טופולב Tu-22

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טופולב Tu-22
Tu-22.jpg

טופולב Tu-22 במוזיאון התעופה מונינו ברוסיה
מאפיינים כלליים
סוג מפציץ על קולי
ארץ ייצור Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
צוות שלושה - טייס, נווט וקצין נשק
משתמש ראשי Flag of the Soviet Union.svg חיל האוויר הסובייטי
ממדים
אורך 41.60 מטר (136 רגל 5 אינץ')
גובה 10.13 מטר (33 רגל 3 אינץ')
מוטת כנפיים 23.17 מטר (76 רגל 0 אינץ')
שטח כנפיים 162 מטר2 (1,742 רגל2)
משקל טעון 85,000 ק"ג (187,390 ליברות)
משקל המראה מרבי 92,000 ק"ג (202,400 ליברות)
ביצועים
מהירות מרבית 1,510 קמ"ש (938 מיל/שעה)
טווח טיסה מרבי 4,900 ק"מ (3,045 מיל)
סייג רום 13,300 מטר (40,540 רגל)
עומס כנף 525 ק"ג/מטר2 (107 ליברות/רגל2)
דחף 107.9 קילו-ניוטון (24,250 ליברות-כוח) לכל מנוע או 161.9 קילו-ניוטון (36,376 ליברות-כוח) עם מבער
חימוש
תותחים AM-23 בקוטר 23 מ"מ בצריח זנב
פצצות במשקל 9,000 ק"ג (20,000 ליברות) או טיל שיוט מסוג Kh-22
הנעה
2 מנועי טורבו-סילון מדגם דוברינין RD-7M-2

טופולב Tu-22 (קוד דיווח נאט"ו : "בליינדר"; Blinder) היה מפציץ ומטוס סיור סילוני על קולי מתוצרת ברית המועצות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

טופולב 22 נוחת

ה-Tu-22 פותח כמחליף על קולי לטופולב Tu-16 הוותיק בשנת 1954 בציון "סמוליוט 105" (מטוס 105). טיסתו הראשונה של אב הטיפוס התעכבה, ובוצעה רק ב 21 ביוני 1958. פיתוחם של מנועים חזקים יותר וגילוי חוק השטחים הביאו לתכנון מחודש של המטוס שמזער את הגרר העל קולי. אב הטיפוס המשופר, 105A, טס לראשונה ב-7 בספטמבר 1959.

המטוס הראשון מגרסת הייצור שכונתה Tu-22B יצא את שערי מפעל 22 בקאזאן ב-22 בספטמבר 1960, ונגלה למערב במטס יום התעופה בטושינו ב-9 ביולי 1961. בתחילה כונה המטוס בנאט"ו בכינוי "בולשוט", אך כינוי זה נשמע גס במקצת והוחלף ל"ביוטי". כינוי זה הוחלף גם הוא, שכן נחשב מחמיא מדי והמטוס כונה בנאט"ו בכינוי "בליינדר". צוותי האוויר הסובייטים כינו את המטוס "שילו" (דקר) בשל צורתו המוארכת והמחודדת.

בשנים 1962 ו-1963 נכנס המטוס לשירות בברית המועצות, אך תקלות טכניות רבות הביאו להשבתת מטוסים רבים ואף להתרסקויות. גם לאחר שמחלות הילדות נפתרו, לא היה ה-Tu-22 מטוס קל להטסה ולתחזוקה. בשל כך היה המטוס שנוא באופן מיוחד על צוותי האוויר והקרקע הסובייטיים.

כאשר נכנס ה-Tu-22B (בליינדר A) לשירות, היה כבר ברור שיעילותו הקרבית מוגבלת. למרות מהירותו הרבה, טווח הפעולה שלו היה נחות לעומת ה-Tu-16 קודמו, וכך גם המטען אותו יכל לשאת ואמינותו. ניקיטה חרושצ'וב סבר כי טילי קרקע-קרקע גרעיניים ביניבשתיים הם הנשק החשוב ביותר של העתיד, ופיתוח מפציצים כ-Tu-22 היה בסכנת ביטול מוחשית. כתוצאה מכך נבנו רק 15 - 20 מטוסי Tu-22B.

גרסת הסיור Tu-22R (בליינדר C) פותחה במקביל למפציץ ונכנסה לשירות ב-1962. למטוס הסיור הייתה יכולת תדלוק באוויר שהוספה מאוחר יותר ליתר המטוסים לשם הגדלת טווחם. נבנו 127 מטוסים מדגם הסיור ומהם 62 שירתו בזרוע האוויר של הצי הסובייטי כמטוסי סיור ימי. עם התיישנותם, פורקו חלק ממטוסי הסיור המצלמות והחיישנים והם יוצאו כמפציצי Tu-22B.

גרסת אימון Tu-22U (בליינדר D) הצטיינה בתא טייס מוגבה עבור המדריך. לא היו לה תותחי זנב ויכולת קרבית. נבנו 46 מטוסי אימון כאלו.

