אומברטו אקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אומברטו אקו
Umberto Eco 02.jpg
תאריך לידה 5 בינואר 1932
זרם סמיוטיקה
תחומי עניין ביקורת תגובת הקורא
הושפע מ ג'ויס, קאנט,פירס

אומברטו אקואיטלקית: Umberto Eco; נולד ב-5 בינואר 1932) הוא סמיוטיקן, עיתונאי, פילוסוף וסופר איטלקי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקו נולד בעיר אלסנדריה במחוז פיימונטה שבצפון איטליה. ילדותו עברה עליו בערי צפון איטליה, בימי המאבקים הרצופים בין הקומוניסטים ובין אנשי "החולצות השחורות" תומכי הפשיזם האיטלקי. עבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטת מילאנו התמקדה באסתטיקה של תומאס אקווינס. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 היה מעורב בארגונים אמנותיים וספרותיים שונים, ועבד בערוצי תקשורת המונים (בתקופה זו היה ממחברי השאלות לתוכניות הטריוויה של הטלוויזיה האיטלקית, והחל לפרסם את הטור "היומן הקטן" ביומון "Il Verri").

אחד מפרסומיו הראשונים, "היצירה הפתוחה" (Opera Aperta ,The Open Work), דן בהבחנות שבין מרחבי משמעות שנוצרים בטקסטים: אקו מבחין בין טקסטים "פתוחים" שמעודדים קיום פרשנויות רבות (כגון "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס), לבין טקסטים "סגורים" שמכוונים את הקורא לעבר טווח מצומצם של משמעויות (כגון "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי). עבודה זו קירבה את אקו אל קבוצת היוצרים האיטלקיים Gruppo '63 שהתעניינה ביכולת ליצור מרחב קומבינטורי של הבעות ביצירה ספרותית ופלסטית (בדומה לחבורת Oulipo הצרפתית).

עיסוקיו של אקו בתחומי התקשורת מסמנים את המעבר שחל בכתיבתו האקדמית. עבודותיו הבאות, ובעיקר "תפקידו של הקורא" (The Role of the Reader) ו"תאוריה של הסמיוטיקה" (Theory of Semiotics) הן ניסיון ליצירתן של מתודות כלליות לניתוח טקסטים, ללא הבחנה בין "תרבות גבוהה" ו"נמוכה". מתקופה זו זכו למעמד מיוחד בעיקר שני חיבורים: הניתוח הסטרוקטורלי של סרטי ג'יימס בונד וההקדמה שחיבר אקו עבור הוצאתו האיטלקית של הקומיקס פינאטס.

גישתו הטקסטואלית של אקו יוצרת דו-שיח עם התאוריה האסתטית מבית מדרשו של בנדטו קרוצ'ה (Croce) ועם השתלשלויותיה ההיסטוריות, בעיקר אלו שבאו לביטוי בתנועת הביקורת החדשה. עבור אקו, משמעותו של טקסט אינה נקבעת על ידי הטקסט "כפי שהוא לעצמו". עם זאת, הדגש שהושם על ידי התאורטיקנים של הביקורת החדשה על מרחב משמעויות ופרשנויות מקבילות הוא רכיב חשוב בתאוריות של אקו: עבורו הקורא מייצר פרשנות, או פרשנויות, מתוך המרחב האופייני שהטקסט מכונן.

בספרו "בחיפוש אחר השפה המושלמת" הביע תמיכה בשפה הבינלאומית אספרנטו, אם כי אינו דובר אותה.

חיבורים מאוחרים יותר מסמנים מעבר נוסף בכתיבתו של אקו - מפתיחתו של הטקסט לחופש פרשני פונה אקו אל הדרכים שבהן הטקסט יוצר צמצום מבני של דרכי הקריאה האפשריות ("פרשנות ופרשנות יתר" - Interpretation and Over-Interpretation). כדי לבסס עמדה זו נדרש אקו ל"קורא האידאלי", קורא שמשחזר מערכות קשרים מקסימליות בפרשנותו לטקסט. אקו מגבה את מחקריו אלו בהתעמקות במכניזמים "עודפים" של קריאה ובפרשנויות "פרנואידיות", כאשר בכך הוא מציב גבולות לחופש הקריאה. במסגרת זו עורך אקו מחקר היסטורי ותאורטי של ההנחות הפרשניות העומדות בבסיסן של פרשנויות "לא-לגיטימיות", כפי שאלו משתקפות בכתבים אוקלטיים ובטקסטים עם אג'נדות פוליטיות חריגות.

הדים לעבודותיו התאורטיות של אקו מצויים גם בסוגת הכתיבה הבאה שבה התנסה - הרומן הספרותי. הרומן הראשון של אקו, "שם הוורד" (1980; Il Nome della Rosa), הפך להיות לרומן האיטלקי הנמכר ביותר באיטליה ומחוצה לה. על ספר זה זכה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סטרגה (Premio Strega), המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית וגם בפרס מדיצ'י כספר הטוב ביותר ב-1982 ( הסופר האיטלקי לואיג'י מלרבה זכה בפרס זה ב-1970). רומן זה הוא המשך אינטגרלי לכתיבתו האקדמית של אקו: הנושאים העיקריים ברומן מתמקדים בהקבלה בין הבלש ובין הקורא, ובדרכם של השניים לכפות על המציאות, או על הטקסט, נרטיבים "מוגזמים". הרומנים הנוספים של אקו, "המטוטלת של פוקו", "האי של יום האתמול" ו"באודולינו" ביססו את מעמדו כאחד מהסופרים העולמיים המובילים לקראת סוף המאה ה-20.

אקו מכהן כראש החוג לתקשורת של אוניברסיטת בולוניה, שימש כיושב ראש איגוד הסמיוטיקנים העולמי, וממשיך לפעול בתחומי העיתונות והספרות.

ספריו של אקו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לטייל עם דג סלמון ומאמרים אחרים - תרגם אריה אוריאל, כנרת, 1997.

ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרשנות ופרשנות יתר נכתב בשיתוף ריצ'רד רורטי, ג'ונתן קאלר וכריסטין ברוק-רוז, תרגם יניב פרקש, הוצאת רסלינג, 2007.
  • תולדות היופי, תרגם אריה אוריאל. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
  • תולדות הכיעור, תרגום ועריכה מקצועית: ד"ר שרה לוטן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2013.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

על כתביו: