מלחמת המפרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת המפרץ
WarGulf photobox.jpg
תאריך התחלה: 2 באוגוסט 1990
תאריך סיום: 28 בפברואר 1991
משך הסכסוך: 211 ימים
מקום: המפרץ הפרסי
תוצאה: ניצחון קואליציית 34 המדינות, שחרורה של כווית
הצדדים הלוחמים

Flag of the United States.svg ארצות הברית

Flag of Kuwait.svg כווית

Flag of Saudi Arabia.svg ערב הסעודית

Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת

Flag of France.svg צרפת

Flag of the United Nations.svg עוד 29 מדינות כחלק מקואליציית 34 המדינות

מפקדים
כוחות

משוער כ-545,000 חיילים (100,000 מהם בכווית)
650 מטוסי קרב

4,500 טנקים 

959,000 חיילים
3769 כלי טיס
3,300 טנקים

55 כלי שיט 
אבידות

20,000 - 35,000 הרוגים

60,000 שבויים 

379 הרוגים
776 פצועים

80 שבויים 

מלחמת המפרץ, הידועה גם כמלחמת המפרץ הראשונה (על-מנת להפריד אותה ממלחמת עיראק המכונה לעתים גם מלחמת המפרץ השנייה), כמבצע סופת מדבר, וכאם כל המלחמות בפי מנהיג עיראק באותה תקופה, סדאם חוסיין, היא מלחמה שהתרחשה מה-2 באוגוסט 1990 ועד ה-28 בפברואר 1991 (מבצע סופה במדבר עצמו החל ב-17 בינואר 1991), ובמהלכה הוקמה, ברשות האומות המאוחדות, קואליציה בראשות ארצות הברית על מנת לתקוף את עיראק בתגובה לפלישתה לכווית.

לאחר הפלישה העיראקית לכווית וכיבושה, החלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות בנקיטת סנקציות כלפי עיראק והציבה בפניה אולטימטום. משפג האולטימטום, פתחה קואליציה בראשות ארצות הברית במבצע סופה במדבר שהחל במתקפה אווירית רחבת היקף, ולאחר מכן גם מהלך קרקעי בן 100 שעות במהלכו שוחררה כווית.

יש הרואים במלחמת המפרץ, שבאה מיד עם תום המלחמה הקרה והתפוררות ברית המועצות, נסיון של ארצות הברית להציג סדר עולמי חדש בו היא מעצמת העל היחידה.

מתיחות בין עיראק לכווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת איראן-עיראק הייתה עיראק מצויה מבחינת מעשית במצב של פשיטת רגל, כשהיא חבה כספים רבים למספר מדינות, בעיקר ערב הסעודית וכווית. עיראק ניסתה להפעיל לחצים על המדינות האלו, אך נתקלה בסירוב. בנוסף לכך, עיראק האשימה את כווית על כך שהיא חורגת מהמכסה שהוקצתה לה על ידי אופ"ק ומביאה לירידת מחירי הנפט, דבר שפוגע בכלכלת עיראק. העימותים בקשר להפקת הנפט התחזקו ונהפכו ל"מלחמה כלכלית" בשל טענה לפיה כווית מבצעת קדיחות משופעות שפוגעות במאגרי נפט עיראקיים.

בנוסף לסכסוך הכלכלי בין כווית לעיראק, נוספה גם הדרישה העיראקית לשליטה על כווית. מיד לאחר הקמתה בשנת 1932, הודיעה הממשלה העיראקית שכווית צריכה להיות חלק מעיראק, ושאפילו הייתה חלק ממנה (כחלק ממחוז בצרה) במשך שנים תחת השלטון העות'ומאני ועד הקמתה על ידי בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולפיכך כווית היא "יצירה אימפריאליסטית בריטית". השושלת השולטת בכווית, משפחת אל-סבאח, חתמה עם בריטניה על הסכם חסות בשנת 1899 שהעביר את כל ענייני החוץ של כווית אל בריטניה. בריטניה גם שירטטה את הגבול בין המדינות, וזאת בכוונה תחילה על-מנת לצמצם כמה שאפשר את הגישה העיראקית למפרץ הפרסי ובכך לצמצם את איום הממשלה העיראקית על כוחות בריטיים באזור.

בתחילת חודש יולי בשנת 1990, עיראק איימה בפומבי על כווית בשימוש בכוח צבאי בתגובה להתנהלות כווית בהפקת הנפט. ב-23 ביולי, ה-CIA דיווח כי עיראק הציבה כ-30,000 חיילים בקרבת הגבול עם כווית, דבר שגרם להצבת הצי האמריקני בכוננות. ב-25 ביולי נפגש סדאם חוסיין עם שגרירת ארצות הברית בעיראק, אפריל גלספי (April Glaspie), בבגדד. לפי תמליל השיחה ביניהם, גלספי אמרה לשליט העיראקי "לארצות הברית אין עמדה בנוגע לסכסוכים פנים ערביים". ב-31 ביולי, נכשלו השיחות בין עיראק לכווית בג'ידה. ב-2 באוגוסט אותה שנה, עיראק פתחה בפלישה לכווית בעזרת הפצצות רבות על כווית סיטי, בירת כווית. את התקיפה העיקרית הובילו כוחות קומנדו שנפרסו בעיר בעזרת מסוקים וסירות והשתלטו על חלקים בעיר, בעיקר מוסדות הקשורים לארמון המלוכה וכלי תקשורת, בנוסף לכוחות צבא גדולים שהשתלטו על נמלי תעופה ובסיסים של חיל האוויר הכוויתי. למרות פריסת הכוחות המוקדמת של הצבא העיראקי בקרבת הגבול המשותף, הצבא הכוויתי נתפס לא מוכן. לאחר יומיים של לחימה אינטנסיבית, חלקים מהצבא הכוויתי נרמסו על ידי הצבא העיראקי, בזמן שחלקים אחרים ממנו ברחו אל ערב הסעודית. לאחר הניצחון של הצבא העיראקי, מינה סדאם חוסיין את בן דודו, עלי חסן אל-מג'יד, למושל כווית, שכונתה "המחוז ה-19 של עיראק", כשחלקים ממנה סופחו אל מחוז אל-בצרה.

ב-23 באוגוסט, הופיע סדאם חוסיין בערוץ הטלוויזיה הלאומי של עיראק עם מספר בני ערובה מערביים שסירב לשחרר. בוידאו, הוא טפח על גבו של ילד בריטי צעיר בשם סטיוארט לוקווד, ושאל אותו, בעזרת המתרגם שלו, האם הוא מעוניין בחלב, והוסיף "אני מקווה שהנוכחות שלכם פה לא תהיה להרבה זמן. הנוכחות שלכם פה, ובמקומות אחרים, נועדה על מנת למנוע את אימת המלחמה".‏[1]

דיפלומטיה קדם מלחמתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטת האומות המאוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך מספר שעות מרגע הפלישה העיראקית לכווית, דרשו שגרירי כווית וארצות הברית באו"ם התכנסות של מועצת הביטחון, בה הועברה החלטה מספר 660, בה גונתה הפלישה לכווית, ועיראק נדרשה להסיג את כל כוחותיה חזרה אל קו הגבול הבינלאומי. ב-3 באוגוסט העבירה הליגה הערבית החלטה משלה, בה המדינות נקראו לפתור את הסכסוך במסגרת הליגה, והזהירה מפני התערבות בינלאומית. ב-6 באוגוסט הועברה במועצת הביטחון החלטה מספר 661 שהטילה על עיראק סנקציות כלכליות.

לאחר זמן מה הועברה במועצת הביטחון החלטה מספר 665 שהעניקה הרשאה להסגר ימי על עיראק על-מנת לקיים את הסנקציות הכלכליות. בהחלטה נאמר "שימוש באמצעים התואמים לנסיבות הספציפיות כנדרש... על-מנת לעצור כל הובלה ימית פנימית או חיצונית במטרה לפקח ולאשר את המשא והיעד של כל ספינה, ועל-מנת להבטיח יישום קפדני של החלטה מספר 661".

מבצע מגן במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדאגות העיקריות של המערב הייתה האיום המשמעותי שהיוותה עיראק לערב הסעודית. בעקבות כיבוש כווית, הצבא העיראקי היה במרחק קצר משדות הנפט הסעודיים. שליטה על שדות הנפט האלו, בנוסף למלאי הנפט הכוויתי והעיראקי, היו מעניקים לסדאם חוסיין את השליטה על רוב מלאי הנפט בעולם. עיראק כבר הייתה מצויה במספר סכסוכים עם ערב הסעודית. העיקרי שבהם היה חוב של 26 מיליארד דולר שהלוותה ערב הסעודית לעיראק במהלך מלחמתה עם איראן (ערב הסעודית תמכה בעיראק בשל חשש מפני השפעה שלילית מאיראן על המיעוט השיעי הסעודי, שכן מרבית שדות הנפט של ערב הסעודית נמצאים באזורים המאוכלסים על ידי קהילות שיעיות). לאחר המלחמה, הרגיש סדאם שהוא אינו צריך לשלם לערב הסעודית שכן הוא עזר לה בבלימת איראן.

מיד לאחר כיבוש כווית, החל חוסיין לתקוף מילולית את ערב הסעודית. הוא טען שערב הסעודית הנתמכת על ידי ארצות הברית אינה מדינה לגיטימית ואינה ראויה להגן על הערים הקדושות לאסלאם, מכה ואל-מדינה. הוא נהג לשלב ביטויים של קבוצות איסלמיות שלחמו באפגניסטן כנגד ברית המועצות ועם הרטוריקה ששימשה את איראן נגד ערב הסעודית. בשל הפחד מתקיפת עיראק את ערב הסעודית, הודיע נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, כשהוא פועל לפי דוקטרינת קרטר, על התחלת מבצע "הגנתי לחלוטין" על-מנת למנוע מעיראק לפלוש אל ערב הסעודית, תחת השם "מבצע מגן במדבר". מבצע מגן במדבר החל ב-7 באוגוסט 1990, כשנשלחו אל ערב הסעודית חיילים מהכוחות המזוינים של ארצות הברית, גם בשל הודעת הנשיא בוש, וגם בשל בקשת שליט ערב הסעודית, המלך פהד, לעזרה אמריקנית. ארצות הברית נטשה את רעיון המבצע ה"הגנתי לחלוטין" ב-8 באוגוסט 1990, לאחר שסדאם חוסיין סיפח חלקים מכווית אל מחוז בצרה וקבע כי היתר הנם המחוז ה-19 של עיראק. חיל הים האמריקני הציב באזור שתי קבוצות קרב ימיות שכללו את נושאת המטוסים על שם דוויט אייזנהאואר, בנוסף לחיל האוויר האמריקני שהנחית בערב הסעודית כ-48 מטוסי F-15 שהחלו בסיורים בשמי גבול ערב הסעודית-עיראק. מיד לאחר מכן, נחתו בערב הסעודית כ-543,000 חיילים אמריקנים (מספר הכפול ממספר החיילים האמריקנים שהשתתפו בפתיחת מלחמת עיראק).