במטרה להציל את פיתוח המטוס מביטול כללי, פיתח טופולב את גרסת Tu-22K כמטוס נושא טילים מסוג Kh-22 "ראדוגה" (כינוי נאט"ו: AS-4 קיצ'ן) בתא פנימי משופר. גרסה זו פותחה לשימוש זרוע המפציצים האסטרטגיים והצי כאחד.

גרסת ה-Tu-22 האחרונה הייתה גרסה P (בליינדר E) שהייתה גרסת לוחמה אלקטרונית. בתחילה היא פותחה כמטוס ביון לאיסוף אלינט, אך חלק מהמטוסים הומרו לנשיאת ציוד שיבוש מכ"ם אויב כתמיכה ל-Tu-22K נושאי הטילים. לכל רגימנט נושאי טילים הוקצתה בדרך כלל טייסת אחת של מטוסי שיבוש.

מטוסי Tu-22 יוצאו לעיראק וללוב בשנות השבעים. בקשת המצרים להצטייד במטוס נענתה בשלילה לאחר הצטננות יחסי מצרים וברית המועצות בעקבות מלחמת יום כיפור.

יציאה מהשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-Tu-22 הוצא בהדרגה מהשירות בברית המועצות לטובת יורשו העדיף Tu-22M. בעת קריסת ברית המועצות נותרו 154 מטוסים בשירות, אך כיום כנראה שלא נותר אף אחד במצב טיסה, פרט לאוקראינה אשר ייתכן וברשותה מספר קטן של מטוסים שמישים. למעלה משבעה מטוסים אבדו בתאונות שונות.

רוב המטוסים העיראקיים ששרדו את מלחמת איראן-עיראק הושמדו במלחמת המפרץ ב-1991. המטוסים הלוביים אינם בכשירות טיסה בשל העדר חלקי חילוף.

שירות קרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוב השתמשה במטוסים אלו כנגד טנזניה ב-1979, כאשר העיר מואנזה הופצצה ב-29 במרץ 1979. לוב גם התערבה במלחמת האזרחים בצ'אד בשנות השמונים והפעילה מטוסים אלו להפצצת מטרות בה ובסודאן.

ה"בליינדרים" העיראקיים הופעלו במלחמת איראן-עיראק מ-1980 ועד 1988. שבעה מתוך 12 אבדו, כולל אחד שהופל מטיל נ"מ איראני מעל טהראן ואחר שהופל על ידי מטוס F-14 איראני.

השימוש הקרבי היחיד של הסובייטים במטוס היה ב 1988, במהלך מלחמת אפגניסטן. הם הפעילו מטוסי Tu-22P בקרבת הגבול הפקיסטני לשיבוש מערכי הנ"מ הפקיסטניים והגנת מפציציהם.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטופולב Tu-22 מצטיין בכנף משוכה לאחור בחדות, בזווית 55 מעלות. שני מנועי הסילון הגדולים, דוברינין VD-7M בדגמים הראשונים וקולסוב RD-7M2 במאוחרים הותקנו זה בצד זה באחורי הגוף משני צידי מייצב הכיוון הגדול. בהמשך למסורת התכנון של טופולב נמצאים כני הנסע הראשיים ב"בתים" גדולים בשפת הזרימה של הכנפיים. הכנף המשוכה לאחור הקנתה למטוס גרר נמוך בשיוט על קולי, אך חסרונה העיקרי היה מרחק נחיתה והמראה ארוך מאוד של המטוס.

בתא הצוות מוקם הטייס מלפנים ומעט שמאלה מהמרכז, מאחוריו מפעיל מערכות הנשק ומתחתיו בגוף המטוס הנווט. הנדסת האנוש בתא הצוות נחשבה לגרועה גם במונחים סוביטיים: הראות החוצה הייתה גרועה והקשתה עוד יותר על נחיתה והמראה בטוחות, והמושבים היו צפופים ולא נוחים לאורך זמן.

החימוש ההגנתי של הטופולב תופעל בידי מפעיל מערכות הנשק וכלל צריח זנב עם שני תותחי Am-23 בקוטר 23 מ"מ ו-250 פגזים לכל אחד. לכיון הצריח נעזר המפעיל במכ"ם PRS-3A "ארגון" קטן כדי לפצות על העדר יכולת הראייה הישירה של המפעיל. תא החימוש העיקרי של המטוס היה בגופו, בין הכנפיים, וניתן היה לשאת בו עד 24 פצצות FAB-500, פצצת FAB-9000 ענקית אחת או מגוון פצצות גרעיניות. בדגם Tu-22K דוגם התא הפנימי לנשיאת טיל Kh-22 "ראדוגה" יחיד הבולט במחציתו מהתא. טיל זה היה כה גדול עד שהשפיע משמעותית על ניהוג המטוס וביצועיו, והיה בנשיאתו סיכון בטיחותי בלתי מבוטל.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות שהפעילו את הטופולוב Tu-22

המדינות הבאות הפעילו את הטופולוב Tu-22:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]