דיני משפחה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיני משפחה הם הענף המשפטי שבהתאם למיון המקובל בתורת המשפטים כולל מעמד אישי (דת, יוחסין, הורות, נישואין וגירושין) וזכויות וחובות הנובעים מן המעמד המשפחתי.

דיני משפחה בישראל נבדלים מענפי משפט אחרים מבחינת מקורות הדין המהותי, וערכאת השיפוט, הנקבעים בהתאם להשתייכות הדתית של המתדיינים. ישנה גם חקיקה אזרחית טריטוריאלית משלימה, ובתי משפט אזרחיים למשפחה בעלי סמכות שיפוט מקבילה בחלק מענייני המשפחה. לבתי המשפט למשפחה הוענקה אף הסמכות לדון בסכסוכים אזרחיים בין בני משפחה.

הדין הדתי חל לגבי המרת דת, נישואין, גירושין, מזונות בן זוג ומזונות ילדים. בנושאי אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, חלוקת רכוש בין בני זוג ישנה חקיקה אזרחית. בית דין דתי שהוסמך לדון בענייני ירושה בהסכמת הצדדים, דן לפי דין הירושה הדתי.

נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל, על נישואין בין בני זוג חל הדין הדתי. נישואין של בני זוג יהודים בישראל, נדונים על-פי דין תורה - הדין הדתי היהודי. נישואים בין בני זוג נוצריים נדונים על פי דין הכנסייה בה הם חברים. נישואים בין בני זוג מוסלמיים, נדונים על פי השריעה. לא ניתן להינשא נישואין בינדתיים במדינת ישראל. הנישואין משנים את מעמדם האישי של בני זוג ל"נשואים", והם גם יוצרים זכויות וחובות בין בני הזוג.

נישואין בין יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הנישואין כולל קידושין וחופה. הגבר נותן טבעת או חפץ לאשה בפני שני עדים כשרים (עדי קיום, בלעדיהם אין כל קיום ואין כל תוקף חוקי לקידושין; עדי הקיום הינם חלק אינטגראלי מטקס הקידושין, תנאי בלעדיו אין לתוקפם), ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". החופה הינה כניסת האשה לרשות הבעל המסומלת בחופה המונחת מעל ראש שניהם. הנישואין טעונים הסכמת שני הצדדים.

שלושת דרכי הקידושין על פי היהדות: קידושי כסף (קלאסי, כגון: טבעת); קידושי שטר וקידושי ביאה (קיום יחסי מין "לשם קידושין").

נחוצה כשירות לנישואין. הנישואין אינם תקפים לפי ההלכה אם אחד מן הצדדים אינו יהודי, או שביניהם קירבה משפחתית של איסורי עריות (ויקרא יח, יח), או אם האישה היא אשת-איש. אם איסור הנישואין הוא מצוות לא תעשה בלבד כמו כהן וגרושה, או נישואי ממזר, הנישואין טעונים התרה.

חוק גיל הנישואין קובע שגיל הנישואים המזערי הוא 18 שנים, או גיל 16 שנים בהיתר בית משפט, אך נישואין לבן מעל 13 ולבת מעל 12 ו-1/2, טעונים התרה לפי ההלכה.

גירושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירושין, בדומה לנישואין בישראל, נדונים על פי הדין הדתי. יהודים יתגרשו בהתאם לדין הדתי היהודי; נוצרים, במידה והדבר מותר על פי דתם, על פי דין זה; ומוסלמים - על פי השריעה.

גירושין של בני זוג יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני זוג יהודים המעוניינים לסיים את קשר הנישואין שביניהם, בין אם נישאו בנישואין אזרחיים ובין אם נישאו בנישואים דתיים, כדת משה וישראל, יוכלו לעשות כן, רק על ידי קיום טקס גירושין באמצעות הרבנות. גירושין מתקיימים בבית הדין הרבני בלבד. הגירושין נעשים אך ורק בהסכמת שני הצדדים. בהיעדר עילה שבדין המאפשרת זאת, לא ניתן לכפות בן זוג שאיננו רוצה בכך להתגרש.

