הקרב הימי על גוודלקנל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: סגנון מסורבל.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הקרב הימי על גוודלקנל
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
עשן העולה משני מטוסים יפניים שהופלו בקרבות
תאריך התחלה: 12 בנובמבר 1942
תאריך סיום: 15 בנובמבר 1942
משך הסכסוך: 4 ימים
קרב אחרי: קרב טספרונגה
מקום: גוודלקנל שבאיי שלמה
תוצאה: ניצחון בעלות הברית
הצדדים הלוחמים

בעלות הברית:
US flag 48 stars.svg ארצות הברית
Flag of Australia.svg אוסטרליה

מפקדים
אבידות
  • 2 סיירות
  • 7 משחתות
  • 36 מטוסים
  • 1732 הרוגים 
  • 2 אוניות מערכה
  • 1 סיירת
  • 3 משחתות
  • 11 נושאות גייסות
  • 64 מטוסים
  • 1900 הרוגים‏[1] 
איי שלמה מסומנים בריבוע קטן
תצפית אווירית לכיוון צפון מערב על שדה הנדרסון בגוודלקנל, בסוף אוגוסט 1942; רואים את נהר לונגה ונקודת לונגה בחלקה העליון של התמונה
איי שלמה; האזור עבר בין האיים מבוגנוויל ושורטלנדס עד לגוודלקנל (ימין למטה)
נתיבים מוערכים של הכוחות היפניים תחת פיקוד אבה (קו אדום) והכוחות האמריקנים תחת פיקודו של קלאהן (קו שחור) כשהם מתקדמים אחד לעבר השני ב-13 בנובמבר במפרץ איירונבוטום
מיקום הספינות היפניות (חץ אדום) והאמריקניות (שחור) בשעה 01:45 ב-13 בנובמבר
אוניית המערכה היפנית היאי ב-1942
מפרץ איירונבטום; האזור העיקרי בו לערך הקרב ב-13 בנובמבר בין האי סבו (במרכז) וגוודלקנל (משמאל)
B-17 הפציץ את אוניית המערכה הניזוקה "היאי" מגובה רב צפונית לאי סבו ב-13 בנובמבר 1942. "היאי" השאירה סימני שמן

הקרב הימי על גוודלקנל, המוכר גם בשם "הקרב השלישי על האי סבו", ובמקורות יפניים בשם "קרב השלישי על ים שלמה", התרחש בין 12 בנובמבר ל-15 בנובמבר 1942. הייתה זו, למעשה, מערכה שכללה מספר התנגשויות בין הצי הקיסרי היפני לצי ארצות הברית.

בקרבות השתתפו עשרות ספינות מלחמה ומאות מטוסים. בסופו נגרמו אבידות לשני הצדדים, אך האמריקאים הצליחו לסכל את התוכנית היפנית לתגבור כוחות משמעותי של חיל המצב היפני באי גוודלקנל. כמו כן, סוכלה התוכנית היפנית להפגיז את שדה הנדרסון. כתוצאה מהאבידות שספגו, לא יזמו היפנים פעילות ימית התקפית נרחבת נוספת נגד ראש הגשר האמריקאי בגוודלקנל. עקב כך, הובס הצבא הקיסרי היפני שהגן על האי ונאלץ לסגת ממנו כמה חודשים לאחר מכן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לקרב זה הוא המערכה על גוודלקנל שהחלה עוד ב-7 באוגוסט 1942, עם נחיתת בעלות הברית (שהורכבו בעיקר מיחידות אמריקאיות) בגוודלקנל ובכמה איים נוספים מקבוצת איי שלמה בדרום מזרח האוקיינוס השקט, לא הרחק מחופי אוסטרליה.

הנחיתה בוצעה כדי למנוע מהיפנים את האפשרות לחסום את דרכי הים מארצות הברית לאוסטרליה, וכדי להקים בסיסים של בעלות הברית בקרבת הבסיס היפני הענק באי רבאול.

ניסיונו המשמעותי הקודם של צבא יפן לכבוש את גוודלקנל ושדה הנדרסון התרחש בין ה-20 באוקטובר ל-26 באוקטובר בקרב על שדה הנדרסון, שתוצאתו הייתה תבוסה שהסבה ליפנים אבדות רבות. לכן תכננו היפנים התקפה חדשה עם כוחות מתוגברים והפגזה נרחבת של שדה הנדרסון בנובמבר 1942.

דיווחי מודיעין בעלות הברית גילו את התוכנית היפנית ושלחו ב-11 בנובמבר תגבורת גדולה שכונתה "כח המשימה 67", בפיקודו של אדמירל משנה, ריצ'מונד קיי טרנר. נושאות הגייסות של כוח המשימה היו נתונות להתקפות אוויריות ב-11 וב-12 בנובמבר, אך תקיפות אלו הסתיימו במפלה ליפנים שאיבדו 12 מטוסים והכוח הגיע בשלום לגוודלקנל ופרק את האנשים והציוד.

במקביל, התרחש קרב איי סנטה קרוז, קרב ימי בין נושאות מטוסים, שבו הובסו הכוחות הימיים האמריקאים ונסוגו מהאזור לאחר שאיבדו נושאת מטוסים אחת ונזק משמעותי נגרם לנושאת מטוסים נוספת. למרות הניצחון, אולצו נושאות המטוסים היפניות לסגת גם כן בגלל אבידות רבות למטוסיהן.

לאחר מכן חזרו הספינות בפיקודו של איסורוקו ימאמוטו לבסיסן בצ'וק אשר במיקרונזיה, בה שכנה מפקדתו ולרבאול בבריטניה החדשה, כששלוש מתוך ארבע נושאות המטוסים חזרו ליפן לתיקונים ולתדלוק.

כאמור, הצבא היפני תכנן מתקפה נוספת על שדה הנדרסון, אבל תגבורת נוספת נדרשה לפני ביצועה. הצבא ביקש סיוע מימאמוטו כדי להעביר את התגבורת לאי. ימאמוטו הסכים וסיפק 11 נושאות גייסות גדולות כדי לשאת 7,000 חיילים, תחמושת, מזון וציוד כבד לגוודלקנל. כמו כן סיפק ימאמוטו גם כוחות ליווי גדולים שכללו שתי אוניות קרב, אך לא נושאות מטוסים.

