טוען רבני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

טוען רבני (בראשי תיבות: טו"ר) הוא מקצוע מודרני של ייצוג לקוחות מול בתי דין רבניים, בדיני משפחה. רישיון העיסוק מוסדר בתקנות הטוענים הרבניים, תשס"א-2001. סעיף 1 לתקנות קובע כי מי שאיננו עורך דין לא ייצג בפני בתי הדין הרבניים אדם אחר, אלא אם כן קיבל רישיון של טוען רבני. רישיון הייצוג של טוען רבני, ניתן על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול. סעיף 2 לתקנות, מציב שלושה תנאים לכשירותו של אדם להיות טוען רבני:

  1. תושב ישראל;
  2. לימודים במשך 4 שנים בישיבה גבוהה, לאחר שמלאו לו 18 שנה. או מי שלמד במשך 3 שנים במוסד חינוכי, שהכיר בו לעניין זה, בית הדין הרבני הגדול, וקיבל תעודת גמר.
  3. עמד בבחינות שערכה ועדה בוחנת שמינה נשיא בית הדין הגדול כולל בחינה בתחום המעשי של המקצוע; מבחינת אופיו ואורח חייו, הוא ראוי לשמש טוען רבני;

כללי אתיקה וחיסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הדברים החשובים לאנשים הפונים לקבל סעד משפטי בתחום דיני המשפחה הינו נושא החיסיון והדיסקרטיות. וכאן כללי האתיקה החלים על הטוענים הרבניים הינם אותם כללי אתיקה אשר חלים על עמיתיהם עורכי הדין. על פי חוק, עורך דין חייב לשמור בסודיות כל מידע שהובא לידיעתו על ידי הלקוח. הדבר תופס גם לגבי עובדי משרדו והכפופים לו.

מנגד, במדינות רבות, רשויות המדינה מכירות בחובתו זו של עורך הדין. כך למשל, כל מסמך או מידע המאוחסן אצל עורך הדין, מוגן מפני תפיסה או חיפוש כלשהו, מצד רשויות שלטון כגון המשטרה, או כל גורם אחר. החיסיון נועד לאפשר ללקוח כנות וגילוי לב מלא, מבלי לחשוש שדבר זה יכול לשמש כנגדו ביום מן הימים. ניתן לחשוף את המידע החסוי רק בעקבות הרשאה מפורשת של הלקוח לעשות כן.

יוצא מן הכלל מקרה בו לקוח מגלה לעורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, שבו חייב עורך הדין לחשוף את המידע על מנת למנוע ביצוע העבירה, כמו כן החיסיון אינו חל במקרה של תביעת עורך הדין בגין שכר טרחה לו הוא זכאי בעניין שבו טיפל עבור לקוחו.

טוענות רבניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנות השמונים למבקש או מבקשת לדון בענייניו בבית-דין רבני לא ניתנה האפשרות להיות מיוצג על ידי טוענת אישה, ומקצוע הטיעון הרבני היה שמור לגברים בלבד. אך פסיקת בג"ץ בעניין איפשרה כניסת נשים למערכת, ומקרב הציבור הדתי-לאומי החלו נשים לרכוש את המקצוע ולעסוק בו. העובדה שמרב העיסוק הוא בנושאים אישיים ומשפחתיים, הופכת את הסמכות הנשית נוחה עבור לקוחות דתיות. כיום נשים דתיות רבות משמשות במקצוע זה.

מקצוע הטיעון הרבני מבסס עצמו לרוב על ההנחה שבגירושים האישה היא הצד החלש, זאת מאחר שללא הסכמתו של הבעל לא ניתן להתגרש; ומכאן הזיהוי של המקצוע עם דאגה לצד החלש – ברוב המקרים נשים עגונות ומסורבות-גט, או קורבן לאלימות פטריארכלית מסוגים שונים (פיזית, נפשית או כלכלית). משימת הטוען או הטוענת היא להקל על המתדיינים, ולוודא שהליך הגירושין לא מתעכב מעבר לנדרש. ככלל, טוענות רבניות מהוות מענה למצב כיום שבו בהיעדרה של סמכות דתית בידי נשים, בכל שאלה הלכתית, גם אם היא באופן מובהק בענייני נשים, האחרונות נאלצות לפנות אל רבנים גברים.

לאור זאת יש שטוענים רבניים פועלים מתוך תפיסה פמיניסטית, לפיה יש לשפר את מעמד האישה הנחות בבית-הדין הרבני, ומהם אף שפועלים במסגרת ארגוני נשים.

מאז תקנת רבינו גרשום מאור הגולה שמוכרת גם כ"חרם דרבינו גרשום" או בראשי תיבות חדר"ג, אשר שמה קץ לתופעת הפוליגמיה (היתר לגבר לשאת יותר מאשה אחת בו זמנית) ביהדות, המצב השתנה באופן מהותי. התקנה שאם השנים התפשטה בכל העדות כוללת איסור חמור לשאת יותר מאישה אחת בו זמנית וגם איסור לגרש אשה שלא מדעתה. וכך נוצרה האפשרות לעגן את הגבר על ידי סירוב אשתו לקבל גט. התופעה אף קיימת בפועל בבתי הדין, אך יש הבדל גדול בין הגבר לאישה, הואיל והאיסור של הגבר חמור ככל שיהיה (בעבירה על איסור-חרם אדם מתחייב מיתה בידי שמיים) הוא איסור דרבנן ועבירה על האיסור אינה פוגמת בצאצאים שנולדו כתוצאה ממנה. אצל הנשים לעומת זאת העבירה היא דאורייתא (מהתורה) והצאצאים - ממזרים.

לכן במקרים קיצוניים של עיגון ניתן להתיר לגבר לשאת אישה שנייה ולאישה לא עומד סעד זה בשום מקרה. הואיל ואדם בחברה מודרנית לא מסוגל להסתדר לבדו, ולבתי הדין בישראל יש סמכות לשלול רישיונות ולהטיל סנקציות כלכליות ומקצועיות מגוונות, סרבני גט משני המינים מטופלים ביעילות גבוה מאד. לכן מתוך אלפי תיקי גירושין בשנה רק במקרים בודדים נתקלים בתופעות עגינות חמורות. תופעת גברים עגונים שואפת לאפס בגלל הסעד של "היתר 100 רבנים", ואצל נשים - עשרות בודדות שהצטברו במשך העשורים אחרונים.

המקצוע נלמד בדרך כלל במכונים להכשרת טוענים רבניים, כדוגמת מכון לנדר ומרכז י.נ.ר; ומשלב ידע תורני ומשפטי. הדגשים העיקריים הם על לימודי הלכה רלוונטיים, דיני משפחה במשפט העברי והאזרחי, תקנות הדין בבתי-הדין, פסקי דין רבניים, דיני ירושה וצוואה וכללי הגישור. עבור הטוענת הרבנית המקצוע משמש ערוץ אופציונלי ליעדים מקצועיים נוספים אם בכיוון של מנהיגות הלכתית - ולמעשה לדיינוּת ולרבנות (האחרונה מקובלת בזרמים המתקדמים של היהדות) ואם לעריכת דין ומשפטנות.

בין המוסדות המובילים בהעסקה של טוענות רבניות נמנה "יד לאישה" - שהוא ארגון התנדבותי המשרת קהל של מסורבות-גט ממקרים קשים.

עמדת ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אל תעש עצמך כעורכי הדיינים

במסורת ההלכתית המקובלת לא מופיעים טוענים-רבניים מכל סוג, ובעת עמידה של שני בעלי-דין בבית דין אין מי שמייצג אותם אלא הם עצמם[1]. עם זאת, בהלכה מוכר תחום המכונה "הרשאה", ובו נקבע כי כל אדם רשאי למנות אדם אחר שיבצע במקומו פעולות משפטיות. מונח זה יכול לשמש בסיס הלכתי למינוי טוען-בשם בבית-הדין.

מקובל לחשוב כי המשנה מביעה עמדה מוסרית שלילית כלפי מקצוע הטיעון בבית-הדין, בפסיקתה - "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (מסכת אבות, פרק א', ח'), אולם קיימות פרשנויות מקובלות אחרות למשפט זה.

כמו כן יש לציין שקיים הבדל מהותי בין עורכי דין לטוענים רבניים. את ההבדלים ניתן לראות בתקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין לעומת תקנון האתיקה של הנהלת בתי הדין הרבניים. לעו"ד אמנם אסור לשקר לטובת הלקוח, אך הוא חייב להאמין ללקוח... והחיסיון הגורף על יחסי עו"ד-לקוח מאפשר לחפות כמעט על כל עוולה. טוען רבני לעומתו מוגבל לפעול במסגרת ההלכה, שאוסרת להטעות את בית הדין ולהטות את הדין בניגוד להלכה. ולכן הטוענים לא נקראים עורכי דין ולא אמורים לפעול כמו "עורכי הדיינים" המוזכרים במשנה באבות. כל תפקידו של הטוען הוא לעזור לדיינים להציל עשוק מיד עושקו על ידי עריכת טענותיו. אם הוא מגיע למסקנה שמרשו הוא הצד העושק בתיק, טוב יעשה אם יציע לו, או לשנות את עמדתו, או לשכור עו"ד במקום טוען רבני. עבירה חמורה על תקנון האתיקה יכולה לעלות לטוען רבני בשלילת רישיון ל-5 שנים!

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למעט מקרים חריגים, כגון יתומים שבית-הדין ממנה להם אפוטרופוס וטוען בשבילם טענות מסוימות. ראו: ביאור דין 'טענינן'.