ראשידון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הח'ליפים המוּנְחִים נכונה או הח'ליפים ישרי הדרךערבית: الخلفاء الراشدون, תעתיק מדויק: אלחֻ'לַפאא' אלרַאשִדוּן) הוא מונח בו משתמשים מוסלמים סונים ושיעים כאחד כדי לתאר את הח'ליפים ישרי הדרך, אליהם התייחס מוחמד בחדית' ידוע:

"[לאחר מותי] עליכם ללכת בדרכי (הסונה) ובזאת של הח'ליפים המונחים נכונה‏[1]. דבקו בדרך זו באדיקות."

– סונת אבו דאוד, ספר 40 חדית' מס' 4590.

מיהם הח'ליפים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אמונת הסונים, הח'ליפים המוּנְחִים נכונה הם ארבעת הח'ליפים הראשונים אשר קיבלו את ההנהגה לאחר מות מוחמד ב-632, והם:

  1. אבו בכר (ابو بكر): 632-634, נפטר.
  2. עֹמַר בן אל-ח'טאב (عمر بن الخطاب): 634-644, נדקר למוות על ידי עבד פרסי.
  3. עות'מאן בן עפאן (عثمان بن عفان) : 644 - 656, נרצח על ידי תומכיו של עלי.
  4. עלי בן אבי טאלב (علي بن أﺑﻲ طالب): 656 - 661, נדקר למוות על ידי מורדים מהח'וארג'.

יש סונים המאמינים כי הח'ליפה עמר בן עבד אל-עזיז מבית אומיה והח'ליפה סולימאן הראשון מתקופת האימפריה העות'מאנית היו גם הם רַאשִדוּן. השיעים מאמינים כי חסן אבן עלי אשר ירש את אביו לתקופה קצרה מאוד, ושליטתו על האימפריה האסלאמית באותה העת הייתה מוגבלת ביותר, אף הוא אחד מהרַאשִדוּן. כת האבאדיה מהח'וארג' מאמינה כי רק אבו בכר ועמר בן אל-ח'טאב היו "שני החליפים ישרי הדרך".

ראיית הסונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיית הסונים, ארבעת הח'ליפים מכונים ה"רַאשִדוּן" משום שהם מהווים דוגמה למנהיגים המוסלמים האידאליים. כינוי זה נפוץ כיום ברחבי העולם, משום שהפלג הסוני הוא הגדול והמשמעותי בפלגי האסלאם, ועל כן ההיסטוריוגרפיה הסונית הייתה זו שמקובלת במדינות המערב. השיעים, לעומת זאת, מחשיבים שלושה מתוך ה"רַאשִדוּן" כאלה אשר עשקו את עלי מירושת מוחמד. ארבעת הח'ליפים הראשונים היו ממלוויו (אלצחאבה) של מוחמד וקרובי משפחתו: בנותיהם של אבו בכר ושל עמר היו נשואות למוחמד, שתיים מבנותיו של מוחמד נישאו לעֹת'מאן, ופאטמה בת מוחמד נישאה לעלי. הח'ליפים לא החליפו זה את זה על פי ירושה משפחתית, מסורת שתתקבע בתקופת החליפות של בית אומיה. החלפת הח'ליפים התקבלה על פי החלטת קודמיהם או על ידי קביעת מועצת השורא.

אבו בכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבו בכר
מלחמות אבו בכר

שעות ספורות לאחר מותו של מוחמד התכנסו מנהיגי השבטים המוסלמיים במדינה לשורא (דיון) במנהיגות העתידית של הקהילה המוסלמית. הוויכוח שהתפתח, איים בראיית עִמר על אחדות הקהילה, משום שעלו הצעות להקים שני יורשים למוחמד - האחראי על אזור מכה והאחראי על אזור מדינה. כדי למנוע פיצול זה, תפס עמר בפתאומיות בידו של אבו בכר, ונשבע לו אמונים כח'ליפה. בתגובה עשו זאת גם שאר באי המקום, והכריזו למעשה על אבו בכר כעל יורשו של מוחמד.

זמן קצר לאחר עליית אבו בכר לשלטון, מספר שבטים ערבים מרדו וסירבו להשבע אמונים (ביעה بيعة) לשליט אחר מלבד מוחמד. אבו בכר טען כי נאמנות למוחמד, משמעותה נאמנות למדינה המוסלמית, אשר הוא עמד בראשה כעת. חילוקי דעות אלו הביאו לפריצת מלחמות רִדה (حروب الردة, מילולית: מלחמות הכפירה).

עם תום המלחמות האלו ב-633, הורה אבו בכר למפקדי צבאו להתקדם לעבר האימפריה הביזנטית וההאימפריה הסאסאנית. ב-634 מת אבו בכר בעיר מדינה זמן קצר לאחר שקבע כי יורשו בתפקיד יהיה עמר בן אל-ח'טאב.