כדי להגיע להסכמה בעניין הגירושין נדרשים הצדדים לבחור באחת משתי דרכים:

  • הגעה להסכמות מוקדמות בכל הנושאים הקשורים לגירושין כמו חלוקת הרכוש והחובות, משמורת והסדרי ראיית הילדים ומזונות הילדים.
  • ניהול הליכים משפטיים בכל אחד מהנושאים שנויים במחלוקת. המאבק המשפטי אינו נעים ואינו קל, אך פעמים רבות אין מנוס ממנו.

עילות גירושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה היהודית קיימת רשימה של עילות גירושין, שקיום אחת מהן מאפשר לבן הזוג המעוניין בכך להתגרש גם ללא הסכמת בן הזוג השני. עילות הגירושין הן: נישואים שיש בהם עבירה, מציאות מום או מחלה, אי מילוי חובתו של הבעל לפרנס את האישה (מורד ממזונות), אי מילוי חובתה של האישה במלאכות הבית (מורדת ממלאכה), או אי מילוי חובות בחיי אישות (מורד/ת מתשמיש). קיימת הבחנה בין "מורדת דמאיס עלי" ובין "מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה" לעניין פסיקת גירושין ולעניין זכויותיה של האישה אגב גירושין.

בית הדין יכול לפסוק גירושין כהמלצה, מצווה, חיוב או כפיה במאסר, או לדחות את תביעת הגירושין ולפסוק שלום בית. בשנים האחרונות נוכח אי יכולתו של בית הדין להביא לשלום בית, קיימת העדפה לסיום סכסוך בדרך של גירושין, בהסכמה או שלא בהסכמה.

חרם דרבנו גרשום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבינו גרשום מאור הגולה, שהיה אחד מגדולי חכמי ישראל באשכנז לפני כאלף שנה, הטיל חרם על מי שנושא אישה נוספת על אשתו וכן על מי שמגרש את אשתו בעל כורחה. יש הסבורים, כי הצורך להחרים את מי שמגרש אישה בעל כורחה, נבע מהרצון למנוע מצב שבו אדם ירצה לשאת אישה נוספת וכדי לחמוק מהחרם שהוטל על נשיאת אישה נוספת יגרש את אשתו הראשונה, בעל כורחה.

על פי חרם דרבנו גרשום, ניתן לראות את הנישואין כמעין חוזה שנערך בין הבעל והאישה. חוזה הנישואין, ככל חוזה אחר, הוא הסכם ששני הצדדים כרתו מרצונם, ויכולים לבטלו ו"להשתחרר" מהחיובים הקבועים בו מרצונם. לאחר התקשרות חוזית רגילה, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את ביטול החוזה בניגוד לרצונו, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה ביטול חד צדדי של החוזה. כך גם כשמדובר בנישואין, הצדדים התקשרו בקשר הנישואין מרצונם ולפיכך, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את הגירושין, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה מתן פסק דין לגירושין או אף כפיית גירושין. בשונה מדין חוזה רגיל, בית הדין לא מכריז על בטלות הנישואין (למרות שמעיקר הדין יש מקרים, בהם רשאי לעשות כך) אלא פוסק פסק דין הממליץ, מורה או אף מחייב גירושין כשעדיין יש צורך באקט של מסירת הגט על ידי הבעל לאישה שבלעדיו לא ייתכנו הגירושין.

כאשר שני בני הזוג מחליטים על הגירושין בהסכמה הם מתקשרים בדרך כלל בהסכם גירושין בו נקבעים כל ההסדרים הקשורים בגירושין. הסכם זה יש להביא לאישור בית הדין או בית המשפט בפסק דין ולאחר ההסכם עדיין יש צורך בסידור גט שבלעדיו לא יהיו הצדדים מגורשים.

