גיהנום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של הגיהנום מימי הביניים (שנת 1180 לערך)

לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות נשמתם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שריפה באש, מכות וחבלות על ידי מלאכי חבלה ועוד. לגיהנום גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא, לפי חלק מהן: הוא שוכן מתחת לפני האדמה.

במקביל לאמונה בקיום הגיהנום מתקיימת אמונה בקיומו של גן עדן, אליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).

מקור השם העברי "גיהנום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לקשור את מקור השם "גיהנום" לשם המקום גיא בן הנום, המופיע במקרא בגרסאות שונות (גיא בן הנם, גי-הינום וכו'). שם זה מוזכר לראשונה בתיאור גבולות שבטי יהודה ובנימין בספר יהושע: "וְעָלָה הַגְּבוּל גַּי בֶן-הִנֹּם אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶגֶּב הִיא יְרוּשָׁלָיִם, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֶּי-הִנֹּם יָמָּה." (יהושע ט"ו, ח). זהו שמו של אפיק עמוק בגבול המערבי-דרומי של העיר העתיקה של ירושלים. הגיהנום במשמעותו המקובלת כיום אינו מוזכר בתנ"ך, אלא רק מאוחר יותר.

בימי המלוכה בישראל בנו תושבי ירושלים בגיא זה במות לעבודה זרה, לאל מולך הכנעני, הקריבו לו את ילדיהם הרכים ושרפו אותם באש. גם אחדים ממלכי יהודה קיימו מנהג זה, שהרגיז נביאים ומלכים אחרים. יאשיהו המלך יצא נגד העבודה הזרה שפשטה בישראל: "וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵּי בֶני הִנּׁם, לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (מלכים ב' כ"ג, י). מקור השם בן-הינום אינו ידוע. לפי סברה אחת, הינום הוא שם אדם.

לפי הסברה המסורתית, כיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים, קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים בעולם הבא, לעומת גן-העדן של הצדיקים. מכאן נולדה האגדה שפתחו של הגיהנום נמצא בירושלים. בשיפולי גיא בן-הינום הייתה התופת, הנזכרת יחד איתו. עם זאת, הסברה הקושרת את המילה "גיהנום" למקום זה אינה מקובלת כיום במחקר. [דרוש מקור]

גיא בן-הינום מתחיל ליד שער יפו ובשיפולי מגדל דוד. דרומה נמצאת באפיקו בריכת הסולטאן.

הגיהנום ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיקר שמזהיר מפני עונש בגיהנם בגין לבישת בגדים צמודים

גיהנום הוא קודם כל מקום גאוגרפי בשם גיא בן הנום הסמוך לעיר דוד העתיקה. הגיא מוזכר מספר פעמים בתנ"ך. למשל בתיאור חלוקת הנחלות בימי נחמיה, כסימן גבול: "זָנֹחַ עֲדֻלָּם וְחַצְרֵיהֶם לָכִישׁ וּשְׂדֹתֶיהָ עֲזֵקָה וּבְנֹתֶיהָ וַיַּחֲנוּ מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד גֵּיא הִנֹּם" (נחמיה י"א, ל).

פרסומו המפוקפק של הגיא היה עקב היותו מקום עבודת המולך - פולחן עבודה זרה שהתקיים בזמנו של הנביא ירמיה, בעוד שהיה קרוב יחסית לעיר ירושלים של אותם ימים, במרחק קצר מאוד מהחומה המערבית, ולכן הסיכון בהגעת הציבור לשם היה רב. על מנת להרחיק את הקהל מהמקום, אומר הנביא ירמיה, למשל, כי למקום זה יקראו גיא ההריגה, כלומר כה רבים יהיו המתים בו בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנום במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו "לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ" . בספרות התלמודית והמדרשית מוזכר הגיהנום כמקום שבו נידונים הרשעים אחרי החיים בעולם הזה. לדוגמה:

‏"וסופו יורש גיהנם"‏‏ (מסכת אבות פ"א ה'‏).

מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם" (שבת לג א), ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם" (מסכת ברכות, ט"ו, ע"ב).

במסכת עירובין נאמר: "ואמר רבי ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים" (י"ט ע"א).

קיים מנהג של אמירת קדיש במשך אחד עשר חודשים לאחר פטירת קרוב. אחד ההסברים לכך הוא שלפי המסורת באגדה ובמדרש תקופת שהותם של הרשעים בגיהנום היא שנים עשר חודשים (למשל "משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש", משנה עדיות ב י). כדי שהנפטרים לא ייראו כרשעים הזקוקים להצלה כל אותם שנים עשר החודשים, אומרים קדיש רק במשך אחד עשר חודשים. ניתן להבין מהדברים כי על פי היהדות הגיהנום אינו אלא תחנת מעבר, אך ממקורות אחרים נראה שלא כך הדבר.

גיהנום בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוציפר מעונה בגיהנום

הגיהנום בנצרות מבוסס במידה רבה על שילוב בין תיאור השאול במיתולוגיה היוונית (המצאות הגיהנום מתחת לאדמה, נהר הסטיקס) לבין התבססות על המיתולוגיה היהודית הקדומה והאלילות בכנען.

במיתולוגיה הנוצרית הקדומה השד אביגור הוא דוכס הגיהנום, המגלה נסתרות ויודע את גורל המלחמות ומוכן למכור את מרכולתו תמורת נשמתו של הקונה.

בתרבות המערבית הייתה תהודה רבה גם לתיאורו הלירי של הגיהנום ביצירתו של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית".

בנצרות הקתולית יש בנוסף לגן עדן וגיהנום מקום הידוע בשם "כור המצרף" (purgatorium) שתפקידו לזכך אנשים שחטאו, אך הגיעו לגאולה וטרם שילמו עבור חטאיהם. בניגוד לגיהנום, שם הסבל הוא נצחי – בכור המצרף הסבל זמני.

תיאור הגיהנום בספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מחברת התופת והעדן", היא המחברת ה-28 בספרו של עמנואל הרומי, "מחברות עמנואל", שפורסם בשנת 1320 לערך, כוללת תיאור מפורט של סיור בגיהנום, ובו למשל:

מִשָּׁם נָסַעְנוּ וְהִנֵּה שׁוּחָה עֲמֻקָּה
בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה
לֹא יִשָׁמַע בָּהּ רַק קוֹל בְּכִי וְקוֹל צְעָקָה
וּבְתוֹכָהּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים
וְעַקְרַבִּים חֲבַרְבֻּרִים
וַיֹאמֶר אֵלַי הָאִישׁ זֹאת נִקְרֵאת אֶרֶץ נְשִׁיָּה
וּבְשֵׁם אַחֵר שְׁאוֹל תַּחְתִּיָה
וְהִיא מְקוֹם הָאֲנָשִׁים הַמְּשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא

מקום נרחב מוקדש לתיאורם של אלה שבחייהם נחשבו מוסריים ונכבדים, אך בגיהנום נחשפה דמותם האמיתית, כגון "זֶה הָאִישׁ הָיְתָה לוֹ לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת, אַף בַּלֵּב פָּעַל עַוְלוֹת". רעיון דומה מופיע בסאטירה "עמק רפאים" מאת יצחק בר לווינזון - חולה מסוכן המבקר בגיהנום רואה בו "כמה אנשים שהיו מוחזקים אצלנו לאנשים ישרים, ויש מהם שנחשבים אצלנו לצדיקים גדולים וחסידים ועמודי עולם".

בספרו של אליהו וידאש איש צפת, מתלמידיו של משה קורדוברו, "ראשית חכמה", שהודפס לראשונה בשנת 1579, ניתן תיאור מפורט של שבעת מדורי הגיהנום ואת סוגי החוטאים המאכלסים אותם.

ספר "שבט מוסר", מאת אליהו הכהן מאיזמיר, שיצא לאור בשנת 1712, כולל אף הוא תיאורים של הגיהנום, שנועדו לקורא "הרוצה לדעת מהו גיהנום כדי לשמוע ולכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות ולנחול חלקו בגן עדן". בתיאורים: "יש מי שתולין וחונקים אותו ויש מי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש מי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותם בקדקדי ראשיהם. הכל כפי כבדות העבירות שעשה".

תיאור של הגיהנום מופיע גם בסיפורו של ש"י עגנון "המשל והנמשל" (הנכלל בקובץ "עיר ומלואה"). בניגוד לתנאי החום והקור הקיצוניים המופיעים ברבים מתיאורי הגיהנום, מתאר עגנון: "באותו המדור לא חם ולא קר ולא פושר".

גיהנום בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות הפופולרית הגיהנום מתואר ככבשן לוהט או "תופת" (Inferno) עם להבות בכל מקום, הנמצא במעמקי האדמה. קירות הגיהנום הם בצבעי אדום עזים ובין הסלעים המחודדים זורמים נהרות לבה רותחת. האנשים בגיהנום עוברים עינויים שונים ואכזריים בידי השטן ומשרתיו. השטן מתואר לרוב כשד אדום, גדול ובריון בעלי קרני תיש גדולות על המצח וקילשון בידו.

סגנון תרבותי ומוזיקלי אשר ידוע בהתעסקותו האובססיבית בגיהנום, בשטן ובמוות הוא ההבי מטאל. שירי המטאל אשר נכתבו על נושא הגיהנום והשטן רבים מספור. על המפורסמים שבהם ניתן למנות את "Highway to Hell" ("כביש ראשי לגיהנום")ו "Hells Bells" ("פעמוני הגיהנום") של AC/DC,
"The Number of the Beast" ("המספר של המפלצת") של איירון מיידן, "Burn in Hell" ("להישרף בגיהנום") של טוויסטד סיסטר ורבים אחרים (ראו פולחן השטן ברוק הכבד). סרט הקולנוע הקומי "שטן על הזמן" ("Little Nicky") מציג באופן הומוריסטי את התעסקותה של תרבות המטאל בנושא הגיהנום והשטן.

הסתייגות מהגיהנום בנצרות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב תיאלוגים ואנשי דת נוצרים בני זמננו יש תופעה בולטת של הסתייגות מן הגיהנום בדמותו המסורתית - וזאת מתוך תחושה כי לא יאה לדת נאורה, שכיום מחויבת לסובלנות ושוב אינה מנסה לכפות עצמה בכח בעולם הזה, לאיים על מאמיניה בעונש של עינויים נצחיים בעולם הבא. במקרים רבים אנשי דת נוצריים מנסים כיום לפרש את הגיהנום כמושג מטפורי ולא כמקום בו עוברים החוטאים עינויים נוראים בפועל, או לטעון כי גם אם הגיהנום קיים, ייתכן שאלוהים ברחמיו סולח לחוטאים כולם ומעולם איש לא נשלח לשם בפועל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל ורסס, "גלגולי מוטיב בספרו של ש"י עגנון, 'המשל והנמשל'", בספר מחקרים בספרות ישראל, מוגשים לאברהם הולץ, בעריכת צביה בן-יוסף גינור, 2003.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]