מפקד כוחות ארצות הברית במפרץ הפרסי, הגנרל נורמן שוורצקוף, יחד עם הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש, במהלך ביקור של חיילים אמריקניים בערב הסעודית לכבוד חג ההודיה

הקמת הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרה של החלטות המתייחסות לפלישה העיראקית לכווית התקבלה על ידי ארגוני האומות המאוחדות והליגה הערבית. ההחלטה החשובה ביותר הייתה החלטה מספר 678 של האו"ם, החלטה שהציבה לעיראק אולטימטום להסיג את כל כוחותיה מכווית עד ה-15 בינואר 1991, ואישרה "שימוש בכל האמצעים על-מנת לאכוף וליישם את החלטה 660".

ארצות הברית הקימה קואליציה בת 34 מדינות בראשותה. מתוך 33 המדינות שהצטרפו אליה:

  • 31 מדינות שלחו כוחות צבאיים:
אוסטרליה, איחוד האמירויות הערביות, איטליה, אפגניסטן, ארגנטינה, בחריין, בנגלדש, בריטניה, דנמרק, דרום קוריאה, הולנד, הונגריה, הונדורס, טורקיה, יוון, מצרים, מרוקו, נורבגיה, ניז'ר, סנגל, עומאן, ערב הסעודית, סוריה, ספרד, פולין, פורטוגל, פקיסטן, צ'כוסלובקיה, צרפת, קטאר, וקנדה.
סה"כ 956,600 חיילים בקואליציה, מהם היוו חיילי ארצות הברית כ-73%.
  • 2 מדינות, גרמניה ויפן, סייעו כספית על ידי תרומות בסך 6.6 מיליארד דולר ו-10 מיליארד דולר בהתאמה.

רבות ממדינות הקואליציה לא ששו להצטרף אליה. חלקן ראו במלחמה עניין פנים-ערבי, או לא הסכימו להגברת מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון. לבסוף, המדינות שוכנעו בשל גילויי התוקפנות שהביע סדאם בדבריו כלפי מדינות ערביות אחרות, הצעות לסיוע כלכלי, מחיקת חובות ואף הקפאת כספי סיוע למסרבות.

סיבות ומסע פרסומי להתערבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בינואר 1991, התקבלה החלטה בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית שאישרה שימוש בכוח על-מנת להסיג את עיראק משטחי כווית. ההחלטה עברה ברוב של 52-47 בסנאט, כאשר 10 דמוקרטים חצו את הקווים (ביניהם אל גור וג'וזף ליברמן) לעומת רק שני רפובליקנים שעברו את הקווים. בבית הנבחרים עברה ההחלטה ברוב של 250 לעומת 183, כאשר 86 דמוקרטים חצו את הקווים לעומת שלושה רפובליקנים שחצו אותם. אלו היו ההפרשים הקטנים ביותר בהצבעות על שימוש בכוח צבאי מאז מלחמת 1812. לאחר קבלת ההחלטה, עשו כן גם שאר המדינות שהיו חברות בקואליציה בראשות ארצות הברית.

הן ארצות הברית והן ארגון האומות המאוחדות נתנו מספר הצדקות להתערבות בקונפליקט. ההצדקה הראשונית הייתה האלימות שהציגה עיראק בפלישתה לכווית. ארצות הברית הצדיקה התערבות בתמיכה בערב הסעודית שהייתה מדינת מפתח באספקת הנפט בעולם. במהלך נאום מיוחד במושב הקונגרס האמריקני ב-11 בספטמבר 1990, אמר הנשיא האמריקני, ג'ורג' בוש, כי

Cquote2.svg

תוך שלושה ימים, 120,000 חיילים עיראקים עם 850 טנקים נהרו אל כווית ונעו דרומה כדי לאיים על ערב הסעודית. היה זה אז כשהחלטתי לפעול לבלימת תוקפנות זו.

Cquote3.svg

הפנטגון טען כי תמונות לווין שמראות התעצמות של ריכוזי כוחות עיראקיים ליד גבול ערב הסעודית הן המקור לטיעון האיום עליה. כתב עיתון ה"סיינט פיטרסברג טיימס" השיג מספר תמונות לווין מסחריות של האזור, אך לא גילה יותר ממדבר ריק ליד גבול ערב הסעודית.

הצדקות נוספות להתערבות בינלאומית היו העבר הידוע של הפרות זכויות האדם על ידי משטרו של סדאם חוסיין. עיראק הייתה גם ידועה באחזקת נשק כימי וביולוגי שהיו בשימוש בזמן מלחמת איראן-עיראק ובמהלך טיהור אתני שביצע סדאם חוסיין באוכלוסיית הכורדים בעיר חלבג'ה שבעיראק. עיראק הייתה גם ידועה בניסיונותיה להשיג נשק גרעיני, נסיונות שהופסקו בין היתר על ידי ישראל במבצע אופרה.

