ז'וליה קריסטבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'וליה קריסטבה, 2008

ז'וליה קריסטבהבולגרית: Юлия Кръстева; נולדה ב-24 ביוני 1941), היא פסיכואנליטיקאית, בלשנית, מסאית וסופרת צרפתייה ממוצא בולגרי. הזוכה הראשונה בפרס הולברג, שהוענק לה בשנת 2004.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'וליה קריסטבה נולדה בעיר סליבן בבולגריה. למדה צרפתית מאמה. קריסטבה סיימה לימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת סופיה, ובשנת 1966 בהיותה בת 25 השתקעה בפריז לשם נשלחה ללימודים עם מלגה מממשלת צרפת. עבדה זמן מה עם רולאן בארת ועם לוסיין גולדמן. אחר כך הצטרפה לקבוצה שמסביב כתב העת "טל קל" ובשנת 1968 התחתנה עם הסופר פיליפ סולרס.

כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות במכון האוניברסיטאי הצרפתי באוניברסיטת פריז 7, ופסיכואנליטיקאית. היא נחשבת אחת הדמויות הבולטות בתאוריה הביקורתית העכשווית, ואחת מהאינטלקטואלים המכובדים בעולם.

קריסטבה פיתחה את הגותה על ידי מיזוג של דיסציפלינות שונות - פילוסופיה, בלשנות, סמיוטיקה, תורת הספרות, פסיכואנליזה - ושאפה תמיד לבסס צורות חדשות של שיח ביקורתי במטרה לחשוב באופן שונה על לוגיקה ועל המציאות.

עיסוקים אלו צמחו בתחילה מפעילויותיה בצמוד לקבוצת תל-קל (Tel Quel), אליה הצטרפה ב-1969, ושכללה בתוכה גם אישים כרולאן בארת, מישל פוקו, מרסלין פליינט ופיליפ סולרס. תקופה זו הניבה עבודות כגון:

  • Sèméiotikè: Recherches pour une sémanalyse ‏ (1969)
  • Le Texte du roman: approche Sémiologique d'une structure discursive transformationnelle ‏ (1970)
  • La Révolution du langage poétique: l'avant-garde à la fin du XIXè siècle ‏ (1974), מחקר סמכותי של ניסויים בצרפתית פואטית בסוף המאה ה-19.

לאורך הקריירה שלה, השפיעה עליה ביותר פסיכואנליזה שאיננה פרוידיאנית, שלטענתה הפסיכואנליזה שלו היא השיח המסמן האולטימטיבי. הגרסה האנטי-פרוידיאנית של קריסטבה לפסיכואנליזה הניבה עבודות כגון:

  • Pouvoirs de l'horreur. Essai sur l'abjection, על נרקיסיזם ו-דיכוי על ההשלכות הפסיכואנליטיות, הפילוסופיות והבלשניות שלהם;
  • Histoires d'amour, מחקר של "יחסי-אהבה, אהבה-אובייקט" וביטויה בחקר הספרות;
  • Au commencement était l'amour, עבודה על הקשרים בין פסיכואנליזה לאמונה;
  • Soleil noir. Dépression et mélancolie, בו קריסטבה בוחנת מלנכוליה ודיכאון בביטוייהם האמנותיים.

מודאגת מבעיות גזענות וקסנופוביה בצרפת, קריסטבה פירסמה גם את המאמר, Étrangers à nous-mêmes, בו היא בוחנת את ההיסטוריה של ה"זר" והצטלבותו עם לאומנות והבעיות הנובעות מכך.

בין פרסומיה האחרונים ניתן למצוא את המאמרים הבאים:

  • Contre la dépression nationale
  • Le féminin et le sacré
  • Proust: questions d'identité
  • Visions capitales

ב-15 השנים שעד ל-2001 קריסטבה שהתה גם כפרופסורית אורחת באוניברסיטת קולומביה, חולקת את משרתה עם הסמיוטיקאי והסופר אומברטו אקו ועם צבטן טודורוב. היא אף עובדת כמזכירה הביצועית של האגודה הבינלאומית לסמיולוגיה, וכחברה בוועדי־עורכים רבים. באפריל 1997, קריסטבה קיבלה את אחד התארים המכובדים בצרפת, אביר לגיון הכבוד, על עבודתה שהקיפה 30 שנה, ושתורגמה לשפות רבות. נבחרה כחברת חוץ של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1998 וכחברת חוץ של האקדמיה הבריטית בשנת 2002.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים העוסקים בתורתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]