שתי אוניות הקרב היאי וקירישימה, היו מצוידות בפגזים נפיצים גדולים שנועדו להשמדתו של שדה הנדרסון או להוצאתו מכלל שימוש. פיקוד הכוח הוטל על תת-אדמירל הירואקי אבה.

ההתנגשות הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניותיו של אבה התכנסו ליד איי שורטלנד והתחילו לשוט לעבר גוודלקנל ב-12 בנובמבר. זמן הגעתן המשוער של אוניות הקרב היה למחרת בבוקר. נושאות הגייסות האיטיות יותר, יחד עם כח משחתות הליווי, היה אמור להגיע בשעות הערב המאוחרות.‏[2]

בנוסף לשתי ספינות הקרב, כלל הכוח היפני סיירת קלה בשם נגרה ו-11 משחתות: סמידרה, מורסמה, אסאגומו, טרוזוקי, אמטסוקזה, יוקיקזה, איקזוצ'י, אינזומה, אקאצוקי, ארוסמה, ויודצ'י. שלוש משחתות נוספות ( שיגורה, שירטסויו ויוגורה) הגנו על הכוח מאחור באיי ראסל בזמן ההסתערות לתוך המפרץ איירונבוטום בחוף הצפוני של גוודלקנל.

מטוס סיור אמריקני זיהה את תנועת הספינות היפניות והעביר אזהרה לפיקוד בעלות הברית.‏[3]

עם קבלת האזהרה העביר טרנר את כל ספינות הקרב של בנות הברית להגנת הכוחות לאורך החוף מהתקיפה היפנית ומניעת צליחת הכוחות הרגליים. הוא גם פקד על ספינות האספקה בגוודלקנל לעזוב בערב ב-12 בנובמבר. במקביל, מונה קלאהן למפקד העליון בזירה.‏[4] קלאהן הכין את כוחותיו למפגש עם היפנים באותו לילה. כוחותיו הורכבו משתי סיירות כבדות (ספינת הדגל, "סן פרנסיסקו" ו"פורטלנד") שלוש סיירות קלות ("הלנה", "ג'ונאו" ו"אטלנטה"ׂ), ושמונה משחתות: "קושינג", "לאפי", "סטרט", "או'באנון", "אהרון וורד", "ברטון", "מונסן", ו"פלטשר".

כניסת הכוחות היפנים לגוודלקנל, התרחשה תחת גשם כבד וסופה עזה, אשר ביחד עם פקודות לא ברורות של אבה, גרמו להתפצלות הכוח היפני למספר קבוצות.‏[5]

הכוחות האמריקנים התקדמו בטור עורפי מסביב למפרץ איירונבוטום, עם משחתות בתחילת ובסוף הטור והסיירות במרכזו. חמש ספינות הפעילו את מכ"ם ה-SG החדש והטוב בהרבה מהדגמים הישנים, אבל פריסתו של קלאהן לא הציבה ספינה שהפעילה את המכ"ם החדש בראש הטור.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערך בשעה 01:25 ב-13 בנובמבר, נכנסו הכוחות היפניים בחושך מוחלט למפרץ צר שהפריד בין האי סבו לגוודלקנל והתכוננו להפגיז את שדה הנדרסון. מספר ספינות אמריקניות זיהו במכ"ם את הספינות היפניות, בערך ב-01:24, אבל נכשלו בהעברת המידע לקלאהן בגלל בעיות בציוד הרדיו של הספינות וחוסר משמעת של נוהלי התקשורת. מספר דקות מאוחר יותר, שני הכוחות זיהו אחד את השני בערך באותו הזמן, אבל גם אבה וגם קלאהן היססו בפקודת התקיפה. אבה הופתע מקרבת הספינות האמריקניות, ולא הצליח להחליט האם לסגת זמנית כדי לאפשר לספינותיו זמן להחלפת התחמושת לפגזים חודרי שריון או להמשיך במשימה. בסוף הוא לבסוף החליט להמשיך במשימה.

קלאהן התכוון, לכאורה, לנסות לחצות את ה-T של היפנים, אבל העדר המידע ופיזור הספינות היפניות שיבש את התמרון האמריקאי. הספינות האמריקאיות שקיבלו פקודות סותרות, התפזרו תוך כדי עיכוב בפתיחת אש כשהספינות ניסו לחזור למקומן בטור. בינתיים, מבני שני הכוחות המשיכו להתקדם ואף להתערבב.

שני הצדדים פתחו באש בשעה 01:48 כשהמבנה שלהם התפורר לחלוטין והקרב הפך להתנגשות אקראית בין האוניות. בשעה 01:48, הספינות היפניות "אקאצוקי" ו"היאי" סבבו עם זרקוריהן הגדולים והאירו את ה"אטלנטה" במרחק של 2.7 ק"מ – כמעט מרחק נגיעה בשביל ארטילריה ימית הכבדה. מספר ספינות משני הצדדים פתחו באש באופן ספונטני.

קלאהן הבין שספינותיו מוקפות בספינות היפניות והורה לספינות האי זוגיות לירות לימין ולספינות הזוגיות לירות לשמאל. הספינות האמריקניות שעדיין לא פתחו באש, עשו כן בהינתן הפקודה. כשהספינות משני הצדדים התערבבו, החלו להילחם באופן מבולבל לחלוטין במרחקים קצרים. לאחר מכן, קצין ב"מונסן" הקביל לשורה כשהאורות כבו.

לפחות שש ספינות אמריקניות, כולל "לאפי", "או'באנון", "אטלנטה", "סן פרנסיסקו", "פורטלנד" ו"הלנה", ירו על אקאצוקי, אשר משכה תשומת לב בגלל הזרקורים. "אקאצוקי" התפוצצה וטבעה תוך מספר דקות, לא לפני שפגעה עם רקטות וטורפדו סוג 93 ב"אטלנטה".

