איסטמן. עד מהרה התייצב בית הספר בקדמת החינוך המוזיקלי הקהילתי בארצות הברית, תנועה גדלה וצומחת, שהחלה את דרכה בשנים שלאחר המלחמה.
כיום ממשיך בית הספר ללמד מוזיקה לתושבי קהילת רוצ'סטר, ועדיין מציע סיוע בשכר הלימוד כדי שלא לדחות שום פונה.[8] בית הספר התרחב פעמיים מעבר לקיבולת משכנו וכיום הוא שוכן בשדרות פלימות במרכז רוצ'סטר.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ היסטוריה של בית ספר הוכשטיין למוזיקה ולמחול
- ^ היסטוריה של בית ספר הוכשטיין למוזיקה ולמחול
- ^ פעילויות חקירה של משרד המשפטים, הוצאת המדפיס הממשלתי של ארצות הברית, וושינגטון הבירה 17 בנובמבר 1919
- ^ בית ספר הוכשטיין למוזיקה מחווה למורשת נגנים, עיתון="דמוקרט וכרוניקל", 19 בספטמבר 2011
- ^ ניו יורק טיימס, "חייל במחנה אפטון הורס כינור סטרדיוואריוס" 11 במרץ 1918
- ^ "כינור שאנטוניו סטרדיווארי בנה ב-1715"
- ^ בוב מרקוט, "איך הם התחילו: בית ספר הוכשטיין למחוזיקה
- ^ איך התחילו את בית ספר הוכשטיין למוזיקה, עיתון "דמוקרט וכרוניקל 10 באוקטובר 2011