מפציץ טורפדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סופווית' קוקו בעת הטלת טורפדו, סביבות 1918

מפציץ טורפדואנגלית: Torpedo bomber) הוא סוג של מפציץ המיועד לתקיפת אוניות באמצעות טורפדו, המסוגל לשאת גם פצצות. מפציצי הטורפדו פעלו בעיקר בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ובמהלכה, בה שימשו מרכיב עיקרי בקרבות רבים ומפורסמים כגון קרב טרנטו בשרות הבריטים ובמתקפה היפנית על פרל הארבור. הופעתם של מערכות נשק משופרות הנישאות על ידי מפציצים קונבנציונליים, בעיקר טילים נגד ספינות, השיפורים בהגנות נ"מ ופגיעותם הרבה של מפציצי הטורפדו בזמן תקיפה, הביאו להפסקת השימוש במפציצים מסוג זה זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציצי הטורפדו הראשונים החלו להופיע במהלך מלחמת העולם הראשונה כנגזרת של התפתחותם הטכנולוגית של המטוסים והטורפדו.
הרעיון למטוסים נושאי טורפדו התפתח כבר בסביבות שנת 1910 ונבע מהרצון לספק מעין "ספינת טורפדו מעופפת" המסוגלת לחמוק מבעד להגנות ולתקוף אף את האוניות הגדולות ביותר. את הרעיונות הפרקטיים הראשוניים שרטטו הקצינים הבריטיים לוטננט דאגלס הייד-תומפסון (Douglas Hyde-Thompson) וקומנדר מוריי סואטר (Murray Sueter) ב-1912. מספר הטלות טורפדו סטטיות בוצעו ב-1913 וב-28 ביולי 1914 בוצעה הטלת הטורפדו המוצלחת הראשונה בטיסה ממטוס ימי מדגם שורט 184 של הצי המלכותי הבריטי. בעקבות ההצלחה לחץ סואטר על האדמירליות הבריטית לסייע ללחימה וגף של מטוסי שורט 184 צורף ב-1915 למערכה בדרדנלים על גבי נושאת מטוסים מאולתרת‏[1][2]. במהלך המערכה טובעו שלוש ספינות אך השורט היה מסוגל לשאת רק טורפדו קטן יחסית בקוטר 14 אינץ', שחסר עוצמה לגרימת נזק משמעותי לספינות גדולות. משום כך נבנה מטוס ימי גדול יותר, השורט 320, שנשא טורפדו בקוטר 18 אינץ' וטס במהירות 72 מייל לשעה (כ-115 קמ"ש) לטווח של 100 מיילים (כ-160 קילומטר). המטוס נכנס לייצור במהלך 1917 לאחר שנבחן בהצלחה בשנה שלפני כן. סואטר ביקש ליצור כוח מפציצים הפועל מבסיס יבשתי שיוכל במקביל לפעול מעל גבי נושאות מטוסים, ובשיתוף עם תומאס סופווית' (Thomas Sopwith) יצר את הסופווית' קוקו (Sopwith Cuckoo), מפציץ טורפדו חד-מושבי בעל מנוע של 200 כוחות סוס וטווח פעולה של 160 מייל (כ-257 ק"מ) ומהירות של 103 מייל לשעה (כ-165 קמ"ש)‏[1]. הקוקו נחשב כמפציץ הטורפדו הראשון שתוכנן לפעול מעל גבי נושאות מטוסים, אך לא הספיק להיכנס לפעילות מבצעית במהלך המלחמה‏[3].

בארצות הברית בוצעה הטלת טורפדו דמה ממטוס ימי בסוף 1917, במהלכה ניתז הטורפדו מן הגלים בחזרה וכמעט פגע במטוס. מכיוון שמטוסי אותה תקופה יכלו לשאת רק משקל מוגבל, עדיין לא הבשילה כניסתו של מפציץ הטורפדו לשרות מבצעי יעיל.

כללית, טורפדו המוטל ממטוס תוכנן להיות קטן וקל יותר מטורפדות הנישאים על גבי צולללות וספינות מלחמה אחרות. אך במפציץ חד מנועי עדיין היה צורך בהתקנתו של מנוע חזק יותר, בתא פצצות מוגדל וכתוצאה מכך גם שגוף המפציץ יהיה ארוך יותר ולכך נדרש עיצוב ותכנון מיוחד עבור סוג כזה של מפציץ. טורפדו המסוגל לגרום נזק משמעותי לאוניה גדולה צריך מסה של כמעט טון אחד, משקל בעייתי למטוסים חד מנועיים, ומטוס הנושא טורפדו כזה היה למעשה מסורבל מאוד. גם העובדה כי הטלת הטורפדו חייבה טיסה מתונה בגובה נמוך ושיחרורו בטווח קצר גרמה לכך שגם מפציצי הטורפדו המתקדמים של שלהי מלחמת העולם השנייה היו פגיעים מאוד במהלך התקרבותם למטרה.

מספר מטוסים רב-מנועיים כבדים הותאמו אף הם לנשיאת טורפדו, כמו המפציץ היפני מיצובישי G4M "בטי" ששימש להטבעת אוניות המערכה הבריטיות פרינס אוף ויילס וריפאלס ב-10 בדצמבר 1941. מטוסי אותה הטייסת אף ניסו לתקוף את נושאת המטוסים של צי ארצות הברית, הלקסינגטון, במהלך קרב ים האלמוגים אך האבידות שספגו הפעם מאש נ"מ וממטוסי הקרב המגינים המחישו את פגיעותו של המפציץ כנגד הגנות אלה.

הצדדים הלוחמים במלחמת העולם השנייה עשו שימוש נרחב בדגמים רבים של מפציצי טורפדו, שהיו בחלקם מטוסים שתוכננו במיוחד למשימה (כגון הבריסטול בופורט) ובחלקם עברו הסבות מדגמי מטוסי קרב (כגון הבריסטול בופייטר), מפציצים (כגון ההיינקל He 111) ומטוסים ימיים.

מפציצי הטורפדו היעודיים החלו לצאת משרות זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והוחלפו על ידי מטוסים רב תכליתיים שצוידו מאוחר יותר גם בטילים. לעומת זאת, הותאמו בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 מספר מטוסי סילון, כגון האיליושין Il-28T, לנשיאת טורפדו במסגרת פעילותם המבצעית. התקפת הטורפדו הידועה האחרונה בוצעה על ידי דאגלס A-1 סקייריידר של צי ארצות הברית כנגד סכר הואצ'יאון (Hwacheon Dam)‏ במהלך מלחמת קוריאה[4]. מפציצי הטורפדו המבצעיים האחרונים שירתו, ככל הנראה, בחיל האוויר הצפון קוריאני בשנות ה-80.

במקביל לירידתו מהבמה של מפציץ הטורפדו, הותאמו מספר מטוסי סיור ימיים (כגון ה-P-3 אוריון האמריקני) ומסוקים הפועלים מספינות (כגון הוסטלנד לינקס הבריטי) כפלטפורמת שיגור עבור טורפדות מתבייתים כנגד צוללות, אך שיטת הפעולה הנהוגה שונה משמעותית.

טקטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מחסרונותיו העיקריים של המפציץ היה הצורך לטוס בנתיב ארוך וישר בגובה נמוך וקבוע של כ-30 מטרים לעבר המטרה, ולשחרר את הטורפדו מטווח קצר. הטורפדות היו כלי נשק מורכבים, מתוחכמים וכתוצאה מכך גם מועדים לתקלות תפעול וגם לנזקים כאשר נחתו במים, במיוחד אם פגעו בראש גל. ההטלה האידאלית כוונה לבסיס הגל אך הייתה קשה לביצוע.

במהלך ההתקרבות למטרה, היווה המפציץ מטרה קלה לסיור הקרב האווירי (Combat Air Patrol) של המטוסים שהגנו על הספינות. בנוסף, היו מפציצי הטורפדו מטרות קלות לאש נ"מ, כאשר אחת משיטות ההתגוננות כנגדם כללה ירי ארטילריה כבדה אל תוך המים במטרה לגרום לנתזים הנוצרים לפגוע במטוס.

להשגת יעילות מרבית בתקיפה, נורו הטורפדות על ידי קבוצה בת מספר מטוסים בו זמנית, בתצורת מניפה (בדומה לשיטת ההתקפה הנהוגה בספינות טורפדו ובצוללות). חשיבות רבה הייתה לגורם ההפתעה ולחיפוי של מטוסי קרב על המפציצים, להשגת עליונות אווירית ולמשיכת אש הנ"מ.
בשנות ה-30 פיתח הצי הקיסרי היפני את שיטת הפעולה הטובה ביותר שנועדה להשיג פגיעה. היפנים עשו שימוש ב"שיטת הסדן" שכללה שימוש בשתי קבוצות מפציצים שהתקרבו אל ירכתי הספינה בזווית של 45 מעלות משני צידיה. הטלת הטורפדו בוצעה במרחק שווה מצד שתי הקבוצות, מה שיבטיח פגיעה ללא קשר לכיוון אליו תנסה הספינה לתמרן. מעשית, הייתה שיטה זו קשה לתיאום ולכן נעשה בה שימוש רק לעתים נדירות. בדרך כלל, פוזרו מבני המפציצים הקרבים במהירות עקב המטוסים המגינים ואש הנ"מ, מה שהותיר כל מטוס לתקוף לבדו. במהלך ההתקפה היפנית בפרל הארבור, היו הספינות המותקפות מסודרות בשורה ונייחות, מה שאפשר ל-40 מפציצי הצי הקיסרי היפני החמושים בטורפדו סוג 91 (מתוך 183 המטוסים התוקפים) לפגוע בקלות בדופן הספינות בעוד המגינים הופתעו לחלוטין.

מפציצי TBD-1 דבסטייטור על גבי נושאת המטוסים אנטרפרייז בהכנה להמראה. 4 ביוני 1942

השימוש היעיל ביותר במפציצי טורפדו נעשה בשיתוף עם סוגי מטוסים אחרים. אחת התקיפות המוצלחות בהתאם לטקטיקה זו בוצעה ב-7 בדצמבר 1942, במהלך היום הראשון של קרב ים האלמוגים ובה הוטבעה נושאת המטוסים היפנית שוהו על ידי נושאות המטוסים האמריקניות לקסינגטון ויורקאטאון, אשר הזניקו מולה כ-100 מטוסים, ביניהם גם מפציצי טורפדו, שתקפו במספר גלים‏[5]. במהלך ההתקפה על אוניית המערכה יאמטו סיפקו מטוסי קרב חיפוי עבור מפציצי הצלילה שגרמו נזק רב לסיפונים העליונים, לתותחים ולצוותים שאיישו אותם ושיתקו בכך את הגנות הנ"מ שלה, מה שאפשר למפציצי הטורפדו להתקרב ללא הפרעה ולתקוף‏[6]. לעומת זאת, במקרים בהם נכשלו התוקפים בניסיונות להשיג עליונות אווירית או לתקוף בהפתעה, סבלו מפציצי הטורפדו מאבידות כבדות, ללא קשר למידת חדשנותו של דגם המטוס. המחשה לכך ניתנה במהלך קרב מידווי בו החמיצו מפציצי הצלילה האמריקניים את מטרותיהם, נושאות המטוסים היפניות. עקב כך, תקפו שלוש טייסות מפציצי טורפדו את היפנים לבדם, ללא תיאום וחיפוי מטוסי קרב, ומרביתם הופלו ללא גרימת נזק לספינות האויב‏[7]. בקרב איי סנטה קרוז היה למפציצי הטורפדו היפניים מדגם נקג'ימה B5N, שנחשבו כמיושנים, חלק חשוב בנזק הכבד שנגרם לשתי נושאות מטוסים, האנטרפרייז וההורנט, שהסתיים בטביעתה של האחרונה. לעומתם, נכשלו מטוסי ה-TBF אוונג'ר האמריקנים החדישים בגרימת נזק לכוח נושאות המטוסים היפני‏[8].

תקיפה בטורפדו הייתה יעילה פחות כאשר המטרה הייתה מסוגלת לתמרן במהירות, מלבד במקרים שצוות המפציץ היה מיומן ובעל רמת אימון גבוהה. המחיר הגבוה של האבידות במפציצים היה כדאי מכיוון שאפילו פגיעת טורפדו בודד באוניית מלחמה הייתה מסוגלת לשתק אותה בצורה משמעותית, במיוחד בכלי שיט ללא חגורת הגנה משוריינת (לנושאות מטוסים ולסיירות היו אמנם "בליטות טורפדו", אך הן לא היו נרחבות כמו באוניות מערכה). גם אוניית מערכה לא הייתה ממוגנת לחלוטין כנגד פגיעה, וחור שנוצר כתוצאה מכך עלול להתרחב בשל לחץ המים המנסים לחדור לגוף הספינה. כמו כן לא ניתן להגן על מדחפי הספינה ועל ההגה שלה, כפי שהומחש בטיבועי הביסמרק וכוח המשימה של הפרינס אוף ויילס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Benbow, Tim. British Naval Aviation: The First 100 Years. Ashgate Publishing, Ltd., 2011. ISBN 1409406121
  • Goulter, Christina J. M. A forgotten offensive: Royal Air Force Coastal Command's anti-shipping campaign, 1940-1945. Routledge, 1995. ISBN 0714646172
  • Lawson, Robert L. Tillman, Barrett. U. S. Navy Dive and Torpedo Bombers of World War II. Zenith Imprint, 2001. ISBN 0760309590
  • Polmar, Norman. Genda, Minoru. Aircraft Carriers: A History of Carrier Aviation and Its Influence on World Events, vol.1. Potomac Books, Inc., 2006. ISBN 1574886649

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Geoff Kirby: A HISTORY OF THE TORPEDO. Taken from Journal of Royal Naval Scientific Service, ‏ 1972.
    Geoff Kirby: Torpedo History - עמודים 47-48 .מאוחזר ב
  2. ^ Polmar, עמודים 16-20
  3. ^ Polmar, עמוד 31
  4. ^ Norman Polmar; Bell, Dana. One hundred years of world military aircraft. Annapolis, MD: Naval Institute Press, 2004, 293. ISBN 1591146860. 
  5. ^ Lawson, עמודים 10, 59
  6. ^ Polmar, עמוד 478
  7. ^ Lawson, עמוד 61
  8. ^ Tillman, Barrett. TBF/TBM Avenger units of World War 2. Osprey Publishing, 1999. ISBN 1855329026. עמודים 19-21