קידושין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קידושין או אירוסין (בכתיב המקראי: ארושין), בהלכה, שלב ראשון מתוך שניים במיסוד הנישואים. (השלב השני מכונה נישואין, ובלשון המקרא 'לקיחה'). לאחר הקידושין, האשה נחשבת אשת-איש, ואינה יכולה להינשא לאחר. אך היא עדיין נמצאת ב'בית אביה', (כלומר תחת רשות אביה) ורק חלק מהחובות ההדדיים של בני הזוג קיימים בין בני הזוג המאורסין.

תקופת האירוסין הייתה במקורה תקופה ארוכה ובזמן המשנה והתלמוד עמדה על שנה - שנועדה לאפשר לאישה להתכונן לקראת חייה החדשים. בימי הביניים אוחדו שני השלבים, והקידושין נעשים תחת החופה יחד עם הנישואין, בטקס הידוע כחופה וקידושין, עקב מקרים שבהם ברחו החתנים והשאירו את הנשים עגונות. עקב כך, החל מוסד השידוכים, מוסד שאינו מחייב מבחינה הלכתית כקידושין, להחליף את מוסד האירוסין, עד כדי כינוי השידוכין בלשון ימינו- אירוסין.

בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה, (קידושין, א,א) קיימות שלוש דרכים שונות לביצוע הקידושין:

  • כסף - האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה.
  • שטר - האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה על הקידושין.
  • ביאה - האיש מתייחד עם האישה ובא עליה (מקיים עמה יחסי אישות). אולם, אסרו חכמים לקדש אישה בביאה, משום הפריצות שהדבר עלול לגרום. בגמרא מסופר כי האמורא רב הלקה אדם שקידש בביאה.[1] אמנם למרות האיסור, המקדש בביאה מעשהו עשוי.

כיום נהוג לקדש בטבעת ללא תוספת אבן טובה.

אמירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיש נדרש להבהיר את מטרת המתנה שנתן וכן את מטרת הביאה כך שכוונתו תהייה ברורה, וגם שתיקת האישה תוכל להחשב להסכמה לקידושין. מבחינה הלכתית אין הבדל בלשון ההצהרה, כל עוד היא ברורה, ואמירה כמו: "התקדשי לי" תקפה.

כיום נהוג לומר "הרי את מקודשת לי", ולפרט "בטבעת זו" ולהוסיף "כדת משה וישראל" כנראה כדי להתנות את הקידושין בהסכמת "דת משה וישראל", שהממונים עליה הם חכמי ההלכה. אך מצד הדין, אין הכרח להוסיף פרטים אלו.

בשטר אין צורך בכל אמירה, אלא הבעל כותב לאשתו "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה. בשונה מכל השטרות בהם המקנה כותב את השטר ונותנו לקונה, כאן הבעל הקונה את האשה בקניין אישות, כותב את השטר, כאמור בפסוק "כי יקח איש אשה", שעל הבעל לעשות את קניין האישות ולא על האשה.‏[2] כמו גט, על השטר להכתב לשמה.

למרות שהבעל כותב את שטר הקידושין, נחלקו האמוראים אם על השטר להכתב מדעתה של האשה, לפי רבא ורבינא אין צורך ששטר הקידושין יכתב מדעתה כמו שאין הגט נכתב מדעתה, ולפי דעתו של רב פפא ורב שרביא על השטר להכתב מדעתה, מכיוון שתמיד נדרשת בשטר דעתו של המקנה, וכאן האשה מקנה את עצמה לבעל, ואם לא נכתב מדעתה הוא פסול,‏[3] וכך נפסקת ההלכה.‏[4]

על-מנת שהקידושין יחולו, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת של המקדש והמתקדשת, כלומר ששניהם ירצו בכך ויהיו מודעים לתכליתו של המעשה. תנאי נוסף הוא נוכחותם של שני עדים כשרים שיראו את מעשה הקידושין. כדי שהעדים יוכלו להעיד על כוונותיהם של בני הזוג, האיש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו, ואילו האישה יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה. כאשר הקידושין נעשים בביאה, די לעדים לראות שבני הזוג מתייחדים בחדר סגור, ואין הם צריכים לראות את גופו של מעשה (דבר האסור ממילא על-פי ההלכה). כאשר הקידושין נעשים בכסף או בשווה כסף, כנהוג בימינו, על המתנה להיות בעלת ערך של פרוטה לפחות (שערכה הוא כערך 25 מיליגרם כסף טהור, בצמוד לערך הכסף היציג).

עדי קידושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקידושין וההכרזה חייבות להיעשות בפני שני עדים כשרים שיראו שהאיש קידש כראוי, והאישה הסכימה במפורש או בשתיקה.

באמצעות שליח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לבצע קידושי כסף ושטר באמצעות שליח. האיש יכול למנות שליח לקדש, והאישה יכולה למנות שליח לקבל את הקידושין. (משנה קידושין, ב,א). כך שתאורטית שליחו של הבעל יכול לקדש את האישה באמצעות שלוחה, ללא נוכחות שני הצדדים.

השלב בו נדרשים עדים כשרים הוא שלב מסירת הכסף או השטר, אך אין חובה לעדים בשלב מינוי השליחים.

קידושין כאלו נדירים ביותר בימינו, שכן נהוג כיום להצמיד את הקידושין לנישואין, שבהם יש צורך בנוכחות החתן והכלה. מקרה מפורסם שבו נערכו קידושין בצורה זו היה בין יגאל עמיר ולריסה טרימבובלר, שאושרו כתקפים על ידי בית הדין הרבני בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף נב עמוד א.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט', עמוד א'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט', עמוד ב'.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אישות, הלכות ג, פרק ד'.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.