ועידת פיטסבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת פיטסבורג (אנגלית: Pittsburgh Platform), שהתכנסה בימים שבין 16 - 19 בנובמבר 1885, בפיטסבורג, ארצות הברית, הייתה כנס בו נוסחה הצהרת עקרונות בידי כמה ממנהיגי היהדות הרפורמית בארצות הברית. אף שהיא מעולם לא התקבלה רשמית על ידי התנועה, וכמה מחבריה ניסו להתנער ממנה, להכרזה הייתה השפעה עצומה על עידן "הרפורמה הקלאסית" בתולדות הזרם באמריקה, שנמשך עד אימוץ מצע קולומבוס ב-1937.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיונות לרפורמה עצמאית נעשו עוד בצ'ארלסטון, דרום קרולינה, בשנות ה-20 וה-30. הגעתם של מהגרים יהודים-גרמנים לאמריקה חיזקה מגמה זו, וסביב אמצע המאה פעלו במדינה שני רבנים, יצחק מאיר וייז ודוד איינהורן, שקידמו אותה. וייז היה פרגמטיסט ושמרן למדי, וניסה לפעול תוך גיבוש קונצנזוס רחב, בעוד שאיינהורן, שהושפע במידת מה משמואל הולדהיים, היה רדיקלי וטהרן יותר. הציבור היהודי הנהיג בינתיים שינויים בהשראת התפתחויות דומות בגרמניה וגם באופן עצמאי: ישיבה במעורב, שהתקבלה לראשונה בהיסטוריה בבית-הכנסת של וייז באולבני ב-1851, נקלטה במהירות בכל רחבי הארץ. עוד ב-1869 ערכו תומכי איינהורן כינוס בפילדלפיה, אליו הגיע גם וייז, בו הסכימו על מספר עקרונות יסוד כמו דחיית האמונה בתחיית המתים לטובת הישארות הנפש בלבד ועוד.

שני גורמים הביאו לכינוסה של אסיפת פיטסבורג. הראשון היה פעילותו של פליקס אדלר, שהטיף מאז אמצע שנות ה-70 לחברה אתית ולביטול כל מאפיין פרטיקולרי בדת. הוא ביקר את מנהיגי הרפורמים בארצות הברית ותיאר אותם כמי שדחו כבר את היהדות אך הוסיפו לקרוא לשימורה כקבוצה נפרדת מיתר האנושות. מאידך, הותקפו רבנים כמו וייז וקאופמן קוהלר מהאגף השמרני על ידי אלכסנדר קוהוט, בוגר סמינר ברסלאו, שגינה אותם קשות על כך שלא התבססו על ההלכה. הצורך לענות על ההאשמות ולהגדיר מצע שיאפיין את תנועתם על דרך החיוב הביא אותם ואת הקרובים אליהם בדעותיהם להתוועד. מבחינה דתית, האסיפה לא גיבשה אף עיקר שלא נוסח כבר על ידי הוגים רפורמים בגרמניה ובארצות הברית, אך היא זיקקה השקפה זו בבהירות.

מצע פיטסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצע פיטסבורג, שגובש על ידי שמונה-עשר המשתתפים - וייז שימש כיושב-הראש הרשמי, אך את הטון האידאולוגי נתנו קוהלר ואמיל גוסטב הירש הרדיקלים - ואושר על ידיהם פה אחד, קבע:

1) כל הדתות מהוות ניסיון כן להגיע להבנת האלוהים, אך היהדות היא השלב הגבוה והמושלם ביותר של זו.
2) הכרה בתנ"ך כתיעוד הכנתו של עם ישראל למשימתו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש וכטקסט בעל משמעות דתית ומוסרית עליונה. במקביל, תגליות המדע אינן סותרות את עיקרי היהדות והכתובים משקפים את ההבנה הפרימיטיבית של מחבריהם את האמת האלוהית.
3) הכרה בחוקי התורה כמערכת שנועדה לשרת את העם בעת קיומו העצמאי בארץ ישראל, וקבלת החוקים המוסריים והאתיים מתוכם בלבד כמחייבים גם כיום. מבין המצוות הטקסיות יש לשמר רק את אלה שמרוממות ומקדשות את החיים כיום, ולדחות את כל מה שאינו מתאים לעידן המודרני.
4) כל החוקים בתורה בתלמוד בנושאי כשרות, כהונה ולבוש נבעו מעידן אחר ואינם מתאימים היום. שימורם מסיג אחור ולא מקדם את ההתעלות הרוחנית ואינו משרה קדושת כהונה על העם, והם מבוטלים.
5) לעת קרבת התגשמות הייעוד המשיחי של עם ישראל וכינון מלכות של צדק, אמת ושלום על פני האדמה, אין הוא מהווה עוד אומה כי אם קהילה דתית והחתומים אינם מצפים לשיבה לציון כדי לחדש את עבודת הקורבנות של הכהנים בני אהרן או את קיום החוקים הנוגעים למלכות ישראל בארצו.
6) היהדות היא דת מתקדמת ששאפה תמיד להדביק את התפתחות התבונה, וחובה עליונה היא לשמר את הרצף עם עברה המפואר. הנצרות והאסלאם הן בנותיה, ומשתתפות אף הן בהפצת רעיונות המונותאיזם, ויש להתייחס אליהן באהדה ובחברות.
7) דחיית האמונה בתחיית המתים ובשכר ועונש בגן עדן ובגיהנום כמושגים זרים ליהדות שיובאו מדתות אליליות, תוך הדגשת הדבקות בהישארות הנפש כעיקר מרכזי.
8) שאיפה למגר את אי-הצדק החברתי ברוח התורה.

לאחר הכנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שכמה מחשובי הוגיה נטלו בה חלק, התנועה הרפורמית מעולם לא אימצה את ההצהרה באופן רשמי. חבר הנאמנים היברו יוניון קולג' הוציא הודעה בה הדגיש כי שום מצע אינו נלמד במוסד אלא רק יהדות כשלעצמה; איחוד הקהילות העבריות האמריקניות, שנוסד על ידי וייז, פרסם בהבלטה כי הוא אחראי רק לפעולותיו שלו. ב-1905, כשעלתה ההצעה להגדיר בבירור במה מאמינים הרפורמים ולנסח קרדו משלהם, דחה אפילו קוהלר את המצע כמחייב והעדיף עמימות. הוועד המרכזי של רבני ארצות הברית (CCAR), גוף ההנהגה העיקרי של הזרם שנוסד ב-1889, לא אימץ מעולם אף קרדו ולא אישר את מצע פיטסבורג.‏[1][2]

בעקבות ההכרזה ועל רקע מתיחויות קודמות, התגבשה האופוזיציה לרפורמים בארצות הברית. מספר רבנים שהביעו קודם תמיכה בוייז ובאחרים, כמו מרקוס יסטרוב, הכריזו על נתק עם החותמים. הם הצטרפו לקוהוט, לרבנים ספרדים מסורתיים כמו הנרי פררה מנדס ולאורתודוקסים כברנרד דרכמן ועמדו מאחורי הקמת בית המדרש לרבנים באמריקה שנה לאחר מכן, שבנייתו סימנה את ראשיתה של היהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית.

למרות שלא קיבל מעולם אשרור מגבוה באופן מחייב, המצע היה בעל השפעה גדולה. הדעות שהובעו בו, שרווחו בקרב מרבית רבניה, היוו את הבסיס האידאולוגי עליו נשענה התנועה הרפורמית בארצות הברית קרוב ליובל שנים, בתקופה בהיסטוריה שלה שנודעה כ"רפורמה הקלאסית". בעשורים שלאחר מכן הכתיבו היחס האוהד לציונות שגילו מנהיגים בזרם וקליטתם של מיליוני מהגרים יהודים מרוסיה, שהיו מסורתיים יחסית, שינוי מגמה. ב-1937, בין היתר על רקע עליית הנאצים בגרמניה, אושרר מצע קולומבוס שהביע תמיכה בבית לאומי בארץ ישראל. גורמים שמרנים שנותרו נאמנים לרוח פיטסבורג התרכזו בין היתר סביב הרב אלמר ברגר והמועצה האמריקנית ליהדות (ACJ).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאיר (מהדורה אנגלית), עמ' 270, 278.
  2. ^ יהונתן סרנה, New Light on the Pittsburgh Platform.