ויקטור בראונר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרי בראונר, צילום מ 1935 או 1936,לפני שהאמן איבד את עינו השמאלית.
הסוראליסט (1947), אוסף פגי גוגנהיים, ונציה.
קברם של בני הזוג בראונר בפריז

ויקטור בראונר (Victor Brauner;‏ 23 בנובמבר 190312 במרץ 1966) היה צייר יהודי רומני, מייצג בולט של הסגנון הסוריאליסטי. אחיהם של האתנומוזיקולוג הארי בראונר והצלם טדי בראונר.

ויקטור בראונר נולד בעיר פיאטרה נאמץ, רומניה, במשפחה יהודית, כבנו של תעשיין עץ. בראונר למד בבית הספר היסודי בווינה בירת אוסטריה, שאליה עברה משפחתו לכמה שנים. משפחת בראונר שבה לרומניה בשנת 1914 וויקטור בראונר המשיך את לימודיו בבית הספר האבנגליסטי בעיר בראילה. בתקופה זו הוא גילה את הזואולוגיה והתלהב ממנה. בהמשך, בין השנים 1919-1921 למד בבוקרשט בבית הספר לאומנויות יפות וגם בבית הספר לציור (בית ספר פרטי) של "ח. איגירושאנו". הוא ביקר בעיירות פלטיצ'ן ובלצ'יק וצייר את הנופים. על פי עדותו הוא עבר את כל השלבים, דאדאיזם, ציור מופשט, אקספרסיוניזם.

ב-26 בספטמבר 1924, בבוקרשט, ב"גלריות מוצרט", נפתחת התערוכה האישית הראשונה של ויקטור בראונר. בתקופה זו הוא נפגש לראשונה עם המשורר היהודי רומני אילריה וורונקה, מי שהקים את כתב העת "75HP", כתב עת בו יפרסם בראונר את המניפסט שלו, "פיקטופואזיה" (Pictopoezia = ציורשיר) ומאמר על "מעל הרציונליזם". בראונר צייר והציג את "ישו בקברט" בסגנונו של הצייר ג'ורג' גרוס ואת "הבחורה בבית החרושת" בסגנונו של "הולדר" Holder. בשנת 1925 הוא יצא לראשונה לפריז וחזר לבוקרשט בשנת 1927. בין השנים 1928 - 1931 הוא השתתף בכתב העת האוונגרדי, "אונו" בו הוא פרסם רפרודוקציות של מרבית עבודותיו, ציורים בהירים ודיוקנאות של ידידיו המשוררים והסופרים. משנת 1930 הוא התיישב בפריז, שם פגש את קונסטנטין ברנקושי שהכיר לו את אומנות הצילום. הוא התידד עם המשורר היהודי רומני בנימין פונדויאנו ופגש את איב טנגי (Yves Tanguy) ודרכו התוודע לחוג הסוריאליסטים. הוא התגורר באותו בנין עם טנגוי ואלברטו ג'יאקומטי. בתקופה זו הוא צייר את "דיוקן עצמי עם עין עקורה". בשנת 1933 הוא הציג את התערוכה האישית הראשונה שלו בפריז, ב"גלריה פייר". הוצגו שם ציורים בהם נוכח תמיד נושא העין: "יכולת הריכוז של מר K", "המקרה המשונה של אדון K".

בהמשך השתתף בראונר בכל התערוכות הסוריאליסטיות. בשנת 1935 חזר לרומניה, לבוקרשט ושם הצטרף למפלגה הקומוניסטית לתקופה קצרה, שבה לא תועדה פעילות או התבטאות מיוחדת. הוא הציג ברומניה וסיפק את האיורים לשתי אסופות שירים של המשורר ג'לו נאום. תערוכתו מיום 7 באפריל 1935 מוזכרת בספר האוטוביוגרפי של סשה פאנה, "יליד שנת 02".

בשנת 1938 חזר לצרפת, שם איבד את עינו השמאלית בקטטה שהייתה בין דומיניק ובין אסטבן פרנסס. בראונר שניסה להגן על אסטבן נפגע מכוס שנזרקה. הסיטואציה נתנה השראה לסופר הארגנטינאי ארנסטו סאבטו שמשתמש בה בספרו "על קברים וגיבורים" (הופיע בהוצאת עם עובד).

באותה שנה פגש את ז'קלין אברהם ונשא אותה לאישה. הוא יצר סדרת ציורים שזכו לכינוי lycantrope או chimere. בשנת 1940 עזב את פריז בחברתו של פייר מלביל (Pierre Malbille) והתיישב בפרפיניאן, אצל רוברט ריוס (Robert Rius) ולאחר מכן ב-Cant-Blage, בהרי הפירינאים המזרחיים ובסן-פלן ד'אמון(Saint-Felin d'Amont ) שם קיבל מגורים כפוים, אך בכל התקופה שמר על קשריו עם הפליטים הסוריאליסטים במרסיי. בשנת 1941 חלה מאוד ואושפז בקליניקה "פרדיס" (Paradis).

לאחר מלחמת העולם השנייה לקח חלק בביאנלה של ונציה וטייל באיטליה. בשנת 1959 התמקם בסטודיו ברחוב Lepic ובשנת שוב נסע לאיטליה ולאחר זאת התיישב בוואראנז'וויל (Varangéville) שם עבד רוב הזמן. בשנת 1965 יצר סדרות ציורים בשם "מיתולוגיה" ו"פנים מהמיתולוגיה". מדובר במיתולוגיה של העולם המודרני והביקורת קיבלה אותם באהדה. בין ציורים אלה נמצא גם הציור הנבואי "La fin et le debut" המזכיר לנו שבסיום חיי הצייר מתחילה יצירתו לחיות.

בשנת 1966 נבחר לייצג את צרפת בביאנלה של ונציה ושם הוקדש לו אולם שלם.

בחודש מרץ, לאחר מחלה ממושכת, נפטר ונקבר בבית הקברות של מונמארטר ועליו חקוק משפט שנלקח מפנקסיו: "Peindre, c'est la vie, la vraie vie, ma vie" ("הציור הוא החיים, החיים האמיתיים, חיי שלי").

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]