אם אין הסכם בין בני הזוג מגיש הצד המעוניין תביעת גירושין נגד הצד השני לבית הדין בו הוא מבקש לקבל או לתת את הגט. כאמור לעיל, רק באותם המקרים בהם על פי דין תורה יפסוק בית הדין לגירושין ורק במקרים מיוחדים יפסוק ביה"ד גם על כפית אחד הצדדים לגירושין.

מזונות בן זוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעניין מזונות אשה, בפועל, לא חל הדין הדתי אלא הדין האזרחי, שאומר שהוא, כביכול, מחיל את הדין הדתי; היינו: הדין הדתי כפי שפורש על ידי בתי המשפט הכלליים של המדינה, חולש על סוגיה זו; אם אכן רוצים להחיל דין דתי, יש להחילו בפני הערכאה שמטיבה וטבעה אמונה הן על "חקיקתו" והן על יישומו, והוא בית הדין הדתי.

בעניין מזונות אשה, גם אשה שאיננה זכאית למזונות מכח הדין האישי החל עליה (לדוגמה: זוג יהודים שאין כל מניעה לנישואיהם על-פי דין תורה, שביכרו להינשא בטקס נישואין אזרחי) - גם במקרה כזה תהיה האשה זכאית ל"מזונות".

הגבר חייב במזונות אשתו הנשואה לפי רמת החיים לה היא רגילה. אין חיוב במזונות לאחר הגירושין. לצורך חישוב המזונות מביאים לעתים בחשבון את הכנסות האישה ממעשה ידיה או מרכוש. אישה מורדת איננה זכאית למזונות, אך לעתים היא תזכה למזונות מדין "מעוכבת מחמתו". מזונות כוללים גם זכות למדור (מגורים).

מזונות ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב הורים בנטל פרנסת ילדיהם בישראל נעשה על פי רוב על פי כללי הדת בהתאם להשתייכות הדתית של ההורה. במקצת המקרים, כאשר להורה אין דת, כאשר ההשתייכות הדתית של ההורה אינה מוכרת בישראל, או כאשר הדין הדתי החל על ההורה פוטר אותו מצרכי ילדיו, יוטל חיוב על הורה זה מכח הדין האזרחי.

חישוב גובה תשלומי המזונות מורכב משלושה שלבים עקרוניים:

  1. חישוב סך כל צרכי הילדים, להלן נטל הפרנסה.
  2. חישוב של האופן בו צריך להתחלק נטל הפרנסה בין ההורים.
  3. חישוב תשלומי העברה בין ההורים, אם הילדים מתגוררים רק אצל אחד מהם.

יחד עם זאת, ברוב המכריע של המקרים, אין צורך להזקק לשלבים אלו, שכן מכח ההלכה היהודית כל נטל הפרנסה מוטל על האב, ללא כל תלות בהכנסתו. בתי המשפט יטילו את כל נטל הפרנסה על האב, אף אם נטל זה גבוה משמעותית מהכנסתו בפועל. פס"ד בן עמי נגד בן עמי (הלכת בן עמי) קבע כי צרכי כל ילד הם לפחות 1,150 ש"ח לחודש, ועדכוני יוקר המחיה הביאו סכום זה לרמה של 1,250 ש"ח. סך המזונות לילד בפועל גבוה בדרך כלל מכך, ויכול להגיע אף במקרים של הכנסה בינונית לרמה של 2,500 ש"ח לחודש.

החיוב האזרחי במזונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ה'תשי"ט 1959, קובע כי "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו" וכי "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.", כלומר, חלוקת נטל פרנסת הילדים על פי החוק האזרחי היא בשיעור יחסי להכנסות ההורים - הורה שהכנסתו רבה יותר, יחויב לתרום יותר לפרנסת הילדים.

הפסיקה אימצה פרשנות לא פשטנית של העיקרון של חלוקה יחסית ושל התלות בהכנסות.

ראשית, החלוקה אינה יחסית אריתמטית, במובן זה שאם הכנסתו של הורה אחד גדולה פי שניים מהכנסתו של הורה האחר, הרי חיובו של הורה הראשון לא יהיה בהכרח פי שניים מזה של השני, כי אם, במרבית המקרים, גדול יותר. העיקרון המנחה הוא העיקרון של ההכנסה הפנוייה. כך למשל אם הכנסתו החדשית של הורה א' היא 20,000 ש"ח, והכנסתו החדשית של הורה ב' היא 10,000 ש"ח, הרי הפעלה מיכנית של עקרון החיוב היחסי תביא לתוצאה שהחיוב של הורה א' במזונות הוא כפול מזה של הורה ב'. הפעלה מיכנית זו תביא לתוצאה שסך כל צרכי הילדים החדשיים הוא 4,000 ש"ח, הרי הורה א' יחויב בסך 3,000 ש"ח והורה ב' בסך 1,000 ש"ח לפרנסת הילדים.

בקביעת חלוקת הנטל יתחשב ביהמ"ש בצרכי כל הורה. אם ביהמ"ש קובע כי נדרשים לכל אחד מההורים לצרכיו 5,000 ש"ח מדי חודש, הרי ההכנסה הפנויה של הורה א' תחשב כ - 15,000 ש"ח, ושל הורה ב' תהיה 5,000 ש"ח. ועל כן, החיוב של הורה א' במזונות יהיה גדול פי שלושה מהחיוב של הורה ב'.

אם סך כל צרכי הילדים החדשיים הוא 4,000 ש"ח, הרי הורה א' יחויב בסך 3,000 ש"ח והורה ב' בסך 1,000 ש"ח לפרנסת הילדים. במקרה זה, אם הילדים מתגוררים אצל הורה א', יחויב הורה ב' לשלם סך 1,000 ש"ח להורה ב'. אם הילדים מתגוררים אצל הורה ב', יחויב הורה א' לשלם לו סך 3,000 ש"ח.

אם הילדים נמצאים מרבית הזמן אצל הורה אחד, ומקצת הזמן אצל הורה אחר, יתוקנו התשלומים בהתאם, תוך התחשבות בעובדה שהורה אשר הילדים מצויים אצלו במקצת הזמן, מכסה חלק מצרכיהם באורח ישיר בזמן זה.

שנית, בית המשפט אינו מודד תמיד את ההכנסה בפועל, אלא מחשב את יכולת ההשתכרות של ההורים ואת רכושם. כלומר, אף הורה שאינו עובד בפועל, יחויב במזונות, שכן במרבית המקרים יקבע ביהמ"ש כי להורה זה יש יכולת השתכרות. באורח דומה, יכול ביהמ"ש לחייב הורה תוך התחשבות ברכושו ולא רק בהכנסתו השוטפת.

הדין האישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקי הדין המפעילים את החוק האזרחי הם נדירים ביותר, שכן החוק לתיקון דיני משפחה אינו חל על יהודים, מוסלמים, ושאר העדות הדתיות אשר הוכרו בתקופת המנדט. לבני קהילות אלו יש "דין אישי", והחוק האזרחי נסוג מפניהם, שכן סעיף 3(א) לחוק קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה."

ההלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלומר לגבי מרבית האוכלוסייה, יש לעיין בהלכה היהודית כדי לקבוע את החיוב במזונות. לפי ההלכה, האב חייב בכל צרכי ילדיו היהודים (כלומר מאם יהודיה) עד גיל 6 (קטני קטנים בלשון ההלכה), ללא קשר ליכולתו הכלכלית. ההלכה, ועל כן גם החוק, מחייבת אפילו אב שאין לו כל יכולת כלכלית, אם משום שהוא נכה, מצוי במאסר, חבר קיבוץ, או כל סיבה אחרת, לזון את ילדיו, וזאת ללא קשר ליכולת הכלכלית של האם.

לגבי ילדים מעל גיל 6 ועד לגיל 15 המצב אינו שונה עקרונית. תקנת אושא הרחיבו את חיוב האב במזונות של קטיני קטינים גם לילדים המצויים בטווח גילים זה, ועל כן, ללא קשר להכנסת האב והאם, כל החיוב מוטל על האב. כלומר לגבי ילדים עד גיל 15, כל חיוב המזונות מוטל על האב ועל האב בלבד. אם הילדים מעבר לגיל זה חיובם של שני ההורים הוא מדיני צדקה בלבד - כלומר, ההלכה היהודית מתירה לשני ההורים הכנסה מינימלית, ומחייבת אותם לתת צדקה לילדיהם, ואף מציבה את הילדים גבוה יותר בסולם הזכאים לצדקה מאשר למשל עניי עיר אחרת.

החיוב המלא של האב היהודי במזונות ילדיו, הוא ב"צרכים ההכרחיים", צרכים הכרחיים הינם כל אותם דברים בסיסיים שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש, צרכים השווים הן לעני והן לעשיר. נפסק (ראה למשל בש"א 791/08, פלונית נגד פלוני, בתמ"ש 281/08, בימ"ש לענייני משפחה הקריות, השופט ד. מאזן), כי במסגרת צרכים הכרחיים של ילדים כלולים הוצאות בגין כלכלה, מדור, ביגוד, הנעלה, בריאות וחינוך.

מעבר לכך, כאמור, החובה היא מדין צדקה, הווה אומר כי האב והאם שווים ומחויבים כל אחד (או רק אחד מהם), הכל כפי יכולתם. מגיל 15 עד 18 חובת המזונות נלמדת מדיני צדקה הכלליים במשפט העברי. החיוב מדין צדקה מביא בחשבון לא רק את הכנסת האב אלא גם את הכנסתה של האם, ואם השניים משתכרים, הרי שההוצאות יחולקו ביניהם ביחסיות מתאימה.

חיוב האם היהודיה בצרכי ילדיה הוא לעולם מדיני צדקה בלבד. כאשר לא מתקיימים "תנאי האמידות" הווה אומר, אין הכנסת האם מספקת אלא לפרנסתה עצמה, הרי שאין לחייבה במזונות הילדים מדין צדקה. (ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח (3) 613, ע"א 93/95 שגב נ' שגב, פ"ד לט (3) 822, ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449, ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח (3) 461).נקבע בהלכה הפסוקה שהצרכים ההכרחיים של קטין שהם בידעה שיפוטית שאינם דורשים ראיות מפורטות, ללא הוצאות מדור וללא הוצאות עומד על סך 1,150 ₪. ראה בעניין זה את פסק דינה של השופטת שטופמן בבר"ע 1895/02 ב.י. נ' ב.נ. (ניתן ביום 20/1/03).

דתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין המוסלמי והדין הנוצרי אינם שונים בהרבה מהדין היהודי במובן זה, שאף הם מטילים את כל החיוב על האב, ופוטרים את האם מעול פרנסת ילדיה. כך למשל בניגוד לאבחנות תלוייות הגיל במשפט העברי, בדין המוסלמי חל אי שוויון מלא בכך שחיוב האב לבדו במזונות ילדיו הוא מוחלט ואין אדם שמשתתף איתו במזונות אלו. איןכל כל חובה על האם להשתתף עם האב במזונות הילדים.

יוסבר כי הדין האישי שחל על מוסלמים בישראל מכוח סימן 52 לדבר המלך במועצתו-122 הוא חוק המשפחה העותמאני לשנת 1917, המבוסס על האסכולה החנפית. מקום שיש צורך בפרשנות או השלמה יש לפנות למקורות האסלאם בכל הקשור לדיני השריעה מאסכולה זו, כך הורה בית המשפט העליון (ע.פ. 353/62 מוחמד אלפקיר נגד היועץ המשפטי לממשלה,פ"ד כרך י"ח (4) 200, עמ' 221).

בדין השרעי האדם מחויב במזונות עקב נישואין (בעל לאשתו) וקשרי דם (אב לבנו, בן לאביו וכדומה) המקור לחיוב במזונות ילדים בקשרי הדם ובשל היותם חלק ממנו ובשר מבשרו.

אף שהדין האישי החל על מוסלמים הינו החנפי בלבד, הרי השתייכות של מוסלמי לאסכולה השאפעית לא תשנה את מצב החיוב במזונות הילדים, ראשית משום שהחוק נותן עדיפות לאסכולה החנפית, ושנית, משום שגם האסכולות האחרות אינן מביאות לתוצאה הלכתית שונה.

שורשי ההלכה המוסלמית נחלקים לפי הזרמים השונים באסלאם למספר מקורות עיקריים שהחשובים בהם הם:

  1. הקוראן, (القرآن) - התורה שבכתב. הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, וכיוצא בזה).
  2. הסונה, (السنة) - התורה שבעל פה, כלומר ספרות החדית', אשר הוכרה כמתארת את אורח חיי הנביא שראוי לחקותה.

החיוב המפורש והבלבדי של האב המוסלמי במזונות ילדיו והפטור המוחלט של האם מופיע הן בקוראן והן בסונה, ועל כן, השתייכות לאסכולה אחרת, המשתמשת במקורות הלכה משניים נוספים, אינה משנה את החיוב.

החיוב של האב המוסלמי במזונות ילדיו שונה בין בנים לבנות. האב חייב לפרנס את בניו עד לגיל שבו יוכלו לגדול ולהתפרנס, ומקובל שתקופה זה נמשכת עד לתום הלימודים. לעומת זאת, החיוב בפרנסת הבנות הוא עד שתתחתנה, ללא הגבלת גיל. חיוב האב המוסלמי במזונות ילדיו מכח ההלכה המוסלמית, משעברו את גיל 18 אינו מוכר על ידי החוק הישראלי, שמגביל את חובת המזונות מכח הדין האישי עד לגיל 18 בלבד.

פרשת אלטלאק בקוראן קובעת שכאשר האב המוסלמי הוא אמיד ובעל יכולת כספית מוכחת, הרי הוא מחויב במזונות "יסאר" (שפע) ואם האב הוא עני וחסר יכולת הוא מחויב במזונות "אעסאר" (דוחק), שהם הצרכים ההכרחיים שהם שווים לכל, וחובת האב במזונות אלו היא חובה אבסולוטית ללא קשר ליכולתו הכלכלית. אבות מזונות האעסאר לקטינים בדין המוסלמי זהים לאלו של המזונות ההכרחיים בדין העברי, והם כוללים כלכלה (מזון ושתיה), מדור, ביגוד, הנעלה, בריאות וחינוך.

מגמות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשנות המוצגת כאן היא זו הנוהגת בפועל בבתי המשפט בישראל (מכוח פס"ד פורטוגז). יחד עם זאת, נשמעים קולות (למשל של פרופ' מיכאל קורינאלדי), הטוענים כי ישנן דרכים להחיל את החוק האזרחי על כלל האוכלוסייה - למשל מתוך פרשנות יצירתית של החוק לתיקון דיני המשפחה העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד, או מתוך פרשנות של ההלכה לפיה האם אינה חייבת כלל במזונות ילדיה, ועל כן, ממילה חל לפחות עליה החוק האזרחי, וניתן לחייבה לפרנס את הילדים. מגמות אלו טרם נבחנו בבית המשפט העליון.