ייתכן כי "אטלנטה" סומנה כמטרה בגלל מיקומה בראש המבנה האמריקני וטווחה ממספר ספינות יפניות, ביניהם "נגרה", "אינזומה" ו"איקזוצ'י" בנוסף ל"אקאצוקי". הירי גרם ל"אטלנטה" נזק כבד ופגיעת הטורפדו השמידה את יחידת ההנעה.‏[6] "אטלנטה" נסחפה לתוך קו האש של ה"סן פרנסיסקו", אשר בטעות ירתה על ה"אטלנטה", גרמה לה נזק כבד והרגה את האדמירל נורמן סקוט ואת רוב צוותו על גשר הפיקוד. "אטלנטה", בלי כוח או יכולת לירות, נסחפה ללא שליטה מחוץ לקרב כשהספינות היפניות חולפות על פניה. המשחתת האמריקנית המובילה, "קושינג", נתפסה גם כן בקו האש בין מספר משחתות יפניות. גם היא נפגעה קשות וחדלה מלתפקד במים.

"היאי", עם תשעת זרקוריה הענקיים ומסלולה, הובילו אותה ישירות לתוך המבנה האמריקני, והפכה למטרה מרכזית של הספינות האמריקניות. "לאפי" התקרבה כל כך ל"היאי" עד שהחטיאו התנגשות ב-6 מטר. "היאי" נכשלה בהפעלת לחץ על הסוללות המשניות כדי לפגוע ב"לאפי", אבל "לאפי" הצליחו להטות את בניין העל של היאי באמצעות פגזי 5 אינץ' ומכונות ירייה, אשר גרמו לנזק כבד למבנה העל וגשר הפיקוד של ה"היאי", ופצעו את אדמירל אבה והרגו את ראש המטה שלו. הספינות "סטרט" ו"או'באנון" באופן דומה ירו מטחים לעבר מבנה העל של ה"היאי" מטווח קרוב וטורפדו אחד או שניים, אשר גרמו להיאי נזק נוסף, לפני שנמלטו לחשכה.

אי היכולת לירות את הסוללה הראשית והמשנית לעבר שלוש המשחתות גרמה לה לצרות רבות, "היאי" התמקדה ב"סן פרנסיסקו" אשר עברה במרחק של 2.3 ק"מ ממנה. ביחד עם "קירישימה", "אינזומה" ו"איקזוצ'י", פגעו במערכת ההיגוי של ה-"סן פרנסיסקו" והרגו את אדמירל דניאל ג'יי. קלאהן, קפטן קסין יאנג ורוב צוות גשר הפיקוד. מספר מטחי הירי הראשונים מ"היאי" ו"קירישימה" התבססו על פגזי הפצצה מתפצלים ייחודים, אשר העבירו את הפגיעה פנימה לתוך ה-"סן פרנסיסקו" ומנעו את טביעתה. מבלי לצפות למפגש ספינה מול ספינה, לקח לשתי הספינות דקות ספורות בלבד להחלפת התחמושת לחודרת שריון. למרות זאת, ה"סן פרנסיסקו" הצליחה לברוח. בכל אופן, היא הצליחה לשגר פגז אחד לעבר חדר ההיגוי של ה"היאי" במהלך הקרב, דבר שהציף את חדר ההיגוי ופגע ביכולת ההיגוי לחלוטין.

שתי משחתות אמריקניות הוטבעו. ה"נגרה" או המשחתות "טרוזוקי" התקדמו לעבר ה"קושינג" והשביתו את מערכותיה באמצעות ירי. צוות ה"קושינג" נטש את הספינה. ה"קושינג" טבעה מספר שעות לאחר מכן.‏[7] "לאפי", הצליחה להתחמק מהמפגש עם ה"היאי", אבל פגשה את "אסאגומו", "מורסמה", "סמידרה", ו"טרוזוקי". המשחתות היפניות טווחו ב"לאפי" ופגעו בה עם טורפדו אשר גרם לה לנטות על צידה. מספר דקות לאחר מכן הפגיעות הציתו את התחמושת וגרמו לפיצוצה וטביעתה.

"פורטלנד", לאחר הסיוע בהטבעת "אקאצוקי", נפגעה על ידי טורפדו מה-"אינזומה" או "איקזוצ'י", אשר גרמה לה נזק רב למערכת ההיגוי. הפגיעה אפשרה לה להתקדם במעגלים. במעגל הסיבוב הראשון, הצליחה לירות ארבעה מטחים על ה"היאי".

"יודצ'י" ו"אמטסוקזה" תקפו עצמאית את חלקם האחורי של חמש ספינות המבנה האמריקאי. שני טורפדו מ-"אמטסוקזה" פגעו ב"ברטון", והטביעו אותה יחד עם כל צוותה. "יודצ'י" שיגרה טורפדו ל"ג'ונאו" ופגעה בצידה והוציאה מפעולה את מירב מערכותיה. "ג'ונאו" פנתה מזרח ונשארה מחוץ לקרב.

"מונסן" התחמקה מפגיעה בהריסות "ברטון" והתקדמה לאיתור מטרות. הספינה נתקלה ב"אסגומו", "מורסמה" ו"סמידרה" אשר סיימו בהתקפת ה"לאפי". הם החלו לירות לעבר הספינה, פגעו בה קשות וגרמו לצוותה לנטוש. הספינה טבעה מאוחר יותר.

"אמטסוקזה" תקפה את ה"סן פרנסיסקו" עם הכוונה להטביעה. בכל אופן, בעת ההתמקדות בסן פרנסיסקו, לא הבחינה "אמטסוקזה", ב"הלנה" אשר ירתה מספר מטחים לעברה מטווח קצר והשביתה אותה כליל. הספינה הצליחה להתחמק מהזירה בחסות מסך עשן ובעת ש"הלנה" הושמדה על ידי "אסגומו", "מורסמה" ו"סמידרה".

"אהרון וורד" ו"סטרט", באופן עצמאי חיפשו מטרות וזיהו את ה"יודצ'י", אשר לא הבחינה בהם. שתי הספינות האמריקניות פגעו ב"יודצ'י" בו זמנית בירי תותחים וטורפדו, וגרמו לצוותה לנטוש בכל אופן, הספינה לא טבעה מיד. ה"סטרט" המשיכה בדרכה ונפלה למארב של "טרוזוקי". הספינה נפגעה קשות ונאלצה לסגת מהקרב מזרחה.

"אהרון וורד" פגשה את "קירישימה", בקרב אחד על אחד ונפגעה קשה. הספינה ניסתה לפרוש מהקרב אך כשלה בגלל נזק במנועים.