זמן קצר לאחר הפלישה לכווית, הוקמה עמותת "אזרחים למען כווית חופשית" בארצות הברית. העמותה הייתה ידועה בפועלה למען שחרור כווית במספר דרכים, החל מפעולות במכללות וכלה בפרסומים רחבי היקף של עדויות בפני בתי הקונגרס האמריקני. הפעילות המפורסמת ביותר של העמותה הייתה כביכול-עדות של מי שנטען שהיו אחיות בבית חולים כוויתי. אלה שהעידו על אלימות מצד חיילים עיראקיים שכללה השלכת תינוקות מאינקובטורים והותרתם לגסוס על הרצפה.

"עדות האחיות" היטתה עמדות בציבור ובקונגרס לטובת התערבות במלחמה, בין היתר אמרו שישה סנאטורים כי העדות הספיקה להם על-מנת לאשר שימוש בכוח צבאי. הנשיא האמריקני, ג'ורג' בוש, נהג לחזור על העדות ועל השוואת פעולות העיראקים לפעולות הנאצים. כשנה לאחר המלחמה הובררה הטענה כשקר, וכי העדות לא היו אחיות, ואחת מהן, שזוהתה רק בשמה הפרטי נאיִירה (בערבית نيره, באנגלית Nayirah), הייתה לאמיתו של דבר נאיירה א-סבאח (نيره الصباح), בתו של שגריר כווית בארצות הברית סעוד נאסר א-סעוד א-סבאח, שכלל לא חיה בכווית במהלך הפלישה העיראקית אליה. השניים אף משתייכים לשושלת א-סבאח המושלת בכווית.

באותו הזמן, עיראק ביצעה מספר פשעי מלחמה מתועדים היטב, כמו הוצאה להורג של שלושה אחים על ידי מספר חיילים עיראקיים, הנחתם בערימה ברחוב, ונטישתם להירקב שם.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל למאגר נפט באזור בתי זיקוק שהופצץ על ידי הקואליציה במהלך המערכה האווירית. המכל המשיך לבעור מספר ימים לאחר התקיפה

מועד האולטימטום של החלטה מספר 678 חלף, ובבוקר ה-17 בינואר 1991, החל מבצע סופה במדבר, במתקפה אווירית רחבת היקף על עיראק. בתוך יום אחד ביצעו מטוסי חילות האוויר של מדינות הקואליציה יותר מ-1,000 גיחות, כשהם יוצאים משדות תעופה ומנושאות מטוסים במפרץ הפרסי ובערב הסעודית. השלב הראשון של המתקפה היה השמדת חיל האוויר העיראקי ומתקני הנ"מ שלו. השלב השני של המתקפה היה השמדת מתקני פיקוד ותקשורת צבאיים. ציפיות הקואליציה היו שההתנגדות העיראקית תקרוס יחד עם שלילת הפיקוד והשליטה.

השלב השלישי של המתקפה, והגדול בה, כלל מטרות בכל רחבי עיראק וכווית, בעיקר טילי סקאד ומשגריהם, מתקני תעשיות נשק והכוח הימי של עיראק. קרוב לשליש מהכוח האווירי בשלב זה הוקדש לתקיפת הסקאדים, מטרה קשה בשל הקושי באיתור הסקאדים שהיו מותקנים, בין היתר, על משאיות. על-מנת לסייע לתקיפת הסקאדים על ידי חילות האוויר, נשלחו מספר צוותים של יחידות מיוחדות בניסיון לאתר משגרים בחלקה המערבי של עיראק.

הגנת הנ"מ העיראקית, שכללה טילי כתף, הייתה לא יעילה בצורה מפתיעה כנגד חילות האוויר של מדינות הקואליציה. בסך-הכל איבדו צבאות הקואליציה כ-75 כלי טיס מתוך 100 אלף גיחות, כשניים מתוכם במהלך קרבות אוויר, בנוסף לעוד מספר מטוסים שניזוקו במהלך קרבות אוויר.

בסך-הכל ביצעו כוחות האוויר של צבאות הקואליציה יותר מ-100 אלף גיחות במהלך המערכה האווירית, והפילו מעל ל-88,500 טון של פצצות, בהן גם סוגים חדשניים של פצצות חכמות. על המערכה פיקד לוטננט גנרל (מקביל לרב-אלוף) צ'אק הורנר (Chuck Horner) מחיל האוויר של ארצות הברית, אשר קודם מהפיקוד המרכזי האמריקאי (CENTCOM) ושימש לזמן קצר כמפקד העליון של כוחות הקואליציה, בזמן שגנרל שוורצקופף היה עדיין על אדמת ארצות הברית.

עיראק שיגרה טילי סקאד לעבר ישראל וגם אל עבר ערב הסעודית לאחר תחילת המערכה הקרקעית, במתקפה זו גרם טיל אחד למותם של 28 חיילים אמריקניים. הקואליציה הקדישה משאבים רבים לאיתור משגרי סקאד והשמדתם, דבר שהתבטא באימונים אינטנסיביים של חילות האוויר במציאת משגרי סקאד במדבר העיראקי לפני השיגורים.

