ח'ליפות ראשידון
 | |
 | |
| הח'ליפות בהיקפה הגדול ביותר | |
| ממשל | |
|---|---|
| ראש מדינה |
ראשידון  |
| ראשידון | אבו בכר |
| שפה נפוצה |
ערבית |
| גאוגרפיה | |
| יבשת |
אסיה |
| היסטוריה | |
| תאריכי הקמה |
יוני 632 |
| תאריכי פירוק |
28 ביולי 661 |
| ישות קודמת | מוחמד במדינה |
| ישות יורשת | בית אומיה |
  | |
ח'ליפות ראשידון (בערבית: ٱلْخِلَافَةُ ٱلرَّاشِدَةُ; בתעתיק: אל־חִ'לַאפַה א־רַּאשִׁדַה) הייתה הח'ליפות הראשונה לאחר מות מוחמד בשנת 632 לספירה. החליפות נשלטה על ידי ארבעת הח'ליפים הראשונים, הראשידון.
הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הח'ליפות קמה בעקבות פטירתו של מוחמד ביוני 632. עומר ואבו עוביידה בן אל-ג'ראח הכריזו על נאמנותם לאבו בכר, והאנצאר ושבט קורייש הלכו בעקבותיהם. אבו בכר קרא לעצמו "ח'ל֫יפַת רסול אללה" (خَلِيفةُ رَسُولِ اللهِ, "מחליפו של שליח האלוהים") או פשוט "ח'ל֫יפַה". בעברית מקובל גם התעתיק (השגוי) "ח'ליף". אבו בכר הכניע את השבטים הערביים, שטענו שלמרות שהם נשבעו אמונים למוחמד וקיבלו על עצמם את האסלאם, הם לא התחייבו ליורשיו של מוחמד ולאבו בכר. לאחר מכן השלים את כיבוש חצי האי ערב, שבו הוחל בימי מוחמד, וכוחות הח'ליפות פלשו לתחומי האימפריה הביזנטית. שלטונו של אבו בכר הסתיים במותו באוגוסט 634.
הח'ליף השני עומר בן אל-ח'טאב תפס את מקומו של אבו בכר בהתאם להוראתו. עומר הביא את הח'ליפות להתרחבות גדולה, כאשר בימי שלטונו הח'ליפות כבשה יותר משני שלישים מהאימפריה הביזנטית ואת מרבית האימפריה הסאסאנית. עומר נרצח בנובמבר 644 בידי עבד פרסי. הח'ליף השלישי, עות'מאן בן עפאן, נבחר על ידי ועדה בת שישה אנשים שמונתה בידי עומר.[1] תחת עות'מאן, הח'ליפות השלימה את כיבוש פרס בשנת 651 והמשיכה בכיבוש שטחי האימפריה הביזנטית. לעות'מאן קמה התנגדות שהאשימה אותו בנפוטיזם, והוא נרצח בסופו של דבר על ידי המורדים ביוני 656.
הח'ליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב, בן לשבט האשם שממנו בא מוחמד, העביר את בירת הח'ליפות לכופה שבעיראק. קרובו של עות'מאן ומושל סוריה מועאויה הראשון, שהאמין שעות'מאן נהרג שלא כדין ויש להעניש את רוצחיו, לא קיבל את שלטונו של עלי ויצא נגדו. בנוסף, פלג שלישי המכונה ח'וארג', שהיו תומכיו לשעבר של עלי, מרדו גם נגד עלי וגם נגד מועאויה לאחר שסירב לקבל את הבוררות בקרב צפין. המלחמה הובילה להפלת ח'ליפות ראשידון ולהקמת הח'ליפות האומיית ב-661 על ידי מועאויה.
ח'ליפות ראשידון מאופיינת בתקופה של עשרים וחמש שנה של התרחבות צבאית מהירה ולאחריה תקופה של חמש שנים של סכסוכים פנימיים. צבא ראשידון מנה בשיאו מעל 100,000 איש. עד שנות ה-650, בנוסף לחצי האי ערב, הח'ליפות כללה את הלבנט ועבר הקווקז בצפון; את צפון אפריקה ממצרים ועד לתוניסיה של ימינו במערב; והרמה האיראנית וחלקים ממרכז אסיה ודרום אסיה במזרח.
.svg)
הח'ליפות בתקופת הראשידון[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גאוגרפית, הח'ליפות התרחבה מאוד בתקופת שלושת הח'ליפים הראשונים. מצבה הכלכלי של האימפריה המוסלמית השתפר בעקבות מסעות כיבושים רחבי היקף ומוצלחים והטלת מיסי הג'זיה (מס גולגולת) על מי שאינם מוסלמים (ד'מי).
אזור בצרה היה כמעט ולא מיושב כשנכבש על ידי המוסלמים. במהלך שלטונו של עומר, הצבא המוסלמי הקים באזור בסיס ממנו יצא להתקפות נגד האימפריה הסאסאנית. מאוחר יותר הגיעו למקום גם מתיישבים שהקימו מסגד.
במהלך כיבוש מצרים שהחל ב-641, השתמש הצבא המוסלמי באזור פֻסטאט כבסיס. לאחר כיבוש אלכסנדריה חזרו המוסלמים והתיישבו באזור. האזור נוצל למרעה, אולם מאוחר יותר הוקמו שם גם מבנים.
אזורים מיושבים אחרים הורחבו מאוד. במוסול בנה אחד ממפקדי צבאו של עומר מצודה, מספר כנסיות, מסגד ומקום כינוס ליהודים שהתגוררו שם.
התפתחות פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שלטונו ביסס אבו בכר את אוצר המדינה (בית אל-מאל). עומר הרחיב את היקף פעילות האוצר, והורה על הקמת ארגון שינהל את כספי המדינה.
הח'ליפים הורו על בניית דרכים וגשרים לאזורים שנכבשו, בתמורה לנאמנות הפוליטית של הנתינים באזור. בשל הזרימה של כספים לאוצר המדינה, המוסלמים שיפצו בארות ישנות בשטחים שכבשו וחפרו חדשות. בנוסף, בנו המוסלמים בריכות ותעלות מים, שמרביתן היו פתוחות לשימוש הציבור הרחב.
במהלך תקופת בצורת, הורה עומר על בניית תעלה במצרים, שחיברה בין הנילוס לים. התעלה, שנבנתה תוך שנה, סייעה להעברת תבואה לחצי האי ערב דרך הים. עד אז הועברו הסחורות רק דרך היבשה. לאחר ששני שיטפונות הכו בעיר מכה, הורה עומר על בנייתם של שני סכרים שם, ובנייתו של סכר נוסף בקרבת העיר מדינה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Shūrā". Encyclopaedia of Islam, Second Edition. 1960–2007. doi:10.1163/1573-3912_islam_COM_1063.