לאחר 40 דקות של לחימה ברוטאלית, ניתקו שני הצדדים מגע ונצרו אש ב-02:26 לאחר שאבה וקפטן גילברט הובר (המפקד של ה"הלנה" והניצול הבכיר ביותר מהצד האמריקני) פקדו על כוחותיהם לנתק מגע. אדמירל אבה השיג ניצחון. הוא נותר עם אוניית מערכה אחת ("קירישימה"), סיירת קלה אחת ("נגרה"), וארבע משחתות ("אסגומו", "טרוזוקי", "יוקיקזה" ו"ארוסמה") עם פגיעות קלות ויכולת להמשיך בלחימה (הפגיעות במשחתות האחרות "אינזומה", "איקזוצ'י", "מורסמה" ו"סמידרה" פגמה ביכולת הלחימה שלהן).

הכוח האמריקני נותר עם הסיירת הקלה "הלנה" ומשחתת אחת ("פלטשר") אשר הייתה עדיין בעלת יכולת להתנגדות יעילה. הדרך הייתה פתוחה עבור אבה להפגזת שדה הנדרסון והשמדת הכוח הימי האמריקני באזור תוך פינוי הדרך לכוחות קרקעיים ואספקה לנחות בבטחה בגוודלקנל.

למרות זאת בחר אבה לבטל את המשימה ולעזוב את האזור. כנראה כציות לפקודות הקשורות לחיסכון בדלק, תחמושת ומניעת סיכון ספינות שלא לצורך.‏[8] נראה כי הנזק שנגרם לספינתו, "היאי", ולשאר הספינות הטרידו אותו לא מעט. פציעתו, הפגיעה בחלק מצוותו ואי יכולתו לאמוד את יכולת הלחימה של הצד האמריקני השפיעו ככל הנראה על קבלת ההחלטה. יתר על כן, לספינתו לקח זמן רב כדי להיערך לתיאום חידוש המשימה לתקוף את שדה הנדרסון ושארית הכוח האמריקני. אבה קרא לניתוק מגע ולנסיגה של ספינותיו אף על פי ש"יוקיקזה" ו"טרוזוקי" נשארו מאחור כדי לסייע ל"היאי".‏[9] "סמידרה" אספה ניצולים מה"יודצ'י" ב-03:00 לפני החבירה לספינות היפניות האחרות בנסיגה צפונה.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 03:00 ב-13 בנובמבר, דחה אדמירל ימאמוטו את הצליחה מתוכננת של המשלוחים, אשר חזרו כדי להמתין לפקודות נוספות. השחר גילה שלוש ספינות יפניות פגועות ("היאי", "יודצ'י" ו"אמטסוקזה"), ושלוש ספינות אמריקניות פגועות ("פורטלנד", "אטלנטה", ו"אהרון וורד") בסביבת האי סבו.‏[10] "אמטסוקזה" הותקפה על ידי מטוסים אמריקאים, אבל הצליחה לברוח ולחזור לפעילות מספר חודשים לאחר מכן. הענק הנטוש "יודצ'י" הוטבע על ידי ה"פורטלנד", אשר תותחיה עדיין עבדו למרות הנזק האחר לספינה.‏[11] ספינת הגרר "בובולינק" שטה סביב מפרץ אירונבוטום לאורך יום ה-13 בנובמבר, וסייעה לספינות פגועות, חילוץ ניצולים מהמים וירי על ניצולים יפניים במים.‏[12]

"היאי" הותקפה שוב ושוב בטורפדות שנורו ממטוסים שהמריאו משדה הנדרסון, וממפציצי צלילה שהמריאו מנושאת המטוסים "אנטרפרייז", ומפציצי B-17 מבצר מעופף של חיל האוויר האמריקני. אבה וצוותו הועברו ל"יוקיקזה" בשעה 08:15. "קירישימה" קיבלה פקודה לגרור את ה"היאי" בליווי "נגרה" ומשחתותיה, אבל הניסיון בוטל בגלל איום תקיפת צוללות.‏[13] לאחר ספיגת נזקים נוספים מתקיפות אוויריות, טבעה "היאי" צפונית לאי סבו, כנראה לאחר שטובעה על ידי הצוות שנותר, בערב האחרון של ה-13 בנובמבר.‏[13]

"פורטלנד", "סן פרנסיסקו", "אהרון וורד", "סטרט" ו"או'באנון" הצליחו לבסוף להגיע לנמל לתיקונים. "אטלנטה", לעומת זאת, טבעה ליד גוודלקנל בשעה 20:00 ב-13 בנובמבר.‏[14]

"ג'ונאו" טובעה מאוחר באותו יום על ידי הצוללת היפנית I-26. כל 100+ הניצולים, הושארו בים הפתוח במשך שמונה ימים לפני שהגיע מטוס הצלה. בעת ההמתנה להצלה, מתו מרבית הניצולים מהפציעות או מפגיעות כרישים.‏[15]

בגלל הטבע המבלבל של הקרב, האמינו האמריקנים כי הטביעו שבע ספינות יפניות.‏[16] טעות זו, והנסיגה היפנית, גרמו לאמריקנים להאמין באותו זמן שהם ניצחו ניצחון משמעותי. רק לאחר המלחמה הבינו האמריקנים כי בקרב זה הם ספגו את מה שרבים רואים כמפלה "טקטית" ניצחת.‏[17]

אף על פי כן, רוב ההיסטוריונים נוטים להסכים שהחלטת אבה לסגת הפכה את ניצחונו הטקטי להפסד אסטרטגי. שדה הנדרסון נשאר פעיל ובו מטוסי תקיפה מוכנים להרתעת האספקה היפנית האיטית מלהתקרב לגוודלקנל עם מטענם יקר הערך.‏[18] בנוסף, היפנים הפסידו הזדמנות לנטרל את הכוח הימי האמריקני באזור.‏[19] כפי שנמסר, אדמירל ימאמוטו שחרר את אבה וכל צוותו מתפקידם. בכל אופן, נראה כי ימאמוטו כעס יותר על אובדן אחת מספינות הקרב שלו "היאי", מאשר על הנטישה של משימת האספקה וכישלון השמדת הכוח האמריקני.‏[20]

זמן קצר לפני הצהרים, ציווה ימאמוטו על סגן האדמירל נובוטקה קונדו, לבנות כוח הפגזה חדש המבוסס על "קירישימה" וספינות חדשות ולתקוף את שדה הנדרסון בליל ה-14 בנובמבר-15 בנובמבר.

כולל ה"ג'ונאו" שטבעה, סך כל האבדות האמריקניות בקרב היו 1,439 הרוגים, בהם חמישה אחים בני משפחה אחת - האחים סאליבן. ליפנים היו בין 550 ל-800 הרוגים.‏[21]

פעולות אחרות, 13-14 בנובמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמאמץ התגבורת לגוודלקנל התעכב, היפנים לא ויתרו והמשיכו לנסות להשלים את המשימה, יום מאוחר יותר מאשר התכנון המקורי. בצהרי ה-13 בנובמבר שבו 11 ספינות האספקה למסעם לעבר גוודלקנל.‏[22]

לאחר נטישת מאמץ ההצלה של "היאי" בבוקר ה-13 בנובמבר, האיצה אוניית המערכה "קירישימה", צפונה בין אי סנטה איזבל ואיי מלייטה כדי לבנות את כוח ההפגזה החדש.‏[13]

כוח יפני של סיירות ומשחתות, אשר במקור הופקד על הגנת שיירת האספקה בערב ה-13 בנובמבר, קיבל את המשימה שהכוח של אבה נכשל בביצועה.‏[23]

כוח הסיירות, התבסס על שמונה ספינות תחת פיקוד סגן האדמירל גוניצ'י מיקווה, כולל הסיירות הכבדות צ'וקאי, קינוגסה, מאיה, וסוזויה, ושש משחתות.‏[24]

כוחו של מיקווה הצליח להתקדם לגוודלקנל ללא התנגדות משום שהכוחות הימיים האמריקנים נסוגו. "סוזויה" ו"מאיה" הפגיזו את שדה הנדרסון כאשר כוחו של מיקווה סייר מסביב לאי סבו במשימת הגנה.‏[25]

הפגזת ה-35 דקות גרמה לנזק מוגבל למספר מטוסים ומתקנים בשדה, אבל לא השביתה אותו.‏[26]

כוח הסיור סיים את ההפגזה בסביבות השעה 02:30 ב-14 בנובמבר ופינה את האזור כדי להתקדם לעבר רבאול דרך שורטלנדס.‏[27]

כשעלה השחר, מטוסים משדה הנדרסון, אספיריטו סנטו, ונושאת המטוסים "אנטרפרייז (CV-6)", החלו לתקוף, תחילה את כוחו של מיקווה שהתקדם מגוודלקנל, ולאחר מכן על כוח האספקה המתקדם לגוודלקנל.

ההתקפות על כוחו של מיקווה הטביעו את הסיירת הכבדה "קינוגסה", ‏[28] הרגו את 511 אנשי הצוות שעל סיפונה,‏[22] וגרמו נזק ל"מיה", אשר חזרה ליפן לתיקונים.‏[29]

התקפות אוויריות הולכות וחוזרות על כוח האספקה הטביעו שש נושאות גייסות והחזירו אחת על עקבותיה עם נזק כבד. ניצולים מהספינות נאספו על ידי המשחתות. 450 חיילים מכוח הסיוע נהרגו.‏[30] ארבע נושאות גייסות שנותרו והמשחתות המשיכו לכיוון גוודלקנל עם רדת הלילה של 14 בנובמבר, אבל עצרו מערבית לגוודלקנל כדי לחכות להשלמת פעולת אוניית המלחמה.‏[31]

כוח המשימה של קונדו נפגש באונטונג ג'ווה בערב ה-13 בנובמבר,‏[32] ואז שינה מסלול לתדלוק מחוץ לטווח מפגיזי שדה הנדרסון בבוקר 14 בנובמבר.

הצוללת טרוט (SS-202) עקבה אחר "קירישימה", אבל לא הצליחה לתקוף אותה בזמן תדלוק. כוח ההפגזה המשיך דרומה והותקף אווירית מאוחר יותר לאחר צהרי יום 14 בנובמבר, ברגע הבלימה של הצוללת פליינג פיש, אשר שיגרה חמישה טורפדו והחטיאה.‏[33]

הקרב הימי השני של גוודלקנל, 14-15 בנובמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון של המפגש, 23:17-23:30, 14 בנובמבר. הקו האדום הינו ספינות יפניות והשחור כוח ספינות אמריקני.‏[34]
השלב השני של המפגש, 23:30-02:00. קוים אדומים הינם כוחות ספינות קרב יפניות וקוים שחורים הינם ספינות קרב. מספר נקודות צהובות מייצגות ספינות קרב טבועות.‏[35]
ה"וושינגטון" יורה לעבר אוניית המערכה "קירישימה" במהלך הקרב ב-15 בנובמבר. גובהו הנמוך של קנה התותח קשור למרחק הקצר בין היורה למטרה.‏[36]
שרידי אחת מארבע נושאות הגייסות היפניות שנהרסו בגוודלקנל ב-15 בנובמבר 1942, צולם לאחר כשנה

כדי להסוות את פריקת האספקה בגוודלקנל, ביצעו הספינות היפניות את ניסיונם השלישי לניטרול שדה הנדרסון, על ידי שליחת כוח אוניות המלחמה תחת פיקודו של אדמירל קונדו דרך המצר ההכרחי להפגזת גוודלקנל בליל 14-15 בנובמבר.‏[37]

סדר הכוח היפני כלל את אוניית המערכה קירישימה, הסיירות הכבדות אטגו וטקאו, הסיירות הקלות נגרה וסנדאי, והמשחתות אטאסויוקי, אסגומו, טרוזוקי, שיריוקי, אינזומה, סמידרה, שיקינמי, אורנמי ואיהנמי, כמה מהמשחתות שרדו את קרב הלילה הראשון (ביחד עם "קירישימה ו"נגרה") יומיים לפני כן. הכוח התקרב לגוודלקנל בערך בחצות,‏[38] והירח סיפק ראות סבירה.‏[39]

כמעט ללא ספינות, אדמירל ויליאם הלסי, ניתק את ספינות הקרב וושינגטון (BB-56) ו"סאות' דקוטה" (BB-57), מקבוצת התמיכה של האנטרפרייז, ביחד עם ארבע משחתות ככוח משימה 64 תחת פיקודו של אדמירל ויליס א. לי כדי להגן על גוודלקנל ושדה הנדרסון.‏[40] הכוח היה דל; ספינות הקרב פעלו יחדיו רק מספר ימים קטן וארבעת מלוויהם היו מארבע חטיבות שונות.‏[41] הכוח האמריקני הגיע למפרץ אירונבוטום בתחילת ערב ה14 בנובמבר והחלו לסייר סביב האי סבו. ספינות המלחמה האמריקניות שטו במבנה טורי עם ארבע משחתות מקדימה, כשמאחוריהם "וושינגטון" עם "סאות' דקוטה" מאחור.‏[42] בשעה 22:55 ב-14 בנובמבר, החלו מכשירי ה המכ"ם בסאות' דקוטה ובוושינגטון להבחין בכוח הספינות היפניות ליד האי סבו בטווח של כ-18,000 מטר.‏[43]

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונדו פיצל את כוחו למספר קבוצות, עם קבוצה אחת, המתבססת על "סנדאיי" והמשחתות שירינמי ואורנמי ("C" במפה), הקיף לאורך הצד המזרחי של האי סבו ומשחתת איינמי ("B" במפה) הקיפה בניגוד לכיוון השעון מסביב לצד הדרומי של האי סבו לבדיקת נוכחות ספינות בעלות הברית.‏[44] הספינות היפניות זיהו את הכוח האמריקני בסביבות השעה 23:00, אף על פי שקונדו זיהה את ספינות הקרב כסיירות. קונדו פיקד על קבוצת "סנדאיי", כולל "נגרה" וארבע משחתות ("D" במפה) אל מפרץ איירונבוטום.‏[34] הספינות האמריקניות ("A" במפה) זיהו את כוח "סנדאיי" במכ"ם אבל לא זיהו את יתר הספינות היפניות.‏[43]

ב-23:47, פתחו שתי ספינות הקרב האמריקניות באש לעבר קבוצת "סנדאיי" תוך שימוש בכיוונון מכ"ם. ‏[45] אדמירל לי פקד על הפסקת אש כחמש דקות מאוחר יותר לאחר שהמכ"ם החזיר חיווי שהספינות נעלמו. בכל אופן, "סנדאיי", "אורנמי" "ושיקינמי" לא נפגעו והצליחו לחמוק מאזור הסכנה.‏[46]

בינתיים, פגשו ארבע המשחתות האמריקניות במבנה ב"איינמי" וב"נגרה" בשעה 23:22.‏[47]

"נגרה" ומשחתותיה הגיבו ביעילות עם ירי תותחים מדויק וטורפדו,‏[48] והמשחתות האמריקניות פרסטון ווולקי נפגעו וטבעו תוך 10 דקות עם אבדות רבות, המשחתת בנהם נפגעה בחרטומה מטורפדו ונסוגה (טבעה ביום למחרת), והמשחתת גווין נפגעה בחדר המנועים ויצאה מהקרב.‏[49] בכל אופן, המשחתות האמריקניות השלימו את משימתן כמסך לספינות הקרב, וספגו את הפגיעה הראשונית של המגע עם האויב, למרות המחיר הגבוה.‏[50] לי פיקד על פרישת "בנהם" ו"גווין" בשעה 23:48.‏[50]

"וושינגטון" עברה דרך האזור שבו היו משחתות האמריקניות פגועות וטבועות וירה על ה"איינמי" עם הסוללה המשנית, והעלתה אותה באש.‏[51] מאחוריה סבלה "סאות' דקוטה" מסדרה של כשלים חשמליים,‏[52] אבל המשיכה למרות זאת לעקוב אחרי "וושינגטון" לעבר הצד המערבי של האי סבו עד השעה 23:35, כאשר "וושינגטון" שינתה מסלול לשמאל כדי לעבור מדרומית למשחתות הפגועות. ניסתה ה"סאות' דקוטה" לעקוב, אבל הפנייה ימינה כדי להימנע מפגיעה ב"בנהם", דבר אשר גרם לספינה להתבלט ולהיחשף לפגיעה היפנית. ‏[53]

בעקבות דוחות שהתקבלו על ההרס של המשחתות האמריקניות מ"איינמי" וספינותיה, כיוון קונדו את כוח ההפגזה לעבר גוודלקנל, מתוך אמונה שכוח ספינות הקרב האמריקני הוכנע. כוחו ושתי ספינות הקרב האמריקניות התקדמו אחת לעבר השנייה.‏[54]

כמעט עיוורת וחסרת יכולת לירות ביעילות את התחמושת שלה טווחה "סאות' דקוטה" באמצעות תותחים וטורפדות על ידי רוב הספינות היפניות , כולל "קירישימה",‏[55] "סאות' דקוטה ספגה פגיעות רבות מתותחים שכמה מהן לא התפוצצו, אבל גרמו נזק להיגוי. דבר שאילץ אותה לחמוק מהמפגש. ‏[56] כל הטורפדו היפנים החטיאו.‏[57] אדמירל לי מאוחר יותר תיאר את ההשפעה המצטברת של הנזק מתותחים על "סאות' דקוטה", "כגורם שהפך את אחת מספינות הקרב לחירשת, טיפשה, עיוורת וחסרת יכולת"."‏[35] אבדות צוות ה-"סאות' דקוטה" היו 39 הרוגים ו-59 פצועים. הספינה נסוגה מהקרב בשעה 00:17 מבלי לידע את אדמירל לי.‏[58][59]

הספינות היפניות המשיכו להתמקד בירי לעבר ה"סאות' דקוטה", ואף אחת מהן לא זיהתה את ה"וושינגטון" מתקרבת במרחק 8 ק"מ.‏[60] ה"וושינגטון" הייתה יכולה לירות זמן רב לפני כן, אך לא הצליחה לזהות את ה"סאות' דקוטה" בגלל בעיות התקשורת. כאשר היפנים האירו וירו על ה"סאות' דקוטה", הצליחה לזהות את הספינה.‏[61] מטווח קצר זה, הצליחה ה"וושינגטון" לפגוע ב"קירישימה". לפחות תשעה פגזים מהסוללות הראשית וכארבעים פגזים מהסוללות המשניות, פגעו בה והעלו אותה באש.‏[62] "קירישימה" נפגעה מתחת לקו המים, והגה הכיוון נפגע, דבר אשר גרם לה לשוט במעגלים לצד שמאל.‏[63]

בשעה 00:25 פקד קונדו על כל ספינותיו הכשירות להתלכד ולהשמיד כל ספינה אמריקנית. עם זאת, הספינות היפניות עדיין לא ידעו היכן נמצאת ה"וושינגטון", ושאר הספינות האמריקניות כבר מזמן פרשו מהקרב. ה"וושינגטון" שינתה כיוון צפונית מערבית לעבר איי ראסל כדי למשוך את הכוח היפני הרחק מגוודלקנל ומה"סאות' דקוטה". הספינות היפניות הבחינו בכך וירו מספר טילי טורפדו. התמרונים אותם ביצע קפטן ה"וושינגטון" גרמו לכולם להחטיא במים רדודים.‏[64] על אף שקונדו הסיק כי הדרך פנויה לספינות האספקה (מבלי להתייחס לאפשרות התקיפות האוויריות בבוקר), הוא הורה לספינותיו לבטל משימה ולסגת מהאזור בשעה 01:04.‏[65]

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם ה"קירישימה" וגם ה"איינמי" הוטבעו בשעה 03:25, 15 בנובמבר. "אורנמי" הצילה ניצולים מ"איינמי", והמשחתות "אסגומו", "טרוזוקי", ו"סמידרה" הצילו ניצולים מה"קירישמה". בהיתקלות נהרגו 242 מלחים אמריקנים ו-249 מלחים יפניים. ההיתקלות הייתה אחת משתי היתקלויות אוניית מערכה אחת כנגד השנייה בכל הלחימה בפסיפיק במלחמת העולם השנייה, השנייה הייתה במיצר סוריגאו במהלך קרב מפרץ לייטה.

ארבע נושאות הגייסות היפניות הגיעו לחוף טספרונגה בגוודלקנל בשעה 04:00, ב-15 בנובמבר. נושאות הגייסות הותקפו, בתחילה בשעה 05:55 על ידי מטוסים אמריקנים משדה הנדרסון, וארטילריית קרקע מכוחות קרקעיים אמריקנים בגוודלקנל. מאוחר יותר, המשחתת מייד התקרבה ופתחה באש על נושאות הגייסות והאזור סביבן. התקפות אלו העלו באש את נושאות הגייסות והשמידו את כל הציוד שהיה עליהן והיפנים לא הספיקו לפרוק. רק 2000-3000 חיילים מהכוח שנשלח לגוודלקנל הצליחו להגיע לאי, ומרבית התחמושת והמזון שלהם הושמדה. חיילים אלו והאספקה דלה לא סייעו לכוח ההגנה היפני בגוודלקנל.

תגובתו של ימאמוטו לכישלון קונדו בהשלמת המשימה של ניטרול שדה הנדרסון ואבטחת הנחיתה הבטוחה של החיילים והאספקה הייתה מתונה לעומת תגובתו הקודמת על נסיגתו של אבה, כנראה בגלל תרבות ימית אימפריאלית ופוליטיקה. קונדו, אשר החזיק בתפקיד כשני בשרשרת הפיקוד של הצי המשולב, היה חבר בצוות העליון ואוניית המערכה "קליקו" של הצי האימפריאלי בעת שאבה צמח מהמשחתות.‏[66] אדמירל קונדו לא ננזף או התפטר אבל עזב את הפיקוד על אחת מספינות הצי הגדולות בטרוק.‏[67]

סיכום אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכישלון לשנע לגוודלקנל את הכוחות והאספקה הנדרשת להם מנעו מהיפנים את האפשרות ליזום מתקפה נוספת על מנת לכבוש את שדה הנדרסון.

מאותו מועד ואילך, היו הפעולות האוויריות והימיות באזור גוודלקנל הגנתיות מטבען, או שנועדו להעביר אספקה לכוחות היפנים בגוודלקנל, או, בתחילת ינואר 1943, ניסיון לפנות ולהציב מחדש את הכוחות במקום אחר.

מאותו שלב הצליח הצי האמריקני להעביר אספקה לכוחות האמריקנים בגוודלקנל בהתאם לצורך, כולל העברה של שתי דיוויזיות חדשות בדצמבר 1942.

אי היכולת לנטרל את שדה הנדרסון חרצו את הדין על המאמץ היפני להלחם בכיבוש של בעלות הברית בגוודלקנל.‏[18] ההתנגדות היפנית האחרונה בגוודלקנל הסתיימה ב-9 בפברואר 1943, עם הצלחת פינוי החיילים היפנים הניצולים באי על ידי הצי היפני במבצע קה.

אבטחת גוודלקנל והאיים מסביב על ידי בעלות הברית היה הצעד הראשון בכיבוש כל שרשרת איי שלמה, בידוד וניטרול הבסיס היפני העיקרי ברבאול, בריטניה החדשה.

אף שהיפנים ובעלות הברית נלחמו בעוד מספר קרבות ימיים באזור איי שלמה, כולל כמה קרבות בהם ניצחו היפנים, לא נעצרה התקדמות בעלות הברית או הואטה בשיעור כלשהו.

כיבוש איי שלמה, יחד עם גינאה החדשה ובריטניה החדשה, הובילו לשחרור הפיליפינים ב-1944 וב-1945 לפלישה ליפן, קרב אוקינאווה, קרב איוו ג'ימה, והכניעה הסופית של יפן באוגוסט 1945. היסטוריונים רבים מאמינים כי הקרב על גוודלקנל היה נקודת מפתח במלחמה בזירת האוקיינוס השקט כפי שקרב מידווי היה שישה חודשים קודם לכן.‏[68]

למעשה, היפנים מחשיבים את הקרב על גוודלקנל לקרב משמעותי יותר מאשר מידווי.‏[69]

ההיסטוריון אריק אם. המל סיכם את האירועים המשמעותיים בקרב הימי על גוודלקנל בצורה הזו:

ב-12 בנובמבר 1942, לצי היפני האימפריאלי היו ספינות ואסטרטגיות טובות יותר. לאחר ה-15 בנובמבר 1942, מנהיגיהם התייאשו ואיבדו את היכולת האסטרטגית לעמוד מול הצי האמריקני המתפתח וכנגד כלי הנשק והאסטרטגיות המתקדמות שלו. היפנים חדלו מלהשתפר, כשלעומתם הצי האמריקני לא הפסיק להשתפר

– .Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 402

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Raymond C Calhoun, Tin Can Sailor: Life Aboard the USS Sterett, 1939–1945, Naval Institute Press, year = 2000
  • Andrieu D'Albas, Death of a Navy: Japanese Naval Action in World War II, Devin-Adair Pub, 1965
  • Paul S Dull, A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945, Naval Institute Press, 1978
  • Richard B Frank, Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle, Penguin Group, 1990
  • William Thomas, Jr Generous, Sweet Pea at War: A History of USS Portland (CA-33), Kentucky University Press, 2003
  • James W Grace, Naval Battle of Guadalcanal: Night Action, 13 November 1942, Naval Institute Press, 1999
  • Eric Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea: The Naval Battle of Guadalcanal, November 13–15, 1942, Pacifica Press, 1998
  • Tameichi Hara, Part Three, The "Tokyo Express", Ballantine Books, 1961
  • C. W. Kilpatrick, Naval Night Battles of the Solomons, Exposition Press, 1987
  • Eric Lacroix & Linton Wells, Japanese Cruisers of the Pacific War, Naval Institute Press, 1997
  • John B. Lundstrom, First Team And the Guadalcanal Campaign: Naval Fighter Combat from August to November 1942, Naval Institute Press, 2005
  • Dan Kurzman, Left to Die: The Tragedy of the USS Juneau, Pocket Books, 1994
  • William L. McGee, The Solomons Campaigns, 1942–1943: From Guadalcanal to Bougainville—Pacific War Turning Point, Volume 2 (Amphibious Operations in the South Pacific in WWII), BMC Publications, 2002
  • Samuel Eliot Morison, The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943, vol. 5 of History of United States Naval Operations in World War II, Little, Brown and Company, 1958
  • Robert Sinclair Parkin, Blood on the Sea: American Destroyers Lost in World War II, Da Capo Press, 1995
  • Edward P. Stafford, The Big E: The Story of the USS Enterprise, Naval Institute Press, 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרנק בספרו, Guadalcanal, ע"מ 490. טוען שרק 450 חיילים יפנים נספו על נושאות הגייסות. מילר לעומתו ב-Guadalcanal: The First Offensive (1948), טוען שמתוך 7,700 חיילים יפנים שהיו על הספינות שלושת אלפים ירדו לחוף, שלושת אלפים טבעו למוות ואת היתר הצילו המשחתות.
  2. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 92–93.
  3. ^ Hara, Japanese Destroyer Captain, 137.
  4. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 92.
  5. ^ Hara, Japanese Destroyer Captain, 137–140
  6. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 150–159.
  7. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 180–190.
  8. ^ Hara, ''Japanese Destroyer Captain, 101.
  9. ^ Hara, Japanese Destroyer Captain, 153.
  10. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 270.
  11. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 272.
  12. ^ Frank, Guadalcanal, 454.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 298–308.
  14. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 274–275.
  15. ^ Kurzman, Left to Die.
  16. ^ Jameson, The Battle of Guadalcanal, 35.
  17. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 399.
  18. ^ 18.0 18.1 Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 400.
  19. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 401.
  20. ^ Hara, Japanese Destroyer Captain, 156.
  21. ^ Frank, Guadalcanal, 459–460.
  22. ^ 22.0 22.1 Frank, Guadalcanal, 465.
  23. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 312.
  24. ^ combinedfleet.com
  25. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 313.
  26. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 316.
  27. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 318.
  28. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 327.
  29. ^ combinedfleet.com. An SBD Dauntless accidentally crashed into Maya, killing 37 of her crewmen and causing heavy damage. Maya was under repair in Japan until January 16, 1943.
  30. ^ Frank, Guadalcanal, 468.
  31. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 345.
  32. ^ Senkan! IJN Kirishima: Tabular Record of Movement. combined fleet.com. אוחזר ב־27 Nov, 2006.
  33. ^ Frank, Guadalcanal, 469, and footnote to Chapter 18, 735. Frank states that Morison attributed both submarine contacts to Trout but was in error.
  34. ^ 34.0 34.1 Frank, Guadalcanal, 474.
  35. ^ 35.0 35.1 Frank, Guadalcanal, 480.
  36. ^ NavSource.com
  37. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 349–350.
  38. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 351.
  39. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 361.
  40. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 351–352.
  41. ^ Frank, Guadalcanal, p. 470.
  42. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 352.
  43. ^ 43.0 43.1 Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 363.
  44. ^ Frank, Guadalcanal, 473.
  45. ^ Frank, Guadalcanal, 475.
  46. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 362–364.
  47. ^ Frank, Guadalcanal, 475–476.
  48. ^ Frank, Guadalcanal, 476–477.
  49. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 368–383.
  50. ^ 50.0 50.1 Frank, Guadalcanal, 478.
  51. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 384–385.
  52. ^ Frank, Guadalcanal, 477–478.
  53. ^ Morison, The Struggle for Guadalcanal, 277.
  54. ^ Frank, Guadalcanal, 479.
  55. ^ סריקה של דוחות מקוריים.
  56. ^ The "Gunfire Damage Report" made by the Bureau of Ships showed 26 damaging hits and can be found at 6th and succeeding photos
  57. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 385–389.
  58. ^ Frank, Guadalcanal, 482.
  59. ^ Lippman, Second Naval Battle of Guadalcanal, 9. Lee stated he felt "relief", but Capt. Davis of Washington said South Dakota "pulled out" without a word.
  60. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 388.
  61. ^ Morison, The Struggle for Guadalcanal, 278.
  62. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 389.
  63. ^ Frank, Guadalcanal, 481.
  64. ^ Frank, Guadalcanal, 483.
  65. ^ Frank, Guadalcanal, 484.
  66. ^ Hara, Japanese Destroyer Captain, 157.
  67. ^ Hara, Japanese Destroyer Captain, 171.
  68. ^ Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 29.
  69. ^ Frank, Guadalcanal, 492.