ערכאת הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון החוק קובעת כי מזונות ילדים יכולים להידון ולהיפסק הן בבתי הדין הרבניים והן בתי המשפט לענייני משפחה. אלא, שהפסיקה יצרה ושיכללה לקונה בחוק, וכתוצאה מכך המקרים שבהם מזונות הילדים נידונים בבית הדין הרבני (או בית דין דתי אחר) הם נדירים.

סמכותו של בית הדין הדתי לדון במזונות ילדים נובעת מכריכה כדין של עניין המזונות בתביעת גירושין. על כן, בן-זוג הכורך את עניין המזונות בעניין הגירושין, ומגיש תביעה מתאימה לבית הדין הדתי, יכול לחייב את בן זוגו לדון בעניין מזונות אלו בבית הדין הדתי. אלא, שנפסק כי החיוב הזה הוא של בן הזוג האחר, ולא של הילדים. הילדים אינם כפופים להתחייבות של מי מהוריהם - ופסיקת בית המשפט העליון מתירה לילדים לתבוע מזונות בכל ערכאה שיבחרו. ההורה המגיש תביעת מזונות בשם הילדים, אינו מחויב על כן להגיש תביעה זו לבית הדין הדתי.

התוצאה היא שברובם המכריע של המקרים, עניין המזונות נדון בבית המשפט לענייני משפחה. וזאת, מכיוון שבמרבית המקרים, תביעת המזונות מוגשת על ידי אמהות יהודיות, ומכיוון שהתפיסה הרווחת היא כי בתי המשפט לענייני משפחה נוחים יותר לנשים (יותר מ-65% מהשופטים בבתי משפט אלו הן שופטות-נשים), הרי אף אם כרך האב כדין את עניין המזונות בתביעת גירושין שהגיש לבית הדין הרבני, הרי האם, התובעת את המזונות בשם הילדים, תוכל לכוף עליו, ובדרך כלל תעשה כן, כי העניין ידון בבית המשפט לענייני משפחה.

החזקת ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, קובע "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.".

חזקת הגיל הרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 25 ידוע גם בשם "חזקת הגיל הרך", קובע כי באין הסכמה בין הורים החיים בנפרד (כמתואר בסעיף 24 לחוק), יופעלו שני כללים:

  1. ענייני האפוטרופסות של קטין, חלוקתה בין ההורים, ההחזקה בפועל בקטין (משמורת הקטין), וזכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע, יקבעו לפי טובת הקטין בלבד.
  2. חרף זאת (כלומר, גם אם טובת הקטין מצביעה על החלטה אחרת), ההחזקה בפועל של קטינים עד גיל 6, תהא ביד אמם.

לביהמ"ש נתונה, לפיכך, בתנאים מיוחדים, לקבוע כי משמורת קטינים עד גיל 6, תהא בידי האב. בפועל המקרים בהם פוסק כך ביהמ"ש הם נדירים ביותר. בין השנים 2000-2008 המקרה היחיד שנתפרסם שבו ניתנה משמורת לאב חרף חזקת הגיל הרך זה שבו השופט יעקב כהן, קבע משמורת אצל אב, כאשר האם הייתה אובסיסיבית לגבי עבודתה. אף פסיקה זו ספגה ביקורת של ‏‏[1] פובליצסטיות פמינסטיות.

יש הטוענים (שניט 1982) כי חזקת הגיל הרך משפיעה גם על פסיקת בתי המשפט בעבור ילדים מעל גיל 6. ספירת המקרים בהם הומלץ מתן משמורת לאב ‏‏[2] מלמדת כי המלצה זו ניתנת בפחות מאשר 5% ממקרי הגירושין.

באפריל 2008 פרסמה וועדת מומחים הידועה בשם וועדת שניט (הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין) את מסקנות הביניים שלה והממליצות על ביטול חזקת הגיל הרך.

משפט משווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה הדוגלת בהעדפת האם כמשמורנית לילדים בגילים צעירים ‏‏[3] בוטלה בכל מדינות המערב את מעמדה כעיקרון מנחה מחייב להחלטה שיפוטית. הנטייה הגוברת הינה להכיר בזכויות ובמעמד השווה של שני המינים כמשמורנים (ברק, 2001; משרד המשפטים: דו"ח ועדת משנה, תשס"ג; שניט,1994).

ב-1985 חוקק בקנדה חוק על פיו על הורים שאינם חיים יחד להציע "תוכנית הורות" (parenting plan) המגדירה את הסדרי ההורות. חוק זה יצר חזקה הנודעת בשם "חזקת ההורה הידידותי", על-פיה תועדף משמורת משותפת, ואם משמורת כזו אינה אפשרת, תינתן המשמורת להורה המתחייב לשילוב גדול יותר של ההורה האחר באחריות ההורית, וקבע חובת פגישה עם "מתאם הורי" טרם פתיחת מאבק גירושין.

במדינות השונות בארצות הברית בוטלה האבסולוטיות של חזקת הגיל הרך (אם כי היא מהווה אחד מהשיקולים במקצת המדינות) ובמקומה אומץ עקרון השוויון בין שני המינים ונקבע כי עקרון המעדיף את האם נוגד עקרונות חוקתיים (שניט, 1994). בתיקון ל"חוק הגירושין" ב-1995 באוסטרליה לא נכללה שום הנחייה לבית המשפט בדבר הסדר הורות מעודף, אלא אומצה ה"גישה הנייטרלית".

חלוקת רכוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולא עשו ביניהם הסכם ממון, נערך, לאחר הגירושין, איזון משאבים של כל אחד מהם, שנצברו במהלך הנישואין(באיזון המשאבים לא נכלל רכוש שהיה לכל אחד מבני הזוג לפני הנישואין ורכוש שהוא קיבל במהלך הנישואין בירושה ובמתנה).

לגבי בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג, חלה חזקת השיתוף על הרכוש (וגם על החובות) שנצבר במהלך הנישואין, דהיינו, הרכוש הוא משותף גם אם הוא רשום ע"ש אחד מבני הזוג. פרוק השיתוף ברכוש המשותף אינו מותנה בגירושין. נכסים משפחתיים כמו דירה, מכונית, מיטלטלים, כספים בבנקים וחסכונות נכללים במסגרת הרכוש המשותף ואילו לגבי נכסים עסקיים יש להוכיח כוונה לכלול אותם במסת הרכוש המשותף.

  • בג"ץ 1000/92 בבלי, נקבע כי על בית הדין הרבני לפסוק לפי החקיקה האזרחית בענייני רכוש. בפועל אין פסיקה אחידה בנושא בבתי הדין.
  • בפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בת"א (השופט י. גרניט) (תמ"ש 37181/97 ל.טי נ' ע' טי- אושר על ידי ביה"מ המחוזי בת"א)- נקבע כי גם נכסי קריירה הם בגדר רכוש בר-איזון והבעל לשעבר חויב לשלם לגרושתו תשלום עיתי, על מנת לאפשר לה לנהל רמת חיים דומה לשלו.
  • בהחלטה שניתנה בתמ"ש 69690/03 בעניין ק.צ וי.מ (השופט י. גרניט)- נקבע כי גם בני זוג חד-מיניים זכאים כי בית המשפט לענייני משפחה יאשר את הסכם הממון שהם עשו ביניהם.

חוקים בעלי עניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922-1947 סימנים 47 ו-51
  • חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953
  • חוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995
  • חוק הירושה תשכ"ה-1965
  • חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962
  • חוק האימוץ תשמ"א-1981
  • חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ב-1972
  • חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט - 1959

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר בנציון שרשבסקי, דיני המשפחה בישראל, מהדורה רביעית, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשנ"ג.
  • פרופ' מנשה שאוה, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית מורחבת (שני כרכים), הוצאת מודן, תשס"א.