עמר בן אל-ח'טאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עמר בן אל-ח'טאב

במהלך שלטונו של עמר, המוסלמים כבשו את מסופוטמיה, חלקים מממלכת פרס, מצרים, ארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה וארמניה.

בראיית הסונים, עמר ניהל אורח חיים צנוע, וזאת במקום חיי הפאר של שליטים אחרים באותה תקופה. הוא המשיך באותה דרך חיים בה נקט לפני כיבושי המוסלמים שהביאו עושר רב לח'ליפות. ב-639, 17 שנים לאחר ההג'רה, הכריז עמר כי מעתה המוסלמים ימנו את השנים החל מרגע ההג'רה. עמר נרצח ב-644 על ידי עבד פרסי זורואסטרי בשם אבו לולֻעה במסגד הנביא בעיר מדינה. בזמן גסיסתו, ניסו לשכנעו לקבוע יורש, אך הוא סירב לעשות זאת אלא הנחה כי יש לבחור מנהיג מבין עשרת מלוויו הקרובים של מוחמד, תוך שלושה ימים. המנהיג שנבחר היה עות'מאן אבן עפאן.

עות'מאן בן עפאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עות'מאן בן עפאן

שלטונו של עותְ'מאן בן עפאן נמשך 12 שנים, במהלכו כל ממלכת פרס ומרבית צפון אפריקה, הקווקז וקפריסין נכבשו ושולבו בח'ליפות האסלאמית. שלטון עת'מאן התאפיין בריכוזיות רבה, בכלל זאת באיסוף הרווחים ממחוזות האימפריה. עת'מאן מינה רבים מרעיו ובני שבטו (שבט בית אומיה) לשליטי מחוזות, והיו ביניהם שהואשמו בשחיתות.

עות'מאן ידוע בהוראתו להקמת הוועדה שקיבצה את הטקסט של הקוראן שקיים כיום. לאחר סיום ריכוז הספר בסוף כהונתו, הוא שלח עותקים של הקוראן לערים המוסלמיות בח'ליפות.

עות'מאן נרצח בידי מורדים שהונהגו על ידי מוחמד אבן אבו באקר, בנו המאומץ של עלי בן אבי טאלב שהפך בעקבות הרצח לח'ליפה הבא.

עלי בן אבי טאלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עלי בן אבי טאלב

לאחר רציחת עת'מאן, אל-מדינה הייתה שרויה בכאוס פוליטי במשך מספר ימים. רבים ממלוויו של מוחמד, פנו לעלי בבקשה כי יקח את תפקיד הח'ליפה, והוא התרצה לאחר זמן קצר. עם זאת, הוא נאלץ להאבק על שלטונו מול אשת מוחמד עאישה, בקרב הגמל ב-656, בקרב ציפין נגד מועוויה אבן סופיאן (שהיה מאנשי שבטו של עות'מאן) ב-657, ומול מרידות אנשי כת הח'וארג' שפרשו מהשיעה לאחר קרב ציפין.

עם מינויו לח'ליפה, הדיח עלי מספר מושלי מחוזות, בהם קרובי משפחתו של עות'מאן, ומינה את אנשי אמונו. עלי העביר את בירת הח'ליפות מהעיר מדינה לעיר כופא, הנמצאת כיום בעיראק. מועוויה אבן סופיאן המשיך לשלוט במחוז סוריה מעיר הבירה של המחוז, דמשק.

עלי נרצח בכופא ב-661 על ידי שלושה מורדים חברי כת הח'וארג'. בנו של עלי, חסן אבן עלי, ניסה לתפוס את תפקיד ההנהגה של אביו, אולם לאחר עימות עם מועוויה פרש לעיר מדינה וכך הפך האחרון לשליט הבא של הח'ליפות המוסלמית.

ראיית השיעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת השיעים, מוחמד הורה כי יורשו יהיה עלי בדרשה ליד המעיין חֻ'ם לאחר שביצע את החג' האחרון שלו למכה. הסונים מסכימים כי דרשה זו אכן התקיימה, אבל נחלקים עם השיעים לגבי פרשנות דבריו של מוחמד. לטענת שני הפלגים מוחמד אמר:

מי שאני מַוּלַא (مولى) שלו, אז עלי הוא גם מַוּלַא שלו. הו אללה, הֱיה חברו של מי שחבר לו (לעלי), והֱיה אויביו של מי שעוין כלפיו (כלפי עלי).

– חדית' על המעיין ח'ם

למילה מַוּלַא (mawla) מספר פירושים: אדון, חבר, משרת, מגן ופטרון. בראיית הסונים, מוחמד התכוון לומר כי עלי הוא חברו, ואילו השיעים מאמינים כי פירוש מַוּלַא בהקשר זה הוא אדון, קרי: מי שמוחמד הוא אדונו כיום (המוסלמים), עלי יהיה אדונו.

השיעים מאמינים כי אבו בכר ובתו עאישה (אשת מוחמד) זממו לתפוס את השלטון, לאחר שהבינו כי מוחמד מינה את עלי ליורשו. בעת שעלי ואשתו פאטִמה ביצעו הכנות לקראת קבורת מוחמד, גילו אבו בכר ועמר בן אל-ח'טאב על כינוס מנהיגי השבטים המוסלמיים כדי לדון בהנהגה העתידית של המוסלמים. השניים הגיעו במהרה למקום, בו התנהל ויכוח צורם לגבי הנהגת המוסלמים, בצעד שתוכנן מראש, תפס עמר את ידו של אבו בכר ונשבע לו אמונים בקול רם. רבים מהאנשים במקום עשו כמוהו.

עלי ותומכיו סירבו להשבע אמונים לאבו בכר, ולכן הוטרדו על ידי אנשיו של אבו בכר ועמר. יומיים לאחר מותו של מוחמד, הוביל עמר קבוצה של אנשים חמושים לביתו של עלי בעיר מדינה, וקרא לעלי ואנשיו לצאת מהבית ולהישבע אמונים לאבו בכר. עלי לא נענה ואז עמר בן אל-ח'טאב ואנשיו פרצו את הדלת. לטענת מקורות שיעים, פאטמה שהייתה בחודש השישי להריונה באותה עת, עמדה מאחורי הדלת, שנלחצה עליה בחוזקה, כאשר גבה על הקיר. הלחיצה גרמה להפלה טבעית של העובר, שנקרא לאחר מכן על ידי השיעים אל-מוחשין או מושבאר‏[2]. פצעיה של פאטמה היו קשים, ובסופו של דבר הם גרמו למותה (כך שעמר ואבו בכר אחראים למות בתו ונכדו של הנביא מוחמד על פי אמונת השיעים).

הח'ליפות בתקופת הראשידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרחבות הח'ליפות בתקופת הראשידון

התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוגרפית, התרחבה מאוד הח'ליפות האסלאמית בתקופת שלושת הח'ליפים הראשונים. מצבה הכלכלי של האימפריה המוסלמית השתפר בעקבות מסעות כיבושים רחבי היקף ומוצלחים והטלת מיסי הג'זיה (מס גולגולת) על מי שאינם מוסלמים (ד'מי).

אזור בצרה היה כמעט ולא מיושב כשנכבש על ידי המוסלמים. במהלך שלטונו של עמר, הצבא המוסלמי הקים באזור בסיס ממנו יצא להתקפות נגד האימפריה הסאסאנית. מאוחר יותר הגיעו למקום גם מתיישבים שהקימו מסגד.

במהלך כיבוש מצרים שהחל ב-641, השתמש הצבא המוסלמי באזור פֻסטאט כבסיס. לאחר כיבוש אלכסנדריה חזרו המוסלמים והתיישבו באזור. האזור נוצל למרעה, אולם מאוחר יותר הוקמו שם גם מבנים.

אזורים מיושבים אחרים הורחבו מאוד. במוצול בנה אחד ממפקדי צבאו של עמר מצודה, מספר כנסיות, מסגד ומקום כינוס ליהודים שהתגוררו שם.

התפתחות פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שלטונו ביסס אבו בכר את אוצר המדינה (בית אל-מאל). עמר הרחיב את היקף פעילות האוצר, והורה על הקמת ארגון שינהל את כספי המדינה.

הח'ליפים הורו על בניית דרכים וגשרים לאזורים שנכבשו, בתמורה לנאמנות הפוליטית של הנתינים באזור. בשל הזרימה של כספים לאוצר המדינה, המוסלמים שיפצו בארות ישנות בשטחים שכבשו וחפרו חדשות. בנוסף, בנו המוסלמים בריכות ותעלות מים, שמרביתן היו פתוחות לשימוש הציבור הרחב.

במהלך תקופת בצורת, הורה עמר על בניית תעלה במצרים, שחיברה בין הנילוס לים. התעלה, שנבנתה תוך שנה, סייעה להעברת תבואה לחצי האי ערב דרך הים. עד אז הועברו הסחורות רק דרך היבשה. לאחר ששני שיטפונות הכו בעיר מכה, הורה עמר על בנייתם של שני סכרים שם, ובנייתו של סכר נוסף בקרבת העיר מדינה.

ציר זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימו לב כי שנות השלטון אינן מתחילות בראשית השנה הלועזית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש מקורות סוניים המוסיפים לכאן: "אלו הישרים שיבואו אחריי", ראו כאן
  2. ^ לילות פשאוור, ראו כאן מאתר אל-אסלאם