קרב חפג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בינואר, לאחר נסיונות רבים של סדאם חוסיין לגרום לעימות יבשתי בין הצבא העיראקי לבין צבאות הקואליציה, יצאו מדרום כווית כוחות עיראקיים שכללו את הדיוויזיות הממוכנות ה-1 וה-5 יחד עם הדיוויזיה המשוריינת ה-3 למתקפה על עיר החוף הסעודית חפג'י במטרה לכבוש אותה. מרבית הכוחות העיראקיים, שנפגעו קודם לכן מתקיפות אוויריות מרובות של צבאות הקואליציה, נהדפו על ידי כוחות מסיירת חיל הנחתים. עם זאת, כוח עיראקי קטן הצליח להגיע אל העיר חפג'י ולכבוש אותה. בלילה שבין ה-30 בינואר ולבין ה-1 בפברואר יצאו שני גדודים סעודיים מחיל המשמר הלאומי יחד עם שתי פלוגות קטאריות, בסיוע של כוחות אווירים וארטילרים אמריקניים, למתקפה על העיר על-מנת לכבוש אותה חזרה, ואף הצליחו בכך. בסופו של דבר, נהרגו כ-25 אמריקנים (11 מהם מאש ידידותית, 14 מהם בהתרסקות AC-130, מטוס ההרקולס שכונה ספינת טילים מעופפת מסוג AC-130-gunship, ו-18 חיילים סעודיים וקטארים. יחד עם זאת, נהרגו בין 60 ל-300 חיילים עיראקיים, 400 נשבו, ו-80 רכבים משוריינים הוצאו מכלל שימוש.

בתחילה, עם כיבוש חפג'י על ידי כוחות עיראקיים, הקרב שימש את תעמולת עיראק וכ-"גירוש אמריקנים מטריטוריה ערבית". בשביל רבים בעולם הערבי, הניצחון אכן היה של הצבא העיראקי, וסדאם חוסיין ניסה לנצל אותו כמה שרק אפשר לצרכים פוליטיים. לעומת זאת, עם הכיבוש החוזר של העיר על ידי צבאות הקואליציה, הוגבר אמון הכוחות האמריקניים בצבאות ערב הסעודית וקטאר, יחד עם הרגשה שהכוח העיראקי העומד בפני צבאות הקואליציה במקרה של פעולה קרקעית הוא "כוח חלול", שכן הקרב היווה מעין הדגמה לרמת התנגדות הצפויה. הכיבוש החוזר של העיר גם שימש לצורכי תעמולה עבור ערב הסעודית. למרות ההישגים בקרב, הפעולה הקרקעית של הקואליציה החלה רק ב-24 בפברואר, וארכה כ-48 שעות בלבד.

מערכה קרקעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הכוחות הקרקעיים במהלך מבצע סופה במדבר בין ה-24 בפברואר ל-28 בפברואר

הקואליציה שלטה באוויר ובים בין היתר בשל היתרון הטכנולוגי, אך המערכה הקרקעית הייתה צפויה להיות מעט יותר שקולה בין הכוחות הלוחמים. עם זאת, כבר מתחילת המערכת הקרקעית היו לצבאות הקואליציה מספר יתרונות בולטים על פני הצבא העיראקי:

  1. לצבאות הקואליציה הייתה העליונות האווירית שהושגה במהלך החודש שקדם למערכה הקרקעית.
  2. טנקי המערכה העיקריים של צבאות הקואליציה, כמו ה-M1 אברהמס האמריקני, או הצ'אלנג'ר 1 הבריטי, היו עליונים לאין שעור על-פני טנקי ה-T-72 מגרסת הייצוא הסובייטית שהיו בשימוש צבא עיראק. בנוסף לכך, צוותי הטנקים בצבאות הקואליציה היו מאומנים יותר ופעלו לפי תורת לחימה שהושקעו מאמצים רבים יותר בפיתוחה ושיפורה.
  3. שימוש במערכות GPS, יחד עם סיורים אווירים, איפשרו לצבאות הקואליציה לנוע שלא על כבישים או על דרכים עיראקיות מסומנות אחרות. בנוסף לכך, צבאות הקואליציה ידעו בשל כך את מיקומי כוחות הצבא העיראקי מראש ויכלו לתמרן ביניהם.

פלישת הקואליציה אל עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בפברואר 1991, עיראק הסכימה להצעת ברית המועצות להסכם הפסקת אש. הצעת ההסכם כללה נסיגת הכוחות העיראקיים מכווית אל העמדות טרם הפלישה אליה בתוך 6 שבועות, בעקבותיה תבוא הפסקת אש מלאה בין הצדדים, כשעל כל מהלך הנסיגה מפקחת ומשגיחה מועצת הביטחון של האו"ם. הקואליציה דחתה את ההצעה, אך הוסיפה כי כוחות עיראקיים שיסוגו מכווית לא יותקפו. בתוך כך, ניתן גם אולטימטום לכוחות העיראקיים לסגת מכווית בתוך 24 שעות.

ב-23 בפברואר החלה הפלישה אל עיראק דרך ערב הסעודית. הקורפוס השביעי של צבא ארצות הברית, בהובלת גדוד הפרשים המשוריינים האמריקני השני פלשו אל האזורים המערביים לכווית, הקורפוס המוטס ה-17 של צבא ארצות הברית פלש אל המדבר הלא מוגן בדרום עיראק, מערבית לאזור הפלישה של הקורפוס השביעי, בהובלת גדוד הפרשים המשוריינים האמריקני השלישי ודיוויזת החי"ר הממוכן ה-24, כשעליהם מגנה דיוויזת השריון הקל ה-6 של צבא צרפת שהחלה בתפיסת עמדות חוסמות כאמצעי הגנה מפני מתקפה עיראקית. במהלך תפיסת העמדות, נלחמה דיוויזת השריון הקל ה-6 בדיוויזית החי"ר ה-45 של צבא עיראק, כשהיא שובה חיילים עיראקיים רבים במחיר נפגעים מעטים. האגף הימני של הכוחות הפולשים הוגן על ידי דיוויזית השריון הבריטית הראשונה. לאחר שכוחות הקואליציה פלשו עמוק אל תוך שטח עיראק, הם פנו מזרחה על-מנת לאגף את הכוח העלית של המשמר המלכותי מכווית ולמנוע ממנו לברוח. הקרב ארך מספר שעות, במהלכו הושמדו מעל ל-50 כלי רכב עיראקיים וכוחות הקואליציה ספגו נפגעים מעטים. ב-25 בפברואר שוגר טיל סקאד שפגע בבסיס אמריקני וגרם למותם של כ-28 חיילים אמריקנים.

הדיוויזיית החי"ר ממוכן ה-24, בפיקוד גנרל בארי מקאפרי[2], ביצעה תמרון איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק[3]. הכוחות שבפיקודו השמידו 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבו 5000 חיילים עיראקיים. כל זאת תוך ספיגת אבידות מעטות ביותר. ההתקדמות המהירה של כוחות הקואליציה הפתיעה רבים, אפילו מבין מפקדי כוחות הקואליציה עצמה. תוך פחות מ-100 שעות, הצבא העיראקי, ששוער כאחד הצבאות הגדולים בעולם, הובס והחל בנסיגה מכווית.

שיחרור כווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי רכב עיראקיים הרוסים באוטוסטרדת המוות

במהלך הלילה שקדם לפלישה אל כווית הכבושה, ליל ה-23 בפברואר 1991, בוצעו תקיפות רבות על ידי כוחות אווירים וימיים, בתור פעולת הסחה שתגרום לכוחות העיראקיים להאמין שמתקפת הקואליציה העיקרית תהיה במרכז כווית. ב-23 בפברואר פלשו אל כווית כוחות אמריקניים שכללו את דיוויזיות הנחתים הראשונה והשנייה יחד עם דיוויזית החי"ר הממוכן הראשונה, כשמטרתם היא כווית סיטי, בירת כווית, בניגוד לציפיות העיראקים. הכוחות האמריקניים פלשו אל העיר וכבשו בתוך שעות מעטות את התעלות והמכשולים העיראקיים שמוקמו בעיר והיו מתוכננים היטב, אך ללא הגנה מספקת. במהלך הקרב נתקלו הכוחות האמריקניים בכוחות קטנים של שריון עיראקי שכותרו במהרה ולא היוו איום ממשי. לאחר הפלישה האמריקנית הראשונית אל כווית, תקפו כוחות כווויתים גדולים את כווית סיטי ושחררו אותה לאחר שהתגברו על התנגדות עיראקית קלה, במחיר של הרוג אחד ופגיעה אחת בכלי טיס. מרבית הכוחות העיראקיים העדיפו להיכנע על-פני לחימה.

ב-26 בפברואר החלו כוחות עיראקיים לסגת מכווית, תוך-כדי הבערת בארות הנפט בשטחה. במהלך הנסיגה, הופצצה בצורה נרחבת שיירת כוחות עיראקיים נסוגים על הכביש המהיר של כווית-עיראק, בתקרית שנודעה כאוטוסטרדת המוות. בתקרית נהרגו מאות חיילים עיראקיים. כוחות הקואליציה המשיכו לדחוף את הכוחות העיראקיים עמוק אל תוך שטח עיראק, כך שלפני הסגת כוחות הקואליציה הם היו במרחק של כ-240 ק"מ בלבד מבגדד.

כ-100 שעות לאחר שהתחילה המערכה הקרקעית, ב-28 בפברואר, הכריז הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש על שחרור כווית והפסקת אש.

ניתוח צבאי לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שבתקשורת נהגו לאמוד את הצבא העיראקי כאחד מהצבאות הגדולים בעולם, ואף לנקוב במספרים של בין 545,000 ל-600,000 חיילים בהם היו אמורים לפגוש צבאות הקואליציה, היום נוטים חוקרים לטעון שהמספרים הללו הופרזו וכללו גם מספרים משוערים של חיילים זמניים וחיילי סיוע. מרבית החיילים שבאמת פגשו בצבאות הקואליציה, היו למעשה צעירים שעברו אימונים עלובים, היו חסרי מוטיבציה, ולחמו לפי תורת לחימה סובייטית מיושנת אל מול תורת הלחימה המערבית והעדכנית. בנוסף לכך, בתחילת המלחמה פרס צבא טורקיה כ-100,000 חיילים לאורך הגבול עם עיראק, דבר שגרם לפריסה נגדית של חיילים עיראקים לאורך הגבול והעניק לצבאות הקואליציה שפלשו אל דרום עיראק גם עליונות מספרית.

הצבא העיראקי היה צבא מיושן שהתבסס בעיקר על בנייתו ותהליכי הסטנדרטיזציה המהירים שעבר במהלך מלחמת איראן-עיראק כשקנה נשק מסוחרי נשק רבים למטרות המלחמה. כוחות השריון של הצבא היו מבוססים על טנקים סובייטים מגרסת T-55 ומגרסת ייצוא של T-72, חסרי כל ציוד טכנולוגי עדכני, כמו מערכות ראייה תרמית ואיכון לייזר. הטנקים האלו נאלצו להתמודד עם טנקים חדישים, שיכלו לאתר ולהשמיד טנק עיראקי ממרחק הגדול פי שלושה מהמרחק ממנו יכל טנק עיראקי לאתר ולהשמיד טנק מצבאות הקואליציה.

כישלון נוסף של העיראקים בהגנה על כווית סיטי נבע מהכישלון בתיעול העיר ללחימה אורבנית, בה היה להם יתרון ראשוני על צבאות הקואליציה, דבר שהיה גורם לכמות נפגעים בלתי מבוטלת אצל הכוחות התוקפים. לחימה אורבנית מוצלחת הייתה יכולה לבטל חלק מהיתרונות הטכנולוגיים שהיו לצבאות הקואליציה.

סיום המלחמה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הודעת הנשיא האמריקני, ג'ורג' בוש, על סיום המלחמה וגירוש הכוחות העיראקיים מכווית, נפתחה ועידת שלום בשטחי עיראק הכבושים על ידי כוחות הקואליציה, בה ניהלו שני הצדדים משא ומתן אינטנסיבי, בסופו הושג הסכם הפסקת אש. בוועידה הושגה הסכמה לפיה עיראק תוכל להשתמש במסוקים גם באזורים הכבושים עד צאת כוחות הקואליציה, כביכול למטרות ממשלתיות, בשל התשתיות האזרחיות שנהרסו במהלך המלחמה. מיד לאחר מכן, מרבית המסוקים וכוחות הצבא העיראקי הפחות פגועים, הופנו למטרת דיכוי המרד השיעי שפרץ בדרום המדינה. המרידה השיעית עודדה על ידי ארצות הברית, בשידור רדיופוני של ארגון ה-CIA ב-2 בפברואר 1991, שידור שנקרא "קול עיראק החופשית".

בצפון, מנהיגי המיעוט הכורדי הקשיבו להכרזה האמריקנית לפיה ארצות הברית תתמוך במרד, והחלו במרד, מתוך כוונה לגרום להפיכה. לאחר שתמיכה אמריקנית לא הגיעה, הצבא העיראקי החזיר את הסדר לאזור, וריסק באכזריות את המרד הכורדי. מיליוני כורדים עברו דרך הערים אל טורקיה ואיראן. בעקבות אירועים אלו, נקבעו שני אזורים אסורים לטיסה על ידי הקואליציה, מדרום לקו הרוחב 32 ומצפון לקו הרוחב 36, על-מנת לנסות לעזור למיעוטים על ידי ביטול העליונות העיראקית עליהם באוויר, ולנסות לעודד מרידות חוזרות. בעקבות החלטה מספר 688 של האומות המאוחדות, מדינות הקואליציה קיבלו את האישור להשתמש בכוח על-מנת לשמור על תוקף ההחלטה. ההחלטה גרמה למעשה לנתינת עצמאות למיעוט הכורדי בצפון עיראק.

בכווית הושבה משפחת המלוכה וגירשה כ-400,000 איש שנחשדו כמשתפי פעולה של השלטון העיראקי, ובהם כ-150,000 פלסטינים שרבים מהם היוו עורף כלכלי של ארגון אש"ף, שנאלץ בסופו של דבר לקלוט רבים מהם בשטחי יהודה, שומרון, ועזה.

ביקורת הוטחה בבוש על התנהלותו ועל העובדה שלא הורה על כיבוש בגדד והפלת שלטונו של סדאם. בין היתר נאמר שהפלת שלטון סדאם הייתה גורמת לפירוק הקואליציה, לנזקים פוליטיים לא הכרחיים ולנפגעים רבים. ב-1992, דיק צ'ייני, מזכיר ההגנה האמריקני במהלך המלחמה, הציג את תמיכתו באי-הפלת שלטון סדאם גם כן:

Cquote2.svg

"אני משער שאם היינו נכנסים לשם, כוחותינו עדיין היו נמצאים היום בבגדד. לא הייתה לנו היכולת להוציא את כולם ולהחזיר אותם הביתה..."
"הנקודה האחרונה, אני חושב, צריכה להיות שאלת הנפגעים. אני לא חושב שהיינו עושים את זה בלי תוספת נפגעים אמריקניים משמעותית. כולם מתרשמים מהמחיר הנמוך של הקונפליקט, אך עבור 146 אמריקנים שנהרגו בפועל ומשפחותיהם, זאת לא הייתה מלחמה זולה. והשאלה במוחי היא, עוד כמה נפגעים נוספים סדאם שווה? והתשובה היא, לא כל-כך הרבה. כך, אני חושב עשינו נכון, גם כשהחלטנו לגרש אותו מכווית, אך גם כשהנשיא החליט שהשגנו את יעדנו ושאנחנו לא עומדים להתבוסס בבעיות בניסיון להפיל את השלטון העיראקי."

Cquote3.svg
– דיק צ'ייני‏[4]

ישראל במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תל אביב במלחמת המפרץ
משפחה ישראלית במקלט עם מסכות גז
נזק כבד למבנה נגרם לאחר נפילת סקאד ברחוב עוזיאל ברמת גן, 26 בינואר 1991
שיגור טילי פטריוט ליירוט טילי סקאד בשמי תל אביב

הממשלה העיראקית הודיעה עוד טרם הפלישה אל מדינתה כי במקרה של מלחמה היא תתקוף את ישראל. מחשש שישראל תותקף בנשק כימי, חולקו לתושביה ערכות מגן שכללו מסכות גז ומזרקי אטרופין. כל משפחה התבקשה להכין בביתה חדר אטום, שבו תשהה בעת מתקפת טילים.

יממה לאחר פתיחת מבצע סופה במדבר, בלילה שבין 17 ל-18 בינואר הותקפה ישראל בטילי קרקע־קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, ששוגרו ממערב עיראק לעבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב. התקפות אלה לא נסתיימו עד תום המלחמה. 39 טילים נפלו בתחומי מדינת ישראל ומטרתם הייתה על פי ההערכה לגרור את ישראל לתגובה צבאית שתבקיע סדקים ב'קואליציה' שהייתה מורכבת גם מצבאות ערב ועשויה להביא להתפרקותה. כמו כן, התקפות הטילים היו בבחינת תגובה ראשונה של סדאם חוסיין להפצצת הכור האטומי בעיראק על ידי ישראל בשנת 1981.

ארצות הברית הציבה בישראל סוללות פטריוט, שהיא מערכת טק"א שתוכננה נגד מטוסים והוסבה ליירוט טילים. סוללות אלו לא הצליחו למנוע פגיעת טילי סקאד, בין היתר עקב התפרקות חלק ניכר מהטילים (שהורכבו בעיראק מחלקי טילים אחרים) במהלך מעופם. כישלון הירוט בעזרת טילי הפטריוט התבטא בחלק מהמקרים גם בנפילתם באזורים עירוניים, ולנזק נוסף. טילי הסקאד גרמו לעשרות מתים מהתקפי לב[5] ומחנק[6] כתוצאה מהשימוש במסכה, להרוג אחד מפגיעה ישירה של טיל סקאד בביתו ברמת גן‏[7] ולנזק רב ברכוש. בסך הכל הוכרו 77 הרוגים במהלך המלחמה כחללי פעולות איבה[8]. החשש מפגיעה במאמץ המלחמתי הבינלאומי נגד עיראק והלחץ האמריקני, מנעו מישראל להגיב כנגד התוקפנות העיראקית. מדיניות האיפוק שנקטה ממשלת ישראל הביאה לאהדה רבה ולתמיכה בעולם הרחב. תגובה הפוכה הגיבה האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה שבהם התארגנו תהלוכות תמיכה ספונטניות בסדאם חוסיין ובמלחמה. רבים מהם הריעו על גגות הבתים בזמן נפילות הטילים שנצפו לאחר כניסתם לאטמוספירה.

בנוסף לפגיעה הפיזית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי בטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. ראש עיריית תל אביב-יפו, שלמה להט, הצהיר: "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת", ודבריו עוררו ויכוח ציבורי. הבלבול שנגרם בלילה הראשון של נפילת הטילים, היעדר התגובה של הממשלה, והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. בהיעדר תגובה ממשלתית הציבור נאחז בדמויות אחרות, שהבולטת בהן היה דובר צה"ל תת אלוף נחמן שי שנחשב ל"מרגיע הלאומי".

ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר התלבטה כיצד להגיב. אחת האפשרויות המבצעיות שנשקלו הייתה הצנחת צנחנים בעיראק לצורך השמדת משגרי הטילים. לבסוף, לאור דרישתה התקיפה של ארצות הברית, שחששה לשלום הקואליציה שהקימה שכללה מספר מדינות ערביות, החליטה ישראל שלא להגיב כלל.

בימי ממשלת יצחק רבין, שהחליפה את ממשלת שמיר, תוכנן "מבצע אטד" להתנקשות בסדאם חוסיין, שירד לטמיון לאחר אסון צאלים ב'.

בימי המלחמה אוחדו שידורי הרדיו של גלי צה"ל וקול ישראל לאולפן משותף ששידר את הדיווחים מהשטח ונעשה שימוש לראשונה ב"גל השקט".

במהלך המלחמה צורף מדי פעם ל"מעריב" מוסף לקוראי רוסית, שהיה מהדורה נסיונית לעיתון "ורמיה", שהחל לראות אור כיומון עצמאי עם תום המלחמה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ BBC News:"1990: Outrage at Iraqi TV hostage show"
  2. ^ אמיר אורןאוהל הדוד טומי, באתר הארץ, 3 באפריל 2003
  3. ^ סא"ל עידו, מסוקי קרב בעיראק - כישלון והצלחה, מערכות 395, אוגוסט 2005, עמודים 21-12.
  4. ^ Cheney: "Saddam not worth U.S. casualties"
  5. ^ מלחמת המפרץ, באנציקלופדיה ynet
  6. ^ תשניק קטלני ממסיכת אב"כ בזמן מלחמת המפרץ
  7. ^ דף לזכר איתן גרונדלנד, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  8. ^ חללי פעולות איבה בשנת 1991, באתר אזרחים חללי פעולות איבה


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg