ועידת פיטסבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת פיטסבורג (אנגלית: Pittsburgh Platform), שהתכנסה בימים שבין 16 - 19 בנובמבר 1885, בפיטסבורג, ארצות הברית, הייתה כנס שאשרר את מצע התנועה הרפורמית בארצות הברית. העקרונות שהתקבלו היו הבסיס לעידן "הרפורמה הקלאסית" בתולדות התנועה, שנמשך עד אימוץ מצע קולומבוס ב-1937.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיונות לרפורמה עצמאית נעשו עוד בצ'ארלסטון, דרום קרולינה, בשנות ה-20 וה-30. הגעתם של מהגרים יהודים-גרמנים לאמריקה חיזקה מגמה זו, וסביב אמצע המאה פעלו במדינה שני רבנים, יצחק מאיר וייז ודוד איינהורן, שקידמו אותה. וייז היה פרגמטיסט ושמרן למדי, וניסה לפעול תוך גיבוש קונצנזוס רחב, בעוד שאיינהורן, שהושפע במידת מה משמואל הולדהיים, היה רדיקלי וטהרן יותר. הציבור היהודי הנהיג בינתיים שינויים בהשראת התפתחויות דומות בגרמניה וגם באופן עצמאי: ישיבה במעורב, שהתקבלה לראשונה בהיסטוריה בבית-הכנסת של וייז באולבני ב-1851, נקלטה במהירות בכל רחבי הארץ. עוד ב-1869 ערכו תומכי איינהורן כינוס בפילדלפיה, אליו הגיע גם וייז, בו הסכימו על מספר עקרונות יסוד כמו דחיית האמונה בתחיית המתים לטובת הישארות הנפש בלבד ועוד.

שני גורמים הביאו לכינוסה של אסיפת פיטסבורג. הראשון היה פעילותו של פליקס אדלר, שהטיף מאז אמצע שנות ה-70 לחברה אתית ולביטול כל מאפיין פרטיקולרי בדת. הוא ביקר את מנהיגי הרפורמים בארה"ב ותיאר אותם כמי שדחו כבר את היהדות אך הוסיפו לקרוא לשימורה כקבוצה נפרדת מיתר האנושות. מאידך, הותקפו רבנים כמו וייז וקאופמן קוהלר מהאגף השמרני על ידי אלכסנדר קוהוט, בוגר סמינר ברסלאו, שגינה אותם קשות על כך שלא התבססו על ההלכה. הצורך לענות על ההאשמות ולהגדיר מצע שיאפיין את תנועתם על דרך החיוב הביא אותם ואת הקרובים אליהם בדעותיהם להתוועד. מבחינה דתית, האסיפה לא גיבשה אף עיקר שלא נוסח כבר על ידי הוגים רפורמים בגרמניה ובארה"ב, אך היא זיקקה השקפה זו בבהירות.

מצע פיטסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצע פיטסבורג, שסוכם בוועידה על דעת כל המשתתפים שימש כ"אני מאמין" של התנועה הרפורמית וקבע את הגבולות עם הזרמים האחרים. במצע עצמו נקבע 8 עקרונות שעל פיהם הגדירה היהדות הרפורמית את עצמה:

1) הכרה בכל הדתות הקיימות וכן קביענ כי הדת היהודית משמשת למעשה אור לגויים בקירבה לאל.
2) קדושתו של התנ"ך שמקדש את עם ישראל ומורה את הדרך לדת ולמוסר, תוך כדי הכרה בתגליות מדעיות גם במידה והן סותרות אותו.
3) קבלת המצוות המוסריות בלבד בחוקי התורה, וכן אי קבלת מצוות הנוגעות לארץ ישראל ומצוות שאינן מתיישבות עם התרבות המודרנית.
4) ביטול חוקי התלמוד וחוקי התורה בתחומים רבים שעל פי טענת הרפורמים אינם מעלים בקדושה אלא קשורם לעבר הרחוק.
5) היהדות איננה לאום כי אם קהילה דתית ולכן אין ציפיה לקיבוץ גלויות, לשיבה לעבודת המקדש ולקימומה של מדינה יהודית.
6) הרפורמה מכירה בדתות המונותאיסטיות האחרות ובתרומתן ומושיטות להן יד לשלום, אך קובעת כי יש להכיר בזהות ההיסטורית היהודית הייחודית.
7) ביטול האמונה בתחיית המתים ובשכר ועונש הבאים לידי ביטוי בגיהנום וגן עדן, ובמקומם אמונה בהישארות הנפש.
8) שאיפה סוציאליסטית ע"פ רוח התורה למגר את הפערים הכלכליים בחברה.

לאחר הכנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אשרור המצע על ידי איחוד הקהילות העבריות האמריקניות, ועל רקע מתיחויות קודמות, התגבשה האופוזיציה לרפורמים בארה"ב. מספר רבנים שהביעו קודם תמיכה בוייז ובאחרים, כמו מרקוס יסטרוב, הכריזו על נתק עם החותמים. הם הצטרפו לקוהוט, לרבנים ספרדים מסורתיים כמו הנרי פררה מנדס ולאורתודוקסים כברנרד דרכמן ועמדו מאחורי הקמת בית המדרש לרבנים באמריקה שנה לאחר מכן, שבנייתו סימנה את ראשיתה של היהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית.

שמונת הסעיפים היוו את הבסיס האידאולוגי עליו נשענה התנועה הרפורמית בארה"ב קרוב ליובל שנים, בתקופה בהיסטוריה שלה שנודעה כ"רפורמה הקלאסית". הוועד המרכזי של רבני ארה"ב (CCAR), גוף ההנהגה העיקרי של הזרם, נוסד ארבע שנים לאחר אישורה. בעשורים שלאחר מכן הכתיבו היחס האוהד לציונות שגילו מנהיגים בזרם וקליטתם של מיליוני מהגרים יהודים מרוסיה, שהיו מסורתיים יחסית, שינוי מגמה. ב-1937, בין היתר על רקע עליית הנאצים בגרמניה, אושרר מצע קולומבוס שהביע תמיכה בבית לאומי בארץ ישראל. גורמים שמרנים שנותרו נאמנים לרוח פיטסבורג התרכזו בין היתר סביב הרב אלמר ברגר והמועצה האמריקנית ליהדות (